בבוקר יום הכיפורים 1973 רון בן ישי, אז כתב רשות השידור באירופה, קיבל טלפון מדיפלומט בשגרירות שאמר לו "יש איזו מתיחות, יש איזה משהו שעומד לקרות". יום למחרת הוא כבר היה בנמל התעופה בלוד, שם כבר נחשף למכה הקשה שהונחתה על ישראל בתחילת המלחמה.
זמן קצר לאחר הנחיתה הצטרפו אליו איש הסאונד עודד שפיץ והצלם עמנואל אלדמע, והם עלו על מטוס למחנה טסה בסיני, שם ישבה המפקדה של אריאל שרון. בין החיילים והגנרלים הסתובבו לא מעט עיתונאים, ורון בן ישי מחליט שהוא לא נשאר שם – אלא יוצא לשטח. "אנחנו לא נכסה את הגנרלים, אנחנו נלך, ניצמד ליחידה שנלחמת ואיתה נעשה את כל המלחמה", אמר לחברי הצוות שלו.
מאותו הרגע, ובמשך כל ימי המלחמה, רון בן ישי ליווה את הכוחות בקרבות ובאירועים המרכזיים בחזית הדרומית מול המצרים. הרגע שבו הבינו את עוצמת האש של המצרים, הגדוד שהיה להם לבית ונפגע כמעט כולו בחווה הסינית, וההצטרפות לפעולה שמצאה את הפתח שדרכו צה"ל הצליח להגיע לתעלה - ולצלוח.
יחד עם צוות הצילום, וגם בלעדיהם, רון בן ישי השתתף בלא מעט קרבות וראה מול העיניים את נקודת המפנה במלחמה, את התעוזה והיוזמה של הלוחמים הישראלים, ובאחד הקרבות הוא עזב את המצלמה, והלך לטפל בפצועים מהפגזה מצרית. על הצעד הזה הוא זכה לאחר המלחמה בציון לשבח מהרמטכ"ל.
את כל החומרים העביר רון בן ישי לטלוויזיה הישראלית בעזרת פצועים שהגיעו לבתי החולים, אבל רבים מהתיעודים והדיווחים כלל לא שודרו בזמן אמת. הצנזורה הצבאית אסרה לפרסום את רוב הצילומים, חלק כדי לא לפגוע במורל ובמקרים מסוימים, כמו בצליחת התעלה, כדי שהאויב לא ידע את קצב ההתקדמות של צה"ל.
חמישים שנה אחרי המלחמה, רון בן ישי הגיע לארכיון תאגיד השידור הישראלי "כאן" וצפה לראשונה בתיעודים ששלח מהחזית. במשך שעות הוא ישב עם מנהלת הארכיון, בילי סגל, ויחד הם שלפו עשרות שעות של הקלטות וסרטים נדירים שבן ישי וצוותי השידור שלחו מהחזית.
מתוך השעות הרבות נעשה הסרט "לצלוח מלחמה ולספר", בבימויו של אסף קוזין. יומן מלחמה שבו רון בן ישי מביא את הסיפור הלא מצונזר של המלחמה, יחד עם סיפורו האישי בימי המלחמה.
ניתן לצפות בסרט גם בכאן BOX ובאתר המיוחד של ארכיון תאגיד השידור הישראלי "כאן" לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים.