"איחלתי לעצמי שכלוחמת תהיה לי היכולת לתת מעצמי לאנשים שלי, כמו אמא"
בשבוע שעבר הוזמנה פרופ' דינה בן יהודה (70), קצינת הח"ן של חטיבה 14 במלחמת יום כיפור ואחת משלוש הנשים היחידות שזכו לצל"ש במהלך המלחמה, לעצרת הרשמית של צה"ל לציון 50 שנים למלחמה. לצידה על הבמה ישבה עוד אישה פורצת דרך - בתה, סגן-אלוף אור בן יהודה (34), מפקדת גדוד קרקל והאישה ראשונה לפקד על גדוד חי"ר בצה"ל, שעוטרה גם היא בצל"ש אלוף.
7 צפייה בגלריה
"איחלתי לעצמי שכלוחמת תהיה לי היכולת לתת מעצמי לאנשים שלי, כמו אמא". דינה ואור
(צילום: שאול גולן)
חמישים שנה אחרי המלחמה, פרופסור בן יהודה, מומחית להמטולוגיה בבית החולים הדסה ודיקנית בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, עדיין מתמודדת עם המחשבות על כך שלא הייתה יכולה לצאת ולהילחם כמו הגברים. "מאוד העסיק אותי שבריאלי בחיפה, איפה שלמדתי, נהרגו 70 חבר'ה - הרבה מהמחזור שלי - ואני יושבת בחמ"ל ומקבלת דיווחים על מה קורה במלחמה. הרגשתי שאני לא עושה כלום בזמן שהם יוצאים ונפגעים", שיתפה.
לדבריה, "רגשות האשם האלו מלווים אותי. זה בא לידי ביטוי אצלי כיום כרופאה - אני לא מוותרת, נלחמת על כל חולה, גם כשזה לא הדבר הכי נכון לעשות". פעולותיה של דינה במלחמה לאיתור ומעקב אחר הפצועים וההרוגים הרבים, והקשר למשפחותיהם, היו התשתית להקמת מערך הנפגעים של צה"ל, ועל פועלה היא עוטרה בצל"ש הרמטכ"ל.
"כשהתחלתי להתעניין בצבא, מצאתי את עצמי עוברת בין הספרים בחדר העבודה בבית והגעתי לספר הצל"שים", סיפרה הבת אור על ההחלטה לבחור במסלול הלחימה. "עיינתי בו ופתאום אני רואה את דינה בן יהודה. אמא שלי לא דיברה על המלחמה. אחרי שקראתי את הדברים, הבנתי עד כמה זה חשוב מה שהיא עשתה. המח"ט שלה אמנון רשף אמר לי פעם שהיא בעקיפין הצילה משפחות רבות והייתה מאוד משמעותית במלחמה. היא אפילו נפצעה בשלב כלשהו והמשיכה לעשות את זה תוך כדי שהיא עם רגל שבורה ומגובסת. אמרתי לעצמי שאני מאחלת שבתור לוחמת תהיה לי את היכולת לשים את עצמי בצד ולתת מעצמי לאנשים שלי, כמו אמא".
כמעט 40 שנים אחרי אותה מלחמה, מצאה את עצמה סא"ל אור בן יהודה כמפקדת פלוגה בגדוד קרקל מסתערת על מחבלים חמושים בגבול מצרים. היא נפצעה כשחילצה פצועים תחת אש. על פעילותה בקרב עוטרה בצל"ש מאלוף פיקוד הדרום ולאחר שהחלימה, שבה לשירות הקרבי.
"אין סוף לגאווה שלנו באור, הרבה פעמים אומרים שהילדים הם שיקוף למה שההורים לא יכלו לעשות", אמרה דינה. "היא גדלה בבית שהיה ברור שהיא יכולה להגיע לאן שהיא רוצה. אני סגרתי מעגל בעצרת עם הרמטכ"ל ופורום מטכ"ל בשבוע שעבר. היו שם אנשים עם הרבה פלאפלים על הכתפיים, ואחד אחרי השני ניגשו לאור והחמיאו לה - לא כי היא אישה, אלא כי היא מג"ד ועשתה פעולה נכונה. העניין הזה שאת יכולה להיות אישה ולהגיע לאן שאת רוצה, זה עובר כחוט השני אצל שלוש הבנות שלי".
"אמא היא ההשראה הכי גדולה שלי בחיים", ציינה הבת אור, שאכן שברה תקרות זכוכית כמעט בכל תפקיד שמילאה בשירותה הצבאי. כיום היא תופסת קו עם הגדוד שלה בגבול מצרים, בדיוק באותה גזרה שבה שירתה אמה במלחמה. "לפני חודש כינסתי את כל הפורום הבכיר וסיפרתי להם שמכאן חטיבה 14 יצאה למלחמה. סיפרתי על שלמה ערמן ז"ל (לוחם בחטיבה שנפל בקרב במלחמת יום כיפור וזכה לעיטור הגבורה - קא"א) כי אני מחויבת בזכות אמא שלי לשתף את סיפור הגבורה שלו. ובסוף סיפרתי להם גם על קצינת הח"ן של החטיבה, הקראתי את כתב הצל"ש בלי להגיד את השם שלה, וכולם שאלו מי זאת ואמרתי להם שזו אמא שלי", שיחזרה אור. "ובשנייה הזו נחתה לי המחשבה שזו סגירת מעגל. אמא אמרה - אני מעולם לא חזרתי וגם לא אחזור לגבול הזה של מצרים. והיום אני פה אולי בשבילה, אולי בשביל כל האנשים שהורישו לנו את המקום הזה".
"אחד הדברים הבולטים במלחמת יום כיפור, זה שעוד לא נדם רעם התותחים והתחילו לקרוא לזה מלחמת מחדל", אמרה דינה. "ואחת המשימות שלי, שבכל מקום שאני רק יכולה, להגיד כמה המלחמה הזאת הייתה גם מלחמת הגבורה".
"הימים היום הם קשים ושסועים בחברה שלנו. מאוד מזכיר את הימים אחרי יום כיפור", היא הוסיפה. "כשעמדתי בכניסה של אור לתפקיד, דיברו המפקדים ואז אור דיברה, והרגשתי מן רוח כזאת של 'יהיה בסדר'. יש כאלו אנשים טובים שנותנים מעצמם כל יום והם אלו שמובילים את הגבול שיכול להפוך ברגע למקום אסון גדול ונורא. זו לא הייתה סגירת מעגל, כמו שזו הייתה פתיחה לזה שהכל יהיה בסדר פה".
"הסיפורים מהמלחמה היו מאוד נוכחים בבית"
"השריון זה משהו שנוכח אצלנו במשפחה, מהסיפורים, מהחברים של אבא", מספר אלוף-משנה עידן מורג, בן 43, בשיחת טלפון מביתו בסין, שם הוא משרת כנספח הצבאי. מורג התגייס לחיל השריון ושירת כמפקד גדוד וכמפקד חטיבת שריון במילואים בדיוק כמו אביו - תת-אלוף במילואים עמי מורג, בן 78, שהיה מפקד גדוד שריון במלחמת יום כיפור ולימים קצין שריון ראשי. אבל זה לא הדבר היחיד שמשותף לשירות הצבאי של האב והבן, שקיבלו שניהם את עיטור המופת, בהפרש של 30 שנים.
7 צפייה בגלריה
"הסיפורים מהמלחמה היו מאוד נוכחים בבית, וזה הסב לי גאווה". עידו (מימין) ועמי
(צילום: נחום סגל)
זה קרה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הגדוד של עמי מורג הצטרף לקרבות הבלימה בחזית הדרום ולקרב על מתחם "חמוטל". הטנק שלו נפגע וניתנה הוראה לסגת, אך עמי נשאר מאחור כשהוא מפנה את אחרוני הפצועים תחת אש מצרית, ומסכן את חייו. בהמשך המלחמה חצה יחד עם הגדוד, שספג אבידות רבות, את תעלת סואץ. על אומץ ליבו בקרב הוענק לו עיטור המופת.
"כשקיבלתי את העיטור הכרזתי עליו כעיטור גדודי, לא אישי. לא רציתי אותו בכלל. בסוף המלחמה הייתי בתחושה שהובסתי. איבדתי 28 חיילים, חברים שלי שהלכו איתי שנים בתוך הטנקים. לא יכולתי לשמוח בזה ולא חשבתי שזה היה במקום", עמי שיחזר. "ימים שלא קיבלנו מידע מודיעיני. היה להם עלינו יתרון איכותי של ידע בלתי רגיל, אנחנו נלחמנו בחשכה. קרב חמוטל הוא הדוגמה לבלגן, חוסר הידע ואי-היכולת לבצע קרב מסודר".
"לעומת זאת, החטיבה שלנו שינתה את פני המלחמה בדרום בצליחת התעלה", הוא הוסיף. "שם יצאנו מתוך החושך של החווה הסינית בזכות מפקד האוגדה אריק שרון ומפקד החטיבה חיים ארז, שראינו אותם איתנו בקו - דבר שלא קרה בהיסטוריה של המלחמות".
הבן עידן סיפר שגמע את הסיפורים של אבא בילדות: "הסיפורים מהמלחמה היו מאוד נוכחים בבית, וזה הסב לי גאווה. הדרגה של אבא, התפקיד שלו, הוא סיפור גבורה אמיתי". עידן החליט להתגייס גם הוא לחיל השריון והיה מפקד פלוגה בגדוד 82 כשפרצה מלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוביל כוח טנקים שפרץ לשטח לבנון באור יום כדי לחלץ צוות של מגלן. כשהטנק שלו נפגע, מורג רץ לתוך שדה מוקשים, תפס פיקוד על טנק אחר והצליח להגיע תחת אש כבדה ללוחמים שנפצעו ולחלץ אותם.
"הרבה שנים אחרי האירוע אני יודע להגיד שהוא בהשפעת מה שלמדתי בבית והסיפורים של אבא", ניסה עידן להסביר את העובדה שמדובר במקרה היחיד בהיסטוריה שבו אב ובנו זוכים באותו העיטור. "אבא שלי סיפר לי פעם שבמלחמת ההתשה הוא נתקל בשדה מוקשים והפקודה הייתה לנוע לאחור והוא סירב פקודה, מניח שלא לראשונה. הוא אמר שבשדה מוקשים ממשיכים קדימה ולא אחורה, אין לי ספק שזה ישב אצלי בראש כשלקחתי את ההחלטה".
"מבחינתי היה הכי חשוב שהוא חזר חי. זה לא דבר מובן מאליו", הוסיף עמי, האב הגאה, שהשלכות המלחמה אינן זרות לו. "זה שעוטרתי לא אמר עליי כלום. חזרתי אדם אחר משם, עם פוסט טראומה מאוד קשה שהתפרצה לפני מספר שנים, ופתאום גם חליתי בסרטן. זה קרה רק בגלל השבר הנוראי הזה, חייתי בתחושת אשמה קשה".
"המלחמה הזאת שינתה את ישראל מקצה לקצה. המדינה לפני ואחרי - זה הבדל של יום ולילה", טען עמי. "חלק מהתופעות שאנחנו רואים היום, ראינו אז - כמו חוסר אמון, הסתגרות עצמית והאכזבה הנמשכת מההנהגה, המדינה וגם מהדרג הצבאי".
"צריך להבין שמלחמה בהגדרה היא תמיד מבולגנת", הוסיף עידן. "בסוף הצבא זה האנשים, והרוב המוחלט של האנשים הוא לא רע, לא רשלן ולא פועל בעצימת עיניים או בכוונה. בגלל שהמערכת גדולה, יהיו לה חורים שעל חלקם חשבנו ועל חלקם לא, לשמחתי יש אנשים טובים והמציאות היא יותר חזקה מכל תוכנית".
"אנחנו כל הזמן מדברים על הקרבות, כישלונות או הצלחות ושוכחים שבעצם כל הקרבות האלה היו בעצם הזירה שבה נלחמו חיילים, אנשים, מי שניצח במלחמה היו חיילים למרות התנהלות הצבא והמדינה", סיכם עמי.
"עוצמת הטראומה של כיפור נחקקה לכולנו בבשר, גם אם נולדנו אחריה"
כשתא"ל שלומי בינדר נפצע קשה מפיצוץ מטען לפני 24 שנים, כלוחם בסיירת מטכ"ל, היה לו ברור שיחזור לשירות ברגע שיוכל. "אין לי ספק שזה קשור לחוויה של אבא שלי שנפצע בששת הימים והתייצב ביום כיפור, בלי לחשוב פעמיים", הוא סיפר ממשרדו כראש חטיבת המבצעים של צה"ל.
"בששת הימים, השיירה שבה הטנק שלי היה קיבל נפאלם (זפת בוערת, קא"א) ואיבדנו אנשים", שיחזר אבי בינדר (85) את אותה פציעה. "אני הוצאתי מימיית מים והתכופפתי ככה שזה לא פגע בי ישירות. יצאתי רק עם כוויות רציניות בידיים וברגליים. לא הייתה מחשבה בכלל להפסיק לעשות מילואים, להפך. צבא ההגנה לישראל לא יכול היה לוותר על אנשים טובים".
הוא עלה לארץ בגיל 10 מרומניה על אוניית מעפילים שהאנגלים גירשו למחנות בקפריסין. במלחמת יום כיפור גויס לחטיבה 179 של חיל השריון. "הייתי מילואימניק זקן, כבר בן 37", התבדח. "דפקו בדלת בצהרי יום כיפור עם צו 8. סיכמתי עם אשתי סידורים שצריך היה לעשות - כי לא ידעתי מתי ואם אחזור - הכנתי תרמיל ויצאתי. הגענו לנקודת הריכוז ושם אנחנו מבינים שאין מה לעשות איתנו כי כלים לא היו, ולא היינו מאומנים מספיק. לקחו כמה ימים טובים של התארגנות עד שיצאנו".
יחד עם לוחמים נוספים הוא נסע בשיירה דרך מעבר הגידי בסיני, ובחצות הליל חטפו הפגזה מצרית. "לשמחתנו לא ספרנו נפגעים והגענו לאזור התעלה. שם קיבלנו את ההודעה ששיבשה לנו את החיים", שיחזר אבי. "שהמילואים יימשכו חצי שנה. בגלל השחיקה של צה"ל היה צריך לחכות שימצאו כוחות חדשים. זה טילטל אותנו, יכולנו לדבר בטלפון פעם ביום, ולהגיע הביתה פעם בשלושה שבועות. מסיני לחיפה ליום אחד בלבד".
אבל המרחק מהבית לא היה הקושי היחיד. "היה כאוס מוחלט. האזרחים, הממשלה והמפקדים ביחד לא ידעו מה לעשות עם עצמם, הרבה פצועים והרוגים. אנשים הסתובבו ברחובות כמו משוגעים", סיפר אבי. "מלחמת יום כיפור השאירה טראומה על רוב בני ארצנו שתלווה אותנו עוד שנים רבות, וזה כולל אותי. הטראומה של יום כיפור היא משהו שאתה לא יכול להתעלם ממנו גם אחרי 50 שנה".
"עוצמת הטראומה של יום כיפור נחקקה לכולנו בבשר, גם אם נולדנו אחריה", אמר תא"ל בינדר, שבקריירה הצבאית שלו תפקידים כמו מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד חטיבת גולני ומפקד עוצבת הגליל. "בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל היא כל כך נוכחת, שהיא הופכת את הלקחים של יום כיפור למשהו עוצמתי. אני מסתכל על אבא שלי, גם בששת הימים, גם בכיפור - הניצחון הזה של האנשים בחזית, שהתגייסו, שבאו לעשות את העבודה בתחושת שליחות ענקית, זה עניין מאוד משמעותי בעיניי".
תא"ל בינדר, היום אחד הקצינים הבכירים בצה"ל, שאמון על התוכניות המבצעיות של הצבא למלחמה הבאה, מבטיח לאביו שהלקחים נלמדים: "צה"ל של היום שונה באופן מהותי מצה"ל של מלחמת יום הכיפורים. ההתחדשות הטכנולוגית, הפקת הלקחים ויישומם, המשאב האנושי והיכולת המבצעית, הופכים את הצבא למוכן יותר. אמנם אנחנו מתמודדים עם זירת קרב מודרנית, אך מורשת הקרב לא השתנתה, וכך גם רוח הניצחון שממשיכה לאפיין את הצבא ואת לוחמיו".
"אני מאוד גאה באבא", סיכם תא"ל בינדר. "בזכותם אנחנו כאן. הם השאירו לנו הרבה יותר מביטחון המדינה. הם השאירו ערכים של רוח לחימה, של הקרבה ואלו ערכים שלאורם מחנכים את לוחמי ומפקדי צה"ל".
