לפני שבועות אחדים הופץ בווטסאפ תיעוד מרתיח שבו נראית ילדה חרדית עולה לאוטובוס צפוף והדלת נסגרת כשידה נשארת בחוץ. לנהג זה לא הפריע להתחיל לנסוע כשהיד מיטלטלת בחוץ, תקועה בין הדלתות, מול עיניהם המשתוממות של אלה שנשארו בתחנה. התיעוד הזה – בשום אופן לא יחיד או חריג – לא מותיר מקום לספק: משהו מוכרח להשתנות.
הבעיות של התחבורה הציבורית בישראל נוגעות לחברה כולה, אבל מספר נמוך יחסית של מכוניות פרטיות בציבור החרדי הופך את האתגר המגזרי למורכב במיוחד. לפי "שנתון החברה החרדית בישראל" לשנת 2020, שפרסמו ד"ר גלעד מלאך וד"ר לי כהנר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנים 2019-2018 רק 42% מהחרדים מעל גיל 20 החזיקו ברשותם רכב, לעומת 81% באוכלוסייה הכללית. התוצאה היא שימוש נרחב בתחבורה ציבורית בחברה החרדית.
הערים הצפופות יחסית, בצירוף מיעוט כלי רכב פרטיים, הופכים את התחבורה הציבורית בערים החרדיות לכמעט בלתי נסבלת. בערבי ומוצאי שבתות, כמו גם בחגים, חוויית הנסיעה המפוקפקת מתעצמת. אם לא די בכך, דווקא ההנחות במחירי הנסיעה לציבור הזה ולחלק מערי הפריפריה עומדות כנראה להתבטל. למה? כי בפרטאץ' הישראלי אין כשל לוגי בעידוד תחבורה ציבורית ובייקור שלה במקביל.
על פניו הציבור החרדי הוא החלום התחבורתי האולטימטיבי. אם בחברה הכללית המדינה נאלצת להשקיע בהסברה ועידוד צמצום בכלי רכב פרטיים ושימוש בתח"צ, במגזר החרדי זה בילט אין. חרדים לא זקוקים לתמריצים של נת"צים ותוכניות מטרו גרנדיוזיות כדי לנסוע באוטובוסים. כל מה שהם זקוקים לו זה שירות שעונה על ההגדרה "סביר".
לא יזיק לנבחרי הציבור ולפקידי משרד התחבורה לחוות זאת על בשרם. פשוט לעלות על אוטובוס מזדמן כדי לחוות את השטח. נסו, למשל, לחצות בשעות העומס את רחוב ז'בוטינסקי מפ"ת לרמת גן
במשרד התחבורה מכירים בכך שכשלים תכנוניים והיבטים טכניים מונעים כיום שימוש נרחב בתחבורה הציבורית ומבטיחים שהכל יסתדר עם חנוכת הרכבת הקלה בגוש דן. כאילו שאם תופעל רכבת סמלית מפה לשם, יתווספו כמה נת"צים ותוחל אגרת גודש בתל אביב, הנהגים לא יעמדו בפיתוי ונהפוך בן רגע לאמסטרדם או ניו יורק. אבל זה לא עומד לקרות. תשאלו כל נוסע בתחבורה הציבורית מהן הבעיות המשמעותיות ביותר שהוא נתקל בהן, והתשובה תהיה: זמינות, נגישות ושירות. לא צריך לאיים עליו באגרות גודש - צריך פשוט לספק לו שירות ראוי.
החברה החרדית הייתה יכולה להיות אב טיפוס נהדר להפעלה נכונה של תחבורה ציבורית ועידוד השימוש בה, אבל במקום למקד את הטיפול בבעיות שלה ולשמר אותה כצרכנית מרכזית של השירות, פוגעים לה בכיס ומנחמים אותה בתוכניות גרנדיוזיות שספק אם יוכיחו את עצמן. בינתיים האוטובוסים ממשיכים להיות סבל על גלגלים, יקרים יותר ומאוד לא מזמינים.
ועכשיו, ברגישות המתבקשת, הגיע הזמן לפתוח את אחת הבעיות המעיקות בתחבורה הציבורית. אקדים ואומר את המובן מאליו: רוב נהגי האוטובוס שאני נתקל בהם הם עובדים מסורים ומתחשבים. הם עושים את מלאכתם נאמנה, לעיתים בתנאים לא קלים ואחרי שעות רבות על כבישי ישראל המאתגרים. אבל צריך לדבר גם על אלה שנוהגים קצת אחרת, תרתי משמע.
נוסעים רבים נחשפים לעיתים קרובות להתנהלות לא ראויה מצד נהגים. זה יכול להיות דילוג על תחנות מול כאלה הממתינים בגשם או בשרב, או עצירה במרחק רב מהתחנה שמחייבת ריצה אל הדלת. בתוך האוטובוס הנוסעים תלויים במצבי רוח משתנים שבמקרים מסוימים מביאים לעימותים מילוליים, זלזול, פתיחה של רק אחת הדלתות ולפעמים עצירה מוחלטת של האוטובוס בגלל ויכוח עם נוסע.
יעקב פלבינסקילכן, במקביל לטיפול בתחלואות המקרו, נדרש גם להעניק שירות בסיסי. מן הסתם אין לכך פתרון קסם, ובכל זאת חסרה חשיבה רוחבית שתטפל ברמת השירות המאוד-לא-מזמינה של התחבורה הציבורית בישראל. לשם כך לא יזיק לנבחרי הציבור ולפקידי משרד התחבורה לחוות את זה על בשרם. פשוט לצאת מרכב השרד ולעלות על אוטובוסים מזדמנים כדי לחוות את השטח. נסו, למשל, לחצות בשעות העומס את רחוב ז'בוטינסקי לאורכו, מפתח תקווה לרמת גן, כדי להתחיל להבין את המצוקה.
אפשר גם להפעיל פיקוח על הנהגים. לוודא שהם יוצאים בזמן מתחנת המוצא, שהם לא מדלגים על תחנות, שהם מתנהגים בסבלנות ובסובלנות לנוסעים. במקרה הצורך אפשר אפילו להטיל קנס על מי שלא עומד בסטנדרטים המצופים מנותן שירות. הגיע הזמן להיגמל מהשירות הירוד שהפך לנורמה.
- יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
