שר החינוך יואב קיש הודיע השבוע על ביטול הרפורמה של קודמתו בתפקיד יפעת שאשא ביטון, והחזיר את בחינות הבגרות החיצוניות במקצועות ההומניים. רוב מהומה על לא מאומה. אני רוצה להציע כאן, בכל הרצינות, הצעה קונסטרוקטיבית יותר: לבטל כליל את לימוד המקצועות הללו בבתי הספר במדינת ישראל.
לא צריך לשכנע אותי בחשיבותם של המקצועות ההומניים. במקצועי אני היסטוריון וחוקר תולדות האמנות, ואת מרבית שנות נעוריי הקדשתי לחלום שלא התגשם להיות פסנתרן קונצרטים. לימדתי היסטוריה ותולדות האמנות במשך שנים ארוכות באוניברסיטאות ובמכללות אקדמיות ברחבי הארץ, ותקופה קצרה אף הייתי מורה להיסטוריה ואזרחות בחטיבת ביניים. כל חיי המקצועיים הוקדשו למקצועות ההומניים. אני מכיר את איכות ההוראה שלהם בישראל לפני ולפנים, ואני אומר כאן, באחריות גמורה, שהאופן שבו מלמדים את המקצועות ההומניים גורם יותר נזק מתועלת.
בוגרי תיכון, גם כאלה שסיימו את בחינות הבגרות בהצטיינות, יוצאים את מערכת החינוך בישראל עילגים ובורים, וחמור מכך, עם סלידה גמורה מכל מה שקשור בלימודים הומניים. היסטוריה, למשל, אחד המקצועות החשובים והמרתקים שכל בן תרבות חייב להכיר, ואולי אף לאהוב, היא לא פחות ממילת גנאי עבור רוב תלמידי ישראל, אלא אם היה להם את המזל יוצא הדופן לגדול בבית שבו ההורים הנחילו להם את אהבת הנושא. אותם דברים אמורים גם לגבי ספרות, אזרחות ועברית, שלא לדבר על מקצועות חיוניים כגון פילוסופיה ותולדות האמנות שכמעט ואינם נלמדים בישראל.
הן תוכנית הלימודים והן שיטות הלימוד בישראל כה לוקות בחסר, עד שהשאלה אם התלמידים יידרשו בבחינות בגרות כמעט אינה רלוונטית. נתחיל בשיטות הלימוד. בישראל, כמעט בכל תחום, עובדים לפי השיטה של כמות ולא איכות. יש לקות בלימוד נושא מסוים? נקדיש לכך יותר שעות. התלמידים לא מקבלים ציונים מספיק גבוהים בבחינות סיווג כאלה או אחרות, לרוב מיותרות כשלעצמן? נטיל עליהם עוד מטלות ומבחנים. שישננו, שילמדו בעל פה. כך תוכל המערכת, ויוכלו המורים והמורות, לסמן במשבצת המתאימה שהם את שלהם עשו.
העובדה שהמעט שהתלמידים קלטו מכל זה נכנס באוזן אחת ויצא מהשנייה בטרם יבש הדיו על מחברת בחינת הבגרות שלהם אינה רלוונטית. הדבר היחיד שכן נותר לטווח הארוך הוא תיעוב עמוק שלהם כלפי כל מה שקשור במקצועות ההומניים. לאחר שנים ארוכות של לימוד בשיטה זו, הפלא הדבר שעילגות ושנאת תרבות גבוהה נמצאות כאן בכל פינה? והאם צריך להתפלא שלכך יש תוצאות חברתיות שברורות היום לכל?
למה הדבר דומה? לספורטאים שמתאמנים בשיטות ישנות, שבהן הדגש הוא על כמות ולא איכות. ומה התוצאה? לא הישגים ספורטיביים טובים יותר, אלא פציעות. הנה דוגמא אחת: לימודי העברית בבתי הספר בישראל. אני לא חושב שיש מדינה בעולם שבה משקיעים יותר שעות לימוד בשפת האם מאשר אצלנו. אבל אני גם לא מכיר עוד מדינה שבה כמעט כולם - כולל אישי תרבות, אקדמאים, מנהיגים פוליטיים ואנשי תקשורת - דוברים את שפת אימם בעילגות שכזו כמו שמקובל בישראל.
ומכאן לתוכניות הלימודים. כל מדינה נותנת – ובצדק - עדיפות ללימודי ההיסטוריה והתרבות שלה. אבל בישראל המגמה כל כך קיצונית עד שתלמידים יוצאים את מערכת החינוך, שוב, גם לאחר שקיבלו תעודת בגרות מרשימה כביכול, והם בורים ועמי ארצות כמעט בכל תחום של ידע כללי. אני מציע לכל אחד מהקוראים שלהם ילדים שסיימו לא מכבר את הלימודים בתיכון, לשאול אותם שאלה פשוטה אחת: מהו D-Day? אני מעז לנחש שרובם לא ידעו את התשובה. הם למדו הרבה על תולדות השואה, אבל על מהלכי מלחמת העולם השנייה באופן כללי כמעט ולא ידעו דבר.
תלמידים בוגרי מערכת החינוך הישראלית לא יודעים הרבה דברים בסיסיים שכל בן תרבות אמור לדעת. אין להם מושג מי היו אריסטו או אפלטון, וגם אם למדו עליהם חצי שיעור בכיתה זו או אחרת, הם שכחו זאת מיד לאחר מכן. באותה מידה אין להם מושג מה הם הרקוויאם של מוצרט או הקפלה הסיסטינית, מי היו וולטר ואדם סמית, קאנט וניטשה, קרל מרקס ופרויד, מי היו רמברנדט, או באך, או ון גוך וכולי וכולי.
הנה דוגמה נוספת. הוריי, שלמדו בבתי ספר בישראל בשנות ה-50 וה-60, נדרשו ללמוד מחזה של שייקספיר באנגלית גם אם לא למדו ספרות כמקצוע מורחב. בני דורי, שגדלו בשנות ה-70 וה-80, נדרשו גם הם לעשות זאת, אם כי בעברית בלבד. כמו כן נדרשנו לקרוא ספר אחד מתוך הספרות הרוסית הגדולה, לרוב של דוסטוייבסקי או טולסטוי. והיום? היום לא נדרשים תלמידי ישראל אפילו לדעת מי היו שייקספיר, דוסטוייבסקי או טולסטוי. זה כל הסיפור על רגל אחת.
ד"ר נתנאל וולוךבעידן הנוכחי, שבו לכל אדם, יהיה בור ועילג ככל שיהיה, יש גישה בלחיצת כפתור ליותר ידע עובדתי משהיה לגדולי הגאונים בעבר, אין יותר ערך רב לידע סתמי של עובדות ושמות. אבל מנגד, מה שהולך לאיבוד במהירות מבהילה הוא לא רק "המחשבה הביקורתית" שכולם תמיד מבכים בבואם להגן על המקצועות ההומניים, אלא משהו הרבה יותר בסיסי והרבה יותר חשוב - אהבת התרבות. לאהוב ללכת לקונצרט, לראות ציור במוזיאון או פשוט לקרוא ספר.
וזה הדבר שצריך להיות נר לרגליה של מערכת החינוך. לא השאלה אם יהיו או לא יהיו בחינות בגרות, שהעיסוק בה הוא כשלעצמו סממן של פשיטת הרגל התרבותית והמוסרית של החברה הישראלית. ואם כך, אם אופן לימוד המקצועות ההומניים הנוכחי רק מרחיק את תלמידי ישראל מאהבת התרבות, תהיה התועלת גדולה בהרבה אם נפסיק, פשוט נפסיק, מיד ובאופן גורף, ללמד מקצועות אלה. התועלת השולית שנרוויח מכך, אם להשתמש במושג מעולם הכלכלה (עוד נושא חיוני, דרך אגב, שכמעט אין מלמדים בבתי הספר בישראל), תהיה גדולה יותר מכל דבר שנעשה היום, עם או בלי בחינות בגרות.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
