סוּדקי מרעי היה משוכנע כי הימ"מ כבר שכח ממנו.
ארבעה וחצי חודשים חלפו מאז שהמחבל ירה למוות בלוחם הימ"מ רנ"ג נעם רז ז"ל, ואיש לא בא לעצור אותו. "אז הוא הרגיש בטוח בעצמו, כי עבר מאז זמן רב, הפסיק להסתתר וחזר לגור בביתו במחנה הפליטים ג'נין", מספר השבוע מפקד הימ"מ, תנ"צ ח', בריאיון מיוחד. "מהיום שבוצע הירי על נעם, האובייקט הזה, שהיה העיקרי בחוליית המחבלים שפעלה שם, הפסיק את הפעילות השגרתית שלו. הוא הפסיק את אירועי הירי שביצע בקביעות לעבר כוחות צה"ל במרחב והפך להיות ניצוד. אבל ידענו בדיוק איפה הוא נמצא ומה הוא עושה כל הזמן".
אז מה מנע מכם את מעצרו עוד קודם?
"זה היה נסיבתי. פשוט, בין לבין נכנסו לנו פעילויות כנגד תשתיות טרור בטווח זמן מיידי. בגלל העומס שנוצר הנחנו את זה בצד ורצנו לפעילות. זה קרה לפחות חמש־שש פעמים בחודשים האחרונים, עד שביום חמישי שעבר עצרנו את מרעי סוף־סוף - וסגרנו מעגל".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה בעצם קרה באותו לילה שבו נעם רז נהרג?
"היה לנו מבצע בג'נין, מעצר של חמוש שהיה מבצע ירי באופן קבוע לעבר כוחות צה"ל, פעיל ג'יהאד שגר בוואדי בורקין. לצבא ולשב"כ היה מודיעין טוב עליו. הגענו לשם בלילה וסגרנו על הבית שלו. כרזנו לכל בני המשפחה לצאת, ורק הוא סירב והמשיך להישאר שם. אמא שלו ניסתה לשכנע אותו לצאת, אבל הוא לא היה מוכן. ידענו שיש לו שם נגישות לאמל"ח. אנחנו מנהלים סיר לחץ (טקטיקה המיועדת למצב של מתבצר בבית – ש"מ), ואחרי ביצוע ירי של כמה טילי כתף, הוא נכנע והחליט להסגיר את עצמו. נותנים הוראה לקפל את הכוחות, ואז יש פתאום ירי של חמושים על כוחותינו מטווח 300 מטר, בלי קשר לאירוע הזה".
איך זה קרה? לא הייתה מעטפת של כוחות צה"ל מסביב?
"ברור שהייתה. צריך להבין שלאורך כל הפעילות והפעלת סיר לחץ שנמשכה כמה שעות, חטפנו כל הזמן ירי מסיבי מסביב. הצלחנו לפגוע במספר חמושים, אבל היה מחבל שירה כדור אחד ופגע בנעם. הוא חטף את הכדור ונפצע באורח אנוש. הטסנו אותו מהר לבית החולים רמב"ם, ואחרי כמה שעות נקבע שם מותו. נעם, בן 47, נשוי לאפרת ואב לשישה, היה מוותיקי הלוחמים של הימ"מ ושימש בתור פרמדיק, צלף ופורץ ביחידה. אבידה גדולה".
הייתה שם להערכתך תקלה באירוע?
"אי־אפשר להגיד שהייתה תקלה או שגיאה. זה אירוע קשה ומצער מאוד. זה המקצוע שלנו, שהוא מסוכן, ולצערי גם גובה מחיר יקר מאוד".
אבל החשבון של היחידה עם המחבלים נשאר פתוח. לפני כשבועיים, יחידת מסתערבים של מג"ב הצליחה לתפוס חלק מחברי החוליה שירתה בנעם רז. זה היה האות שהגיע גם זמנו של מרעי, 23, להיעצר. אחיו סיפר לכלי תקשורת פלסטיניים לאחר מעצרו: "הלכתי לומר לו שהוא צריך לברוח, אבל הצבא כבר היה במדרגות והתחיל לצעוק ברמקול, נכנסו בכוח פנימה וצעקו, 'תסגיר את עצמך!’. הוא הסגיר את עצמו לאחר שהרביצו לו".
תנ"צ ח': "עשינו שם עבודה הכי פשוטה שיכולה להיות. למרות שאולי הוא חש קצת בסכנה בעקבות מעצרם של שני חבריו לפני כשבועיים, מרעי עדיין היה בביתו. באנו לשם, כרזנו לו והוא יצא והסגיר את עצמו. תוך 45 דקות הכל נגמר".
יש פה גם עניין סגירת חשבון אישי?
"כן. זה היה חשוב לנו כיחידה והיה חשוב לנו עבור משפחתו של נעם. הצלחנו להרוג במסגרת הפעילות הזאת גם מחבל שזרק מטען לעבר כוחותינו ולפגוע בעוד חמוש".
בשבוע שעבר, בו לכדו את מרעי, זכתה הימ"מ - לראשונה בכל 47 שנות קיומה - לקבל את צל"ש הרמטכ"ל על פעילותה והישגיה במבצע שובר גלים. אגב, תעודת הצל"ש עדיין לא מתנוססת בלשכת המפקד. הימ"מ, השייכת למג”ב, הוכרזה לפני כשנה כ"היחידה הלאומית למלחמה בטרור", עניין עקרוני שמאוד חשוב לאנשיה, ויש לו גם חשיבות טקטית ותקציבית, תוספת של כעשרה מיליון שקל לתקציב היחידה. אבל בתעודת הצל"ש שניתנה ליחידה, מישהו פשוט שכח לכתוב את המילה "לאומית".
תקלה. אז מה עושים?
"אז צריך להדפיס את התעודה מחדש", מחייך ח'.
מבצע שובר גלים, שמתנהל ביו"ש בחודשים האחרונים, הגביר מאוד את הפעילות של הימ"מ. נכון לכתיבת שורות אלה, הסטטיסטיקה של היחידה כוללת 219 מבצעי פח"ע וסיכול טרור, 129 מעצרים של פעילי טרור והיתקלויות, שבמהלכן חוסלו 26 מחבלים ועוד 30 נפצעו. רוב הפעילות הזו היא באזור ג'נין, שכם ורמאללה. המספרים הללו בוודאי ינסקו בעקבות הפיגוע הרצחני באריאל והפיגוע בצומת תפוח השבוע.
הפעילות האינטנסיבית הזו גם גבתה מחיר דמים מלוחמי היחידה: נעם רז ז"ל, כאמור, נהרג בהיתקלות במאי; וקודם לכן, בתחילת אפריל, בהיתקלות אחרת, נפצע קשה מפקד הפלגה סנ"צ ש'.
"זה היה מבצע לסיכול פיגוע של חברי הגא"פ שהיה אמור לצאת מטול־כרם", משחזר תנ"צ ח'. "כמה שעות לפני הפעילות קיבלנו אינדיקציה לכך שהחוליה הזאת כבר ביצעה פיגוע ירי על מעבר הדוקטור, באזור קיבוץ בחן. לא היו שם נפגעים, למרבה המזל, אבל מצאו שם 50 תרמילים שלהם. הם תיעדו את הירי הזה בטיקטוק וברשתות החברתיות והתיעוד הלך איתם לג'נין, כי הם רצו להשיג מימון להמשך הפעילות החבלנית שלהם, נשק, ציוד ואמצעים. הם היו שלושה חמושים, נוסעים עם התיעוד המצולם הזה למחנה הפליטים ומראים את הסרטון שלהם לאחד הבכירים שם. אנחנו מבינים שהם מתכוונים לצאת מג'נין לפיגוע נוסף והכל קורה תוך 24 שעות. החוליה נשארת לילה בג'נין, ולמחרת הם נעים משם ברכב לכיוון טול־כרם".
ואז מה קורה?
"אנחנו עוקבים אחרי חברי החוליה. בשלב מסוים אנחנו מבינים שהם יוצאים לפיגוע וחייבים לעצור אותם במיידי. מתקלים אותם עם כמה כלי רכב. באחד מהם היה סנ"צ ש'. ואז, בתיקול של הרכב, קורה לנו משהו בפעם הראשונה: אחד המחבלים מבצע ירי לעבר הכוח תוך כדי המעצר של הרכב. הוא נתן מכת אש בזמן הפריקה של הכוח החוצה. רסיס שפגע ברכב הוסט, חדר בין הגוף לאפוד הקרמי של סנ"צ ש', והתנפץ לתוך הקרמי שלו. ש' נפצע קשה מאוד. נעם רז ז"ל, הפרמדיק, יחד עם פרמדיק נוסף, ייצבו את מצבו והנחיתו מסוק שפינה אותו מורדם ומונשם לבית החולים. שלושת המחבלים חוסלו. חודשיים אחר כך, נעם רז ז"ל נהרג בפעילות בג'נין. זאת הייתה התמודדות קשה מאוד ללוחמים".
השבוע, בביקור בבסיס הימ"מ, נודע לנו כי ש' התאושש, אחרי שעבר שיקום התעקש לחזור לימ"מ, והיום מכהן בתפקיד קצין אג"מ ביחידה.
אתה זוכר פרצופים של מבוקשים? הם מלווים אותך אחר כך?
"לא. אני גם לא זוכר אחר כך שמות. הם לא מלווים אותי. זאת העבודה שלנו".
ומחבלים שחוסלו? יש פרצוף של מחבל שחוסל שנחקק בזיכרון שלך?
"יש. של איברהים אל־נבולסי, שחוסל באוגוסט יחד עם פעיל נוסף. מדובר במחבל הטיקטוק הראשון שיצא מהקסבה של שכם, והוא השתמש ברשתות החברתיות יותר מאשר כל אחד אחר. אל־נבולסי היה בן 18 והפך לדמות נערצת בקרב הצעירים בשכם. הוא ביצע כמה פיגועי ירי לעבר אזרחים ולוחמי סיירת גבעתי באזור שכם, וקיים חשד שהיה גם מעורב בירי על מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג, ביוני, בזמן כניסת המתפללים לקבר יוסף. עצרנו שלושה מחברי החוליה שלו, ומאז הוא חמק מספר פעמים ואף ניצל פעמיים מניסיונות התנקשות בו. החיסול שלו יצר הרתעה בקרב המחבלים, ואת ההבנה שאפשר להגיע אליהם לכל מקום".
"כיתרנו את הבית שבו התבצר המחבל נבולסי, ירינו והפעלנו אמצעים, רובוטיקה וטכנולוגיה, אבל לא ידענו אם הוא עדיין חי ומסוכן, אז שלחנו לשם את הכלב הלוחם זילי. הכלב נהרג כשהמחבל ירה בו. כך בעצם הייתה לנו אינדיקציה שנבולסי עדיין בחיים, והבנו איפה הוא ממוקם. עצוב שזילי נפל, אבל זה היה במקום לסכן חיים של לוחם. בזכותו, המחבל חוסל"
איך הוא נתפס?
"אל־נבולסי התגורר במשך כמה שבועות טובים בקסבה של שכם, בדירת מסתור השייכת לבני משפחתו. הצלחנו להתחבר אליו מודיעינית דרך השב"כ, לאחר שהמודיעין לגביו נאסף במשך תקופה ארוכה. כיתרנו את הבית שבו הוא התבצר במשך שעתיים, אחרי שכרזנו לו והוא סירב להסגיר את עצמו. השתמשנו בירי טילי כתף וכן בכניסה לבית ממקומות לא קונבנציונליים. אלו יכולות שאנחנו מפעילים באירועים שהם שוברי שוויון. ביצענו גם ירי של אמצעים מרחוק, הפעלנו רובוטיקה וטכנולוגיה, ובסוף, כשכל זה לא עזר ולא ידענו אם נבולסי עדיין חי ומסוכן - שלחנו לשם את הכלב הלוחם זילי. הכלב נהרג כשהמחבל ירה בו. כך בעצם הייתה לנו אינדיקציה שנבולסי עדיין בחיים, והבנו איפה הוא ממוקם. עצוב שזילי נפל, אבל זה היה במקום לסכן חיים של לוחם. בזכותו, המחבל חוסל ויחד איתו חוסל מחבל נוסף. מצאנו בדירת המסתור הזאת כמות גדולה של מטעני חבלה ואמצעי לחימה".
אל־נבולסי, אגב, הפך לסמל בשטחים. אלפים השתתפו בהלווייתו שהתקיימה תחת מטחי ירי כבדים של חמושים, תינוקות שנולדו בשכם נקראו על שמו, קתות נשקים עוטרו בתמונותיו, ולפני שבוע נתפסה חוליית טרור של שלוש פלסטיניות שתיכננו פיגוע נקמה על רקע חיסולו.
אנחנו באינתיפאדה שלישית להערכתך?
"לא, ממש לא. זה מצב שהוא הסלמה מקומית ולא בכל איו"ש. הצבא והשב"כ שולטים בזה ביד רמה ולא נותנים לזה לגלוש למקומות אחרים. ביהודה ושומרון הצבא והשב"כ יודעים ליצור טבעת סביב הקסבה בשכם ולייצר מבצעים כמעט כל לילה, כדי להגיע למחבלים ולסכל פיגועים בעורף. לנו יש את הכבוד להיות חלק מזה".
איך בעצם הקסבה של שכם, ג'נין ואזורים ברמאללה הפכו למעוזי טרור?
"מדובר בתהליך ארוך. זה לא שקמנו יום אחד וזה קרה. ג'נין ושכם הפכו לגרעין קשה לפיצוח מאז מבצע חומת מגן ב־2002. כבר אז היו שם תשתיות טרור מאוד משמעותיות, שהשפיעו על פיגועים בתוך הקו הירוק. לג'נין התנקזו כל ארגוני המחבלים, כי בתוך מחנה הפליטים הצפוף הם מרגישים בטוחים. הם שולטים בצורה טובה יותר במה שקורה מסביב למחנה, ויודעים שכל כניסה של הצבא פנימה תגבה מחיר".
אז מה השתנה?
"שהיום הם יותר נועזים, ושינוי המגמה הזאת נוצר חד־משמעית בשל השימוש ברשתות החברתיות. חכי רגע", הוא מסתובב לפתע ושולף ספר עב כרס. זה ספר פנים־צה"לי בשם "עיר מבצר", שכתבו קצינים בחטמ"ר שומרון, בניצוחו של אמיר ברעם, היום סגן הרמטכ"ל, על הלחימה בקסבה של שכם. "מפה אני לומד יפה את העיר", אומר ח', אוחז בספר. "איפה יש מחילות? היכן נמצאות הסמטאות המובילות לעיר התחתית? לא השתנה כלום מאז. המחבלים מרגישים שם בטוחים, כי הם חושבים שהצבא חושש להיכנס לשם. כשהראנו להם שאנחנו יכולים להגיע לכל דירת מסתור בקסבה, עם כל הסיכון והמורכבות שיש שם, הם מבינים שאנחנו נחושים ומתחילים, מהפחד למות, להסגיר את עצמם לרש"פ כמעצרי הגנה. הנה, תראי", הוא מצביע על מסך המחשב שלו, "כל המחשב שלי מלא רק בכל מיני דרכי גישה לקסבה".
ובלילות שאתה כן ישן, יש חלומות על הקסבה של שכם?
"אני חולם רק שאני שותה שם כוס קפה. זה מקום מדהים מבחינה תיירותית, מקום יפהפה. זו עיר עתיקה כמו ירושלים, כמו עכו. רק שהמחבלים לקחו אותה ומשתמשים בה לטרור. אחוז גבוה של התושבים שגרים שם לא מחפשים מלחמה. מדובר בקומץ של עבריינים שלוקחים את המקומות האלה ופוגעים באזרחים. בכל איתור של מחבלים שם - כל האזרחים מסביב לקחו את הרגליים וברחו. יש שם המון 'תאונות עבודה' ואזרחים חפים מפשע שנפגעים ממטענים שמונחים בסמטאות. אלו חבר'ה צעירים, עבריינים, שגונבים ושודדים בשגרה, ניצלו הזדמנות, לקחו נשקים ועשו פיגועי ירי נגד כוחות צה"ל ומתיישבים. לפני כן, שכם וג'נין היו ערים משגשגות. הרבה ערבים ישראלים היו נכנסים לשם ועושים עסקים. היום המצב לא טוב. יש שם חמושים שמסתובבים וחוסר פעילות של הרשות הפלסטינית, שבסוף מתגלה כמי שלא מסוגלת להתמודד איתם".
ומאותה קסבה בשכם, שבה ח' חולם בלילה שהוא יושב ושותה קפה, פרץ לתודעה בחודשים האחרונים גם ארגון טרור חדש, עָרִין אלאֻסוּד, גוב האריות. "כל הטיפול בגוב האריות הוא של הימ"מ", אומר ח'. "היחידה מסוף 2021 פועלת נגד הארגון. גוב האריות צמח כתשתית שמבצעת אירועי ירי לעבר תושבים, על כלי רכב שנסעו על הכבישים ומביצוע טרור מחסומים. הם התחילו כהתארגנות קטנה ובחצי השנה האחרונה התחילו לקרוא לעצמם גוב האריות. אנחנו פועלים נגדם, והתחלנו להפליל עם השב"כ מספר רב של מחבלים שהתארגנו שם. כל פעם היה ראש שחוסל, ובא אחריו עוד מישהו".
יש טענה שבניגוד למחבלים המאומנים היטב של הארגונים הממוסדים - פתח, גא"פ, חמאס גדה - גוב האריות הם מחבלי טיקטוק, שלמדו לירות באמצעות משחקי פלייסטיישן. זה נכון?
"גוב האריות זאת כנופיה של עבריינים, שבשגרה שלהם גונבים כסף בתוך מחנות הפליטים ופועלים בשכם כשבאבניקים. כאלה שלקחו נשק והתחילו להשתמש ברשתות החברתיות כדי להפגין כוח. מדובר במחבלי טיקטוק, שמתאמנים בקסבה ובמקומות נוספים שבהם מלמדים אותם לתפעל נשק, וזה די קנה את חתך הגילים של בני 18־25, בגלל שהם מושפעים מאוד מהרשתות החברתיות. הם הרשו לעצמם לצאת לבצע פיגועי ירי כשהכל מתועד בטיקטוק. מחבל שלא ביצע פיגוע ירי לא נחשב מחבל; כך הקסבה הפכה מפעל לייצור נשק מצד אחד, ולייצור מחבלים מצד שני. יש שם מחרטות של נשקים. הם לוקחים רובי אוויר ועושים הסבות לנשק, לכל דורש".
"אפשר לעשות פעולות מהאוויר, אבל לכל אמצעי כזה יש נזק אגבי. בפעילות שלנו אתה חייב להיות ממוקד ומדויק, כמו מנתח. אתה לא יכול להרשות לעצמך הפעלת אמצעי מהאוויר, שחלילה יפגע בהולך רגל חף מפשע או יחדור בטעות לבית אחר. אנחנו לא ממהרים להפעיל אמצעים כאלו בשטח אורבני צפוף, כי איך שמסתכלים עליך בעולם ־ זה לא נראה טוב"
לכאורה, אם הכל מתועד בטיקטוק, מה הבעיה לעצור אותם?
"הם רעולי פנים. לוקח זמן להגיע אליהם, וכשהגענו לסכל פעילות שלהם - אין ספק שראינו שינוי מגמה. ההסלמה בשטח היא תוצאה של הרשתות החברתיות. אין פה אידיאולוגיה. אלו עברייני טיקטוק, שניצלו את המומנטום בשביל לצבור פופולריות, והתחילו לבצע פיגועי ירי מתועדים".
מי מממן אותם?
"בחודשים האחרונים אנחנו מזהים שהם מקבלים מימון מהג'יהאד האיסלאמי, שרואה בהם פלטפורמה נוחה. משקיעים בהם כסף כדי לבצע פיגועים וכדי לגייס עוד מחבלים. יש למחבלי הטיקטוק השפעה חזקה על הרחוב הפלסטיני, אבל אנחנו נמצאים היום בשלב שיש לנו הרתעה טובה כלפי הקסבה. רוב התשתית של הארגון נפגעה, ורוב הראשים הבעייתיים או שחוסלו, או שהסגירו את עצמם לרשות הפלסטינית, יותר כמעצרי הגנה, כי הם הבינו שהצבא יכול להגיע בסוף לכולם. עם זאת, אני לא יכול להגיד לך שהארגון הזה חוסל סופית".
אחת המכות שספג גוב האריות נחתה עליו בליל 24 באוקטובר השנה, כשלוחמי ימ"מ חיסלו את וודיע אל־חוח, מי שהוגדר כמנהיג הארגון בשכם. תנ"צ ח' חושף לראשונה כי הסיכול של אל־חוח כלל החלטה מאוד לא פשוטה. "אל־חוח היה אחראי על ייצור מטעני צינור והשגת אמצעי לחימה עבור התשתית, והדירה שלו שימשה כמעבדת מטענים של הפעילים המרכזיים. קיבלנו איתור מדויק מהשב"כ למקום שבו הוא מסתתר, יחד עם עוד חמישה־עשרה חמושים. הבנו שיש דירת מסתור בתוך הקסבה, שממנה הם מוציאים פיגועים וגם הנחיות לפיגועים. זה היה החמ"ל המבצעי שלהם, ששולט על כל הפעולות במרחב נגד כוחות צה"ל. ההתלבטות שלי הייתה האם כדאי ללכת למבצע קרקעי, עם כל הסכנות הכרוכות בכך: היעד היה בית מבוצר, יש חמושים בפריפריה ובדירת היעד, ומטענים שנמצאים בסביבתו. בראש ובראשונה, הנושא של ביטחון כוחותינו וביטחונם של אזרחים חפים מפשע, היה בסדר העדיפויות שלנו".
בסוף הוחלט על מבצע קרקעי מורכב, ולא על סיכול אווירי או באמצעות הטמנת מטען, כפי שהתקשורת הפלסטינית טוענת שקרה עם פעיל גוב האריות שעבר ליד אופנוע, שבדיוק אז התפוצץ. למה?
"זה עבר את כל דרגי הפיקוד עד לדרגים הגבוהים ביותר בצבא. מאחר שהנזק האגבי יכול להיות גבוה, ההמלצה הייתה ללכת למבצע קרקעי, עם הפעלה של טכנולוגיות שאמורות לסייע לכוחות ולתת להם 'מכת פתיחה' שתייצר יתרון טקטי. מהרגע שנודע לנו איפה אל־חוח מסתתר, לקח לנו מספר שבועות לשבת על תוכנית הפעולה. בנינו תוכנית אופרטיבית־קרקעית, שנותנת מענה טוב מאוד הן לטיפול במטענים שנמצאים בסמטאות והן למטענים שנמצאים בדירת המסתור, וכמובן לנטרול כל אותם חמושים שהיו בבית".
5 צפייה בגלריה
''לא, אנחנו לא מרגישים יד קשורה''. כוחות ימ"מ בעת פריצה לבית מבוקש בשומרון
(צילום: זיו קורן)
מה אתה יכול לספר על איך שהמבצע הזה התנהל?
"בשעות הלילה המאוחרות מגיעה לשכם מסה של כוחות, ימ"מ, אגף המבצעים וכו', כשהם ערוכים ופרוסים במגוון אמצעים מיוחדים שלנו, כולל צלפים וטילי כתף כדי לייצר מגע ראשוני עד האיתור. זה אומר כוחות שמגיעים בחתימה נמוכה ובצורה חשאית לבית, ושם מבצעים פריקה. יש חמושים בסמטאות שמסתובבים שם בלילה, ויש כוח וצלפים שיוצרים איתם מגע. כיתרנו את המבנה כמעט מכל מקום אפשרי".
איך זה נראה שם?
"זה היה בית מבוצר בתוך הקסבה, עם חלונות מסורגים שצופים על כל נקודה אפשרית. במהלך הפעילות הופעלו אמצעים שונים לעבר המבנה, ובמקביל, לוחמים שצרו על הבית ניהלו חילופי ירי עם עשרות חמושים במרחב. היו שם בפועל עשרות פצועים. כשהכוח שלנו הגיע למגע ישיר עם החמושים בבית הם הצליחו לחסל חמישה מחבלים, בהם את אל־חוח. הוא נהרג במכת האש הראשונה. החמושים שהיו בסמטאות הצליחו לברוח, אבל במבצע הזה פירקנו את התשתית של הארגון. המבצע יצר הרתעה בקרב פעילי גוב האריות, ולמחרת רבים מהם הסגירו את עצמם לרש"פ, מחשש לחייהם".
יש פעולות שאתם נשלחים לבצע, שהיו יכולות להיסגר מהאוויר, בעיקר תוך שימוש בכטב"מים תוקפים, כדי שלא לסכן את חיי הלוחמים?
"הכל אפשרי, אבל לכל אמצעי כזה יש נזק אגבי. בפעילות שלנו אתה חייב להיות ממוקד ומדויק, כמו מנתח. אתה לא יכול להרשות לעצמך הפעלת אמצעי מהאוויר, שחלילה יפגע בהולך רגל חף מפשע, או יחדור בטעות לבית אחר. במקומות שאנחנו מבינים שאנחנו יכולים להיות מדויקים וחדים, אנחנו מעדיפים לעשות ככה. יש לנו את האמצעים האלה, אנחנו לא ממהרים להפעיל אותם בשטח אורבני צפוף, כי איך שמסתכלים עליך בעולם - זה לא נראה טוב".
יש גורמים הטוענים שאתם "נלחמים עם יד אחת קשורה", שהנחיות משפטיות מגבילות פעילות שלכם. אתה חש כך?
"לא, אנחנו לא מרגישים יד קשורה. היד שלנו חופשית, אנחנו מקבלים גיבוי מלא מהפיקוד ולא מגבילים אותנו בפעילות".
הוא בן 53, איש משפחה, שאת שירותו הצבאי עשה ביחידות המסתערבים דובדבן ושמשון. ב־1990 התגייס לימ"מ ומאז ח' שם, בשורה ארוכה של תפקידים. לוחם, מפקד צוות, מפקד קורס לוחמים, מפקד פלגת לוחמים, קצין אג"מ ובשנה האחרונה הוא מפקד היחידה. איכשהו, הוא גם מצליח למצוא זמן לריצות, רכיבות אופניים ומקצי שחייה ארוכים, כולל השתתפות בתחרויות אולטרה מן ואיש הברזל.
אחת הטראומות שמלוות אותו אירעה ב־1994, בעת חטיפתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל. ח' היה אז מפקד הצוות שעליו הוטל לתכנן מבצע לשחרורו של וקסמן. במקביל, הוטל על סיירת מטכ"ל לתכנן מבצע משלהם. מפקד אוגדת איו"ש דאז, שאול מופז, בחר במבצע שהציעה סיירת מטכ"ל. "הייתה לנו תוכנית מסודרת", נזכר ח', "אבל לצערנו הימ"מ לא קיבל את הטיפול באירוע, אלא סיירת מטכ"ל, והתוצאות היו קשות".
ברקע נשמעו טענות על מלחמת יוקרה, על הנטייה של שאול מופז והרמטכ"ל אהוד ברק להעדיף את היחידה שבה צמחו. ח': "זה היה אירוע מכונן מאז ביחידה. לצערי זה נגמר בצורה קשה מאוד. היום כולם תמימי דעים שאנחנו היינו צריכים לפעול שם. כשהכריזו על הימ"מ כיחידה לאומית ללוחמה בטרור, זאת הייתה ההכרה הרשמית בה. לאורך כל השנים ניתן היה להבין שיש פה אנשי מקצוע שבחרו בו, ושזאת דרך החיים שלהם. להיות לוחם ימ"מ זה מקצוע מורכב, מסוכן, שאתה משקיע בו 24/7 במשך 365 יום בשנה".
"יש לנו נפגעי טראומה. זאת שגרה. זה לא שאנחנו יודעים על לוחם X או לוחם Y שהוא פוסט־טראומטי, אבל אנחנו כן יודעים להגיד שיש אנשים שהאירועים השפיעו עליהם, ואם הם לא יקבלו את הטיפול הנכון הם יהפכו לפוסט־טראומטיים. יש חבר'ה שפרשו מהיחידה בגלל זה"
זה גם אומר שרוב הלוחמים שלך הם אנשי קבע, חלקם הגדול בעלי משפחות. לך עצמך יש שלושה ילדים. אז חוזרים מלילה ממבצע בג'נין או בשכם, מתקלחים ולוקחים את הילדה לגן? איך עושים את הסוויץ' הזה?
"אתה לא רק יודע איך לעשות את זה, אלא חייב לדעת לעשות הפרדה בין החיים האישיים לבין העבודה. פה מייצרים מנגנון כזה, שכשאתה מגיע ליחידה, אתה עושה קאט ומפוקס בכל מה שקורה בה. זה קשה. אנחנו משתדלים, עד כמה שניתן, לאפשר להם לעשות את ההפרדה המלאה בין החיים האישיים לעבודה. להגיד לך שזה מנגנון בריא? זה לא בריא".
המצב משפיע גם על שלמות המשפחה?
"כמובן. יש פה המון לחץ ושחיקה, יש פה גירושים. לא חסר. בסוף המציאות הזו גורמת לנו, בתור הפיקוד, לפקוח את העיניים ולהבין שהעבודה זה לא הכל. יש פה משפחות, ילדים, וצריך לדאוג להם. הכנו תוכנית עבודה מסודרת והקב”נית פה עושה עבודה מדהימה. יש למשל לכל מחלקה ביחידה סדנת חוסן. לא מדובר רק בלחץ בקרב, אלא בשגרה. לבצע 300 פעולות בשנה, זה לא ניהול רגיל. עד לפני חצי שנה לא היה לנו תקן לקב"ן ביחידה. אני דרשתי שיהיה, כי לדעתי זה אחד התפקידים הכי חשובים שהיחידה צריכה. מישהו שיידע לדבר עם הלוחמים אחרי פעילות מבצעית, ויידע לדבר גם עם הנשים שלהם, כדי שיוכלו לפרוק בפניו את הכל. עשיתי מפגש עם חלק מהנשים. זה בא מצורך של שנה וחצי קשות. גילינו שהעבודה גוזלת המון זמן ומשאבים מהלוחם, שלא מוצא זמן לבית שלו".
יש לא מעט לוחמי יחידות מובחרות, שהחיכוך הגבוה והמוות שהם ראו כל כך הרבה פעמים, צילק את נפשם. היה לך מקרה של לוחם שלקה בהלם קרב?
"יש לנו נפגעי טראומה. זאת שגרה. זה לא שאנחנו יודעים על לוחם X או לוחם Y שהוא פוסט־טראומטי, אבל אנחנו כן יודעים להגיד שיש אנשים שהאירועים השפיעו עליהם, ואם הם לא יקבלו את הטיפול הנכון הם יהפכו לפוסט־טראומטיים. יש חבר'ה שפרשו מהיחידה בגלל זה. אי־אפשר להצביע על אירוע מסוים. זה רצף של אירועים, זאת השגרה שמביאה את הבעייתיות, וצריך לדעת להתמודד איתה. אחד הדברים שבאמת משפיעים פה על הלוחמים זה כשאתה יוצא למבצע, ויש לך חוסר ודאות האם תחזור משם, או לא".
אבל זה משהו חדש?
"לפני 20 שנה זה לא היה ככה. היית יוצא לפעילות מול מחבלים וחוזר. היום ההתמודדות עם הפריפריה יותר מסוכנת מבעבר. היום המחבלים הם גם יותר נועזים, בגלל שהם רוצים לחקות את המחבלים שהיו כוכבי טיקטוק בעיניהם, ונהרגו. יש פה בהחלט אלמנט של חיקוי. זאת התמודדות מורכבת במיוחד בשביל הלוחם, וגם בשבילי כמפקד. בכל פעילות כזאת, כל מי שיוצא מפה מבחינתי, חוזר בריא ושלם".
ומתי יהיו לוחמות בימ"מ?
"אנחנו מאוד רוצים, אבל הן לא באות. בסוף שנות ה־90 ניסינו לגייס לוחמות לשירות ביחידה, ולא באו. כולל לא היום".
אתה אישית תומך בצירוף של נשים לתפקידי לחימה?
"אני בעד לצרף אותן איפה שיש להן יתרון יחסי".
מה זה אומר "יתרון יחסי"?
"למשל כמסתערבות, באיסוף מודיעין. היה קורס של חמש־שש לוחמות שסיימו, נכנסו לפלגת הלוחמות ונשרו. הן לא רצו להישאר וטענו שזה לא בשבילן. אבל את מתפרצת לדלת פתוחה: יש לנו קורס שנפתח בחודש מאי, יש ועדת זימונים. אנחנו מפרסמים ואף אחת לא באה".
הזכרת הִסתערבות. יש לימ"מ יחידת מסתערבים משלו, נפרדת מיחידת המסתערבים של מג"ב. אתה יכול לתת דוגמה לשימוש בה?
"זאת לא יחידה, זה צוות. מדובר בלוחמי ימ"מ שעוברים הכשרה כמסתערבים. הם צוברים ידע וניסיון כמעט בכל פעילות שלנו. מאחר שרוב הפעילות שלנו היא במגזר הערבי, ברור שעל מנת להשתלב בפעילות חייבים יכולות של שפה, של היטמעות בשטח ועוד. מטעמים מובנים אני לא יכול לפרט לך מעבר לזה".
הימ"מ אמנם פועלת בעיקר כיחידה ללוחמה בטרור, אבל אחד מתפקידיה הוא גם לחימה בפשע. עלייתם של ארגוני הפשיעה במגזר הערבי, לצד האמל"ח הבלתי חוקי שהם אוגרים, יצר מצב שבו ח' ואנשיו מוצאים עצמם יותר ויותר פועלים גם בתוך הקו הירוק. "בפלילים אני לא יכול לעשות מה שאני עושה בפח"ע", הוא מבהיר את ההבדל. "אני צריך ראיות כדי להפליל, וזה נכון שאי־אפשר להשתמש בשיטות הפעולה שלנו בתחומי הקו הירוק. לכן המורכבות היא הרבה יותר גדולה".
על איזה ארגוני פשיעה אתם עובדים?
"אנחנו עובדים על כולם, איפה שהימ"מ נדרש".
בשבוע שעבר, כשקיבלתם יחד עם סיירת גולני את צל"ש הרמטכ"ל – התעודה שאתה מחכה שתחזור מתיקון – עלתה גם ביקורת. לא שלא מגיע לכם, חלילה; אלא שתמיד היחידות המיוחדות זוכות להכרה, בעוד הגדודים הלוחמים, שעושים את עיקר עבודת הבט"ש השוטפת, נותרים קצת בצל.
"הגדודים קיבלו תעודות הצטיינות והערכה על עבודתם השוטפת. צל"ש רמטכ"ל ניתן ליחידות שנלחמו פנים מול פנים מול המחבלים וביצעו מבצעים נועזים. הגדודים אלו היחידות שמטפלות בביטחון באופן שוטף. אין ספק שעבודתם סיזיפית וקשה. היינו בטקס שבו גדוד הנדסה, חטיבת הנח"ל, חטיבת כפיר ואחרים קיבלו תעודות הצטיינות מהאלוף. זה מגיע להם. הם עושים עבודה מדהימה לשמירה על ביטחון התושבים".
אז מה ההבדל?
"ההבדל שהימ"מ והיחידות המיוחדות נלחמות בתוך קיני המחבלים. נכנסות לקסבה בשכם, נלחמות עם המחבלים פנים מול פנים. לאור זה, ובזכות היצירתיות, המקצועיות והחתירה למגע, קיבלנו את הצל"ש על הפעילות במבצע שובר גלים".
ואתה רואה למבצע הזה איזשהו סוף?
"ממש לא. בשנה וחצי האחרונות אנחנו נמצאים במצב של פיגועי ירי של מחבלים שנחושים לפגוע בכוחותינו. וגם אם תהיה רגיעה, אנחנו לא נחים. התפקיד שלנו להיות ערוכים ומוכנים בכל מצב, לכל מצב".
