היום לפני שנה, ערב שמחת תורה, התרגשות עצומה, ריקודים עם ספרי התורה, "אל תירא ישראל אל תירא כי גור אריה הלא אתה", וציפייה להקפות למחרת בבוקר בבית הכנסת.
הכל ערוך ומוכן, וב-6:30 אזעקה... מלחמה.
שם באשקלון, בקומה השישית, לבד עם ליאב שלי, הפחד והאימה עטפו אותי. שם, בפעם הראשונה בחיי, עלו בראשי שאלות שאפילו הדמיון לא יכול היה להמציא.
שם החלטתי שאם המחבלים יגיעו, אקפוץ עם ליאב שלי מקומה שישית ואסיים את חיי וחייה.
אני, שתפקיד חיי הוא להיות אמא של ליאב, בתוך חיל ורעדה, מבינה שאולי כדי להציל אותה איאלץ לזרוק אותה מהקומה השישית.
מציאות בלתי אפשרית, לא נתפסת.
מאז עברה שנה של מציאות בלתי נתפסת. תמונות גיבורי ישראל מלווים את חיי מידי יום, הדאגה האינסופית לחטופים והכמיהה לחזרתם הביתה היא חלק משמעותי מחיי
מאז עברה שנה של מציאות בלתי נתפסת. תמונות גיבורי ישראל מלוות את חיי מדי יום, הדאגה האינסופית לחטופים והכמיהה לחזרתם הביתה היא חלק משמעותי מחיי, האזעקות שלא נגמרות, החדשות שלא מרפות, ולצידן השגרה שאני מתעקשת עליה, הסטודנטים שלי שלומדים ומשרתים במילואים ונותנים לי תקווה, המשפחות השכולות, "ארץ ישראל היפה", שמלמדות אותנו פרק באיך להמשיך לצד הכאב, ההתגייסות והערבות ההדדית, והאמונה כי מדינת ישראל חזקה וראויה. כל אלה מעניקים לי כוח אחר, פנימי ושונה.
כל כך חששתי השנה משמחת תורה - אבל כעת אני מרגישה שדווקא בשמחת תורה אנחנו חייבים להתחיל את הדרך למציאות החדשה. נגיע לבית הכנסת, נוציא את ספרי התורה, נביט בהם בעיניים בוכות, נרים אותם בידיים רועדות, נלחש בקשה לבורא עולם שהחטופים יחזרו הביתה, נחשוב על גיבורי ישראל שהיו איתנו כאן בשנה שעברה והיום מביטים בני מלעלה, ונשיר "מפי אל יבורך כל ישראל" היא ההוכחה לעוצמה של עם ישראל.
עם שעבר השנה כל כך הרבה אירועים כואבים ששום תסריטאי לא יכול להמציא, שיודע שרק כשהחטופים יחזרו הביתה יוכל לנשום - העם הזה חי קיים, וימשיך לחיות ולרקוד בשמחת תורה גם בשנה הבאה. כי את השמחה הזו אי-אפשר להפסיק.
