אין ויכוח על כך שחלק ניכר מהבעיות שישראל מתמודדת איתן בזירה האסטרטגית נובעות מאיראן. היא זו שעומדת מאחורי חיזבאללה. היא זו שמערערת את היציבות בכל מדינה שאליה היא דוחפת את אפה. היא זו שזורעת הרס וחורבן, בלבנון כמו בתימן, בסוריה כמו בעיראק. היא זו שמפעילה את הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, שכוחו גובר והולך ביהודה ושומרון. היא גם מממנת, לפחות חלקית, את חמאס. בנוסף, איראן עומדת מאחורי פעולות רבות בקמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל, ובכלל זה ה-BDS. כך, למשל, פול לרודי, האיש העומד בראש "תנועת הסולידריות הבינלאומית", עם הפלסטינים כמובן, ואחד ממארגני המשטים לעזה, הוא למעשה הזרוע הארוכה של המשטר האיראני.
אף שהכלכלה האיראנית נחלשת, ולמרות ההמונים שמפגינים נגד המשטר, האיום על ישראל לא נחלש. היא מתקרבת לגרעין, עם או בלי הסכם. הסנקציות נגדה נחלשות, בגלל שיתוף הפעולה עם סין, ובחודשים האחרונים בעיקר עם רוסיה. היום מופעל נשק שמיוצר באיראן כדי לכתוש את התשתיות של אוקראינה. ברור שהאיום הזה מרחף גם מעל ראשה של ישראל.
ישראל היא לא אוקראינה. היא מפתחת מגוון של אמצעים כדי להתמודד עם האיומים מכיוון איראן ושלוחותיה. ועדיין, כדי להתמודד עם האיום האיראני, זקוקה ישראל לשיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב. לא רק תרגילים אוויריים משותפים, אלא גם סוגים מסוימים של נשק שישדרגו את היכולת הישראלית לפגוע באיראן.
מיותר לציין שככל שהמאבק נגד טהרן יצליח יותר, וזה אומר לא רק תקיפת היכולת הגרעינית אלא גם, ואולי בעיקר, החלשת איראן והצבת אמצעים צבאיים להתמודדות עם סוגיית הגרעין – גם ארגוני הטרור הפלסטיניים וחיזבאללה יהיו חלשים יותר. כך שהחלשת משטר האייתולות הייתה ונותרה האינטרס העליון של ישראל, שאין עליו מחלוקת פוליטית. השאלה החשובה היא האם זה אפשרי.
ובכן, העברתי את הימים האחרונים בוושינגטון. הקשבתי היטב למומחים למזרח התיכון וגם לבעלי תפקידים. על דבר אחד לא היה ויכוח, והוא לא סוד: ככל שישראל תשלם יותר במטבע הפלסטיני, כך היא תחזק את עמדתה בעניין האיראני. אין שום כוונה שהממשלה החדשה תעשה מה שאהוד ברק ואהוד אולמרט והממשלה היוצאת לא הצליחו לעשות. הסכם שלום עם הפלסטינים לא באופק. אבל הממשלה הנכנסת לא התחילה לכהן, והיא כבר נמצאת תחת זכוכית מגדלת בתחום הפלסטיני.
יש סטטוס קוו. הוא לא טוב. הוא הרע במיעוטו. לפי הסטטוס קוו הזה אין ולא יהיה סיפוח, לא מוסיפים התנחלויות ולא מעניקים הכשר למאחזים שישראל, בכל מקרה, כבר התחייבה לפנות – אבל לא מקיימת את ההבטחה. תמיד יש תירוצים. אם הממשלה הנכנסת תשנה את הסטטוס קוו ותכשיר את המאחזים, או, גרוע יותר, תוסיף עוד מאחזים – הרי שהמתיחות עם ארה"ב תהפוך למשבר.
מדובר גם בדעת הקהל, גם בגופים יהודיים בעלי השפעה, וגם בידידי ישראל. הם בעדנו. אבל בתנאי שלא נרד מהפסים. וככל שזה תלוי במרכיבים מסוימים בקואליציה, הם יעשו כל מאמץ כדי להוריד אותנו מהפסים. כאשר המשבר יגיע, בגלל דרישות מצד מפלגות הימין הקיצוני – האם תהיה לישראל יכולת לבוא בדרישות לארה"ב בעניין האיראני? האם הבקשות ייענו? האם שיתוף הפעולה הקיים היום יימשך ללא הפרעות? ובעיקר – מה חשוב יותר, הכשרת מאחזים ו/או הוספת מאחזים, או התעצמות לצורך התמודדות עם איראן?
יש בוושינגטון, גם בקרב הממשל וגם בקרב מומחים משפיעים, לא מעט ידידי ישראל. הידיד הגדול ביותר הוא ג'ו ביידן. יש לו יחס רגשי לישראל ויש לו עוד שנתיים בתפקיד. אבל כמו רוב או כל ידידי ישראל, הם לא תומכים בחיסול המדינה היהודית לרעת מדינה דו-לאומית. הם נגד עוד ועוד מאחזים. זה רע לישראל, הם אומרים וצודקים, וזה אסון ליחסים עם הממשל, עם האליטות ועם יהדות ארה"ב.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזימכון וושינגטון לחקר המדיניות במזרח התיכון הוא אחד החשובים, אם לא החשוב ביותר, בבירה האמריקנית. ראש המכון, רוברט סטלוף, הרשה לי לצטט דברים שאמר בכנס סגור: אתם לא יכולים להתלונן על החלטת עצרת האו"ם לבקש מבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) חוות דעת משפטית בנוגע לשליטה הישראלית בשטחים, וגם, לקראת הדיון, לבצע צעדים שמעידים על הנצחת הכיבוש. כמו, למשל, על ידי הכשרת המאחזים.
חוות דעת של ה-ICJ נגד ישראל תהיה בעלת משמעויות הרסניות. בנימין נתניהו מבין את זה. אפשר להניח שגם שר הביטחון המיועד, יואב גלנט. וזה גרוע יותר. רוב שונאי ישראל, כולל איראן, מקווים, מתפללים, שבצלאל סמוטריץ' ינצח. זה יבטיח את הפגיעה בישראל. אם נותרה בצמרת החדשה של ישראל שפיות – צריך לקוות שהאינטרס הלאומי ינצח. לא סמוטריץ'.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
