בואו נעשה הכול כדי לא לחשוב על פיל ורוד. בואו נעשה הכול כדי לא לחשוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בואו נעשה הכול כדי לא לחשוב על הכיבוש, על השליטה הצבאית, על הסיפוח, על המאבק, על המלחמה. מהטמה גנדי אמר שהאיש המאושר ביותר הוא זה שלא עזב את כפר הולדתו, וכנראה שאנחנו מתקשים לעזוב את הנוחות הבסיסית לטובת תיקון ושיפור המצב המסוכסך של מאה ויותר שנות ציונות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אם יקרה לי משהו רע, שמרו על משפחתי
• ילדות? קשישים? של מי המחאה הזאת בכלל?
• אין קוסמים בשב"כ
• המחאה שהצילה את בנימין נתניהו
זה לגמרי מובן. בשנות ה-90, כשחשבנו שהנה אנחנו מנסים להביא לפתרון ולהסכם, מצאנו את עצמנו מסוכסכים פנימה יותר מאי פעם. מצאנו את עצמנו גם מעירים שדים רדומים והופכים את המחאה הפלסטינית העממית למאבק מזוין. אז אולי עדיף פשוט לא לגעת בזה? אולי עדיף רק להילחם בטרור כמה שצריך ולהתאבל על מתינו כי אין ברירה, וזהו? ובינתיים נטלטל מדי כמה חודשים את החיים של ילדיי ושלי ושל עוד עשרות אלפי ישראלים, בשדרות ובעוטף עזה, ושל מיליוני עזתים מעבר לגבול, ואז לחזור ל"שיגרה"?
התשובה היא לא. המחירים של ההדחקה הם איומים. זכרו מה היה הכוח של חמאס והג'יהאד האיסלמי כשנחת הקסאם הראשון בשדרות באפריל 2001, ואיפה הוא כעת. זכרו את התפקיד העצום של הרשות הפלסטינית בבלימת טרור במהלך כל השנים הללו (לא במקרה אף ממשלת ימין לא העזה לבטל את הסכם אוסלו), וכמה מוכה וחבוטה היא כיום. זכרו שהסכמי אברהם ההיסטוריים לא באמת נותנים לנו שקט. זכרו את פרויקט הסיפוח של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק שמאמינים שאלוהים לצידנו ויום אחד פשוט נתעורר בבוקר והפלסטינים ייעלמו.
וזכרו את כוורת, הלהקה, שאמרה: "תתעודדו, המצב יכול להיות גרוע יותר. והם התעודדו והמצב היה יותר גרוע". פוטנציאל הנפץ מסביב לנקודות החיכוך והכוח הצבאי המתמיד שמופעל על ידינו הוא עצום. לא במקרה דווקא ראשי מערכת הביטחון שלנו, בהווה ובעבר, חוזרים שוב ושוב על המנטרה של מגבלות הכוח והצורך במהלכים מדיניים כדי לחולל שינוי.
אז מה עושים? חוזרים לאמונה הקלאסית של שתי מדינות לשני עמים? לפנטזיה על חומה גבוהה? הם שם ואנחנו כאן ושלום על ישראל? גם זה לא פתרון. אנחנו במציאות שונה לחלוטין. בין הים לנהר חיים כ-16 מיליון בני אדם, כמחציתם יהודים ומחציתם ערבים. רוב מוחלט של היהודים ציונים ורוב מוחלט של הערבים פלסטינים בזהותם האתנית והפוליטית. ההפרדה היא פנטזיה מובנת אבל לא ריאלית בשום צורה.
אבי דבושצילום: גדי קבלוגורל אחד שם אותנו כאן. בני המשפחה שלי הגיעו מלוב ומסוריה וחלמו על שכם, חברון, בית לחם וירושלים. הפלסטינים ממשיכים לחלום על חיפה, יפו ומג'דל. שניים אוחזים בטלית. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - ויחלוקו. איך יחלקו? אני מאמין שבדרך של קונפדרציה. שתי מדינות - מולדת אחת. חבריי ואני שיכללנו בשנים האחרונות את המודל, הדומה בבסיסו למודל האיחוד האירופאי: שתי מדינות דמוקרטיות ריבוניות, זו לצד זו, עם כל הסדרי הביטחון הדרושים, עם גבולות חצי פתוחים עד פתוחים, עם שיתופי פעולה כלכליים, סביבתיים וביטחוניים.
אנחנו נמצאים בעיצומו של "שבוע הוויכוחים" של ארגון "ארץ לכולם" שמקדם את פתרון הקונפדרציה. אני אוהב להיות חלק בארגון הזה בגלל סיבה אחת מרכזית: יש לנו דמיון פוליטי. זה המצרך הנחוץ ביותר והחסר ביותר בחברה הישראלית. יש לנו דמיון פוליטי ואנחנו מוכנים לדבר על זה ולהתווכח על זה. לא כדי לשכנע שאצלנו כל האמת, אלא כדי לצאת מהייאוש האופף את הסכסוך. אחרת אנחנו חוטאים למחויבות הבסיסית ביותר לעצמנו, לילדינו ולדורות הבאים: להעניק להם ביטחון וקיימות על מנת שיוכלו לשגשג במולדת. אני מאמין.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
