שנה אחרי העסקה לשחרור 104 החטופים, חוזרים המשוחררים, בני משפחותיהם, והצוותים שליוו אותם בבתי החולים, בצבא ובצלב האדום, אל התמונות הדרמטיות. בסדרת עדויות הם משחזרים את הרגעים המכוננים של השיבה הביתה: המבט הראשון, החיבוק, הדמעות והמילים. דרך העיניים שלהם מצטייר מסע ארוך של חזרה לחיים, לצד הכאב על 101 החטופים שנותרו שם, רחוקים מהמשפחות, מהעולם ומעצמם.
מרגלית מוזס, שוחררה אחרי 49 ימים בשבי חמאס
״אמרתי לעצמי שעוד רגע אראה את הילדים״
התמונה גורמת לי להרגיש טוב שאני בארץ, בריאה ושלמה. אני נזכרת בשמחה שלי כשסוף-סוף חזרתי, אושר גדול. לעצמי אמרתי באותם רגעים, שהילדים שלי מחכים לי ושעוד רגע אראה אותם.
בתמונה מוביל אותי גל אברהם, שהיה אחראי על הקליטה שלי בבית החולים. הוא ליווה אותי עד השחרור ואנחנו בקשר עד היום. גם עתה אני מודה לו על הארגון המופתי ועל קבלת הפנים החמה, ובעיקר על החיוכים שלו שהיו שם תמיד.
מרגלית ביציאתה מבית החולים וולפסון
אל״ם (מיל') גל אברהם, ליווה את מרגלית מוזס
״דמיינתי את סבתא שלי מולי, וכך נהגתי״
הייתי מפקד בית החולים וולפסון כחלק ממנהלת החטופים שהוקמה בצה"ל ב-7 באוקטובר. הקמנו צוות שעבד בשיתוף פעולה יחד עם מנהלת ומטה בית החולים לייצר את התנאים האופטימליים לחזרת השבים ארצה, קליטתם בביה״ח, טיפול רפואי מיטבי ועד שחרורם לביתם.
קשה מאוד לתאר במילים את התחושה שהייתה לי כשעליתי על המסוק בפעם הראשונה, כשהוא נחת ועליו שבים חטופים מרצועת עזה. דמיינתי את סבתא שלי מולי וכך נהגתי, כמו שנכד מתנהג לסבתו. השתדלתי להתנהל לפי סדר הפעולות שתרגלתי, אבל אי-אפשר היה שלא להתרגש ולבכות במפגש משפחות. כשאני מביט בתמונה אני מתמלא בגאווה. זו הייתה זכות גדולה להוביל מבצע שכזה וללוות אישה חזקה ומדהימה כמו מרגלית, אין דברים כאלה.
״קשה לתאר במילים את התחושה כשעליתי על המסוק, כשהוא נחת ועליו שבים חטופים מעזה. דמיינתי את סבתא שלי מולי וכך נהגתי, כמו שנכד מתנהג לסבתו. אי-אפשר היה שלא להתרגש ולבכות״
את המשימה של קליטת החטופים בבית החולים ביצעתי כחלק משירות המילואים שלי, במקביל לתפקידי כמנכ"ל ארגון "יד לבנים" הארצי, וזה היה מאתגר מאוד. מחד אתה מטפל ביום-יום במשפחות שכולות רבות שנוספו למעגל השכול, ומנגד אתה מלווה חטופים ששבו חזרה ארצה - מערבולת של רגשות ותחושות.
לעצמי של אז אני רוצה לומר: תזכור את הרגע הזה, ותנצור אותו בראש, אתה חלק מההיסטוריה של עם ישראל. אספר גם שמאז השיבה של מרגלית נשארנו חברים. אנחנו מתראים ומדברים לא מעט. מרגלית ליוותה אותי ביום חתונתי, היא נתנה לי את הכבוד והגישה לנו את הטבעות בחופה. זה היה רגע עוצמתי ומרגש.
בת שבע יהלומי, אימו של איתן ששוחרר אחרי 52 ימים
״התקווה עדיין דולקת בנו״
ההרגשה אז, כשצולמה התמונה, הייתה שהלב מתמלא באושר ואהבה, והנפש מקבלת סוף-סוף קצת מרגוע. כאילו קיבלתי אוויר וחזרתי לנשום. כשאני מסתכלת עליה, אני רואה את הנאיביות והתקווה שהיו בי אז. היום יותר קשה להחזיק אותן, כשאוהד ועוד 100 חטופים עדיין שם. המחשבה עליהם, חסרי תקווה, חזרה לינוק את האוויר ממני.
איתן עם אימו בדרך לבית החולים ביום השחרור
(צילום: דובר צה"ל)
הייתי רוצה לומר לאנשים שליוו אותנו אז, וחלקם עדיין מלווים, שלפגוש אותם ואת האנשים היפים שהקיפו אותנו, נותן לנו עד היום כוח. משאיר אצלנו את להבת התקווה, היא עדיין דולקת.
״ההרגשה אז כשצולמה התמונה הייתה שהלב מתמלא באושר ובאהבה, הנפש מקבלת קצת מרגוע. כאילו קיבלתי אוויר וחזרתי לנשום. אני רואה את הנאיביות והתקווה שהיו בי אז. היום יותר קשה להחזיק אותן״
פרופ׳ דרור מנדל, ליווה את איתן לאחר השחרור
״רגע שלא ניתן להתכונן אליו״
ההתרגשות והציפייה להגעת הילדים ששוחררו מהשבי היתה עצומה. זה רגע שלא ניתן להתכונן אליו. כמנהל ביה״ח דנה-דואק לילדים באיכילוב, וכולנו כצוות, חשנו התרגשות אדירה. אני זוכר שכשהמסוק נחת ועלינו לאזור המנחת על הגג, חיכינו שייפתחו דלתות המעלית שמורידה את הילדים מהגג אלינו.
כשאיתן יהלומי ואימו בת שבע הרימו את העיניים והיישירו את מבטם, ראיתי את התקווה בהתגלמותה. זה היה רגע מכונן ומלא עוצמות. כולנו דמענו שם. אני זוכר שחשבתי לעצמי – זה מצב שלא הייתי בו אף פעם, לא נכתבו בשום מקום פרוטוקולים רפואיים לטיפול בילד שחזר מהשבי וגם לא מלמדים את זה באף בית ספר לרפואה בעולם. זה מצב הזוי ובלתי נתפס.
״ראיתי את התקווה בהתגלמותה, רגע מכונן ומלא עוצמות. כולנו בכינו. זה מצב שלא הייתי בו אף פעם, לא נכתבו פרוטוקולים לטיפול בילד שחזר מהשבי, לא מלמדים את זה באף בית ספר לרפואה בעולם״
לצערי, העולם לא תמיד רוצה לשמוע, אבל חשוב שיידעו וייזכרו שנחטפו כאן ילדים מהבתים שלהם, בדיוק כמו איתן, בן 12 בלבד, שנחטף לבדו מניר עוז. חשוב שיזכרו גם את 101 החטופים שעדיין שם. אנחנו כרופאים יודעים היטב כמה המצב הבריאותי של מי ששוהה במנהרות 400 ומשהו יום הוא קשה ומסוכן, ואם לא ישובו בקרוב, מי יודע איך הם יחזרו?
דניאל אלוני, שוחררה אחרי 49 ימים בשבי
״הרגע המכונן שבו הבנתי: אנחנו בטוחות״
זה היה הרגע הראשון שבו הבנתי באמת שאנחנו דורכות על אדמת הקודש, רגע שבו ראיתי לראשונה פנים של אישה אחרי 49 ימים שראינו רק גברים, גברים אלימים שחטפו אותנו, גברים שהיינו נתונים לחסדיהם במשך כל אותם הימים בשבי. וזו לא הייתה רק אישה - זה היה צה"ל.
תיעוד כניסת החטופות לישראל
(צילום: הרצל יוסף, דובר צה"ל )
ברגע המכונן הזה הבנתי שאנחנו בטוחות, ושהסיוט הנורא הזה תם (לפחות) עבורנו. אלו היו רגעים אמיתיים של אושר טהור. למדתי כל כך הרבה על עצמי, ואני עדיין לומדת. הבנתי שאני רוצה להיות אדם טוב יותר כלפי עצמי, אמא טובה יותר לבתי, לחזק את הקשרים שחשובים באמת ולנצור רגעים יפים גם אם הם נראים חסרי משמעות. הסיפור שלי חידד עד כמה החיים ארעיים ושבריריים, ברגע אחד נדמה שיש לנו הכול, וברגע הבא הכל יכול להתפוגג ולהילקח ממך.
״הסיפור שלי חידד עד כמה החיים ארעיים ושבריריים, ברגע אחד נדמה שיש לנו הכול, וברגע הבא הכול יכול להתפוגג ולהילקח ממך״
הבנתי בזמן הזה עד כמה הגאולה והביטחון שלנו כעם תלויים באחדות שלנו ואין ספק שהאחדות הזו עומדת למבחן הקשה ביותר שידענו כעם מאז תקומתה של המדינה הלוואי שנצא מחוזקים ובעיקר מלוכדים יותר מהטראומה הזו ושנזכה כבר להחזיר את כל החטופים הביתה בקרוב.
מירית רגב, אימה של מיה ששוחררה אחרי 50 ימים
״סליחה שלא הצלחתי להגן עליך״
לצפות בתמונה הזו כעת זה לראות ולא להאמין. אני עברתי את זה? אני לא ראיתי את הבת שלי 50 יום? ואיך ייתכן שיש עוד אימהות שעוברות את זה יותר מ-400 ימים, איך?
הטלפון שצלצל יום לפני מהקצין שלי, מורן, ועדכן אותי שמיה שלי חוזרת הביתה שימח אותי מעבר למילים. התחושה הייתה עילאית. התפילות, האמונה שהיא חוזרת - הכול התגשם. הילדה שלי חוזרת הביתה.
״שמחה מעבר למילים״. הפגישה המשפחתית הראשונה
(צילום: מטה משפחות החטופים והנעדרים)
פחדתי מהמפגש איתה. לא ידעתי איך היא תחזור. לא ידעתי מה להגיד. ידעתי שצריך לחבק ולבקש סליחה - סליחה שלא הצלחתי להגן עלייך ילדה. שיערתי שהיא פצועה אבל לא עד כדי כך.
״אני נזכרת בבכי קורע הלב של מיה, כמה היא הייתה זקוקה לנו. כמה דאגה הייתה ברגעים האלה לאיתי שעדיין היה שם. ההקלה שהיא חזרה בשלום הביתה אחרי ימים ארוכים בלי ודאות, כללה גם דאגה עמוקה״
אני נזכרת עכשיו בבכי קורע הלב שלה. כמה היא הייתה זקוקה לנו, לאבא שלה, לי ולאחיה הקטן. כמה דאגה היו ברגעים האלה לאיתי שעדיין היה בשבי. ההקלה שהיא חזרה בשלום הביתה אחרי ימים ארוכים בלי ודאות כללה גם דאגה עמוקה לשלומה הפיזי והנפשי, לגעת בה, להרגיש אותה, לדבר איתה. ובגדול להבין מה קרה שם - איך היא נחטפה? ומה עם אח שלה שנשאר שם בעזה?
חן אביגדורי, בתו ואשתו שוחררו אחרי 50 ימים בשבי
״דאגה ברמה בלתי אנושית״
אישית, זה היה הרגע המאושר בחיי. אחרי 50 יום של חרדה ופחד הצלחתי לראשונה לנשום. לחבק את הילדה שלך אחרי התקופה הזאת, זה כמו ללדת מישהו שכבר הצלחת להכיר, הדאגה הייתה ברמה בלתי אנושית.
האיחוד של משפחת אביגדורי
(צילום: עומר מרון / לע״מ)
כבר באותו יום ידעתי שהסיפור הפרטי שלי הסתיים, אבל שהמאבק עוד לפניי, ונשבעתי שלא אנוח עד שלאמי ולאחיותיי ממשפחות החטופים יהיה סוף דומה.
״זה היה הרגע המאושר בחיי. אחרי 50 יום של חרדה ופחד הצלחתי לראשונה לנשום. לחבק את הילדה שלך אחרי התקופה הזאת, זה כמו ללדת מישהו שכבר הצלחת להכיר, הדאגה הייתה בלתי אנושית״
אם הייתי יכול לקחת הצידה את חן של 25 בנובמבר 2023 הייתי אומר לעצמי דבר אחד: קח אוויר, זה ייקח הרבה יותר זמן ממה שאתה חושב. בדיעבד, אני בתחושה שאת האסון הזה לא הייתי עובר בלי מעגלי התמיכה שלי, אז אם לא אמרתי את זה מספיק: תודה לשכנים, למכרים, לחברים הישנים והחדשים ומעל הכל תודה למשפחה שלי - לאחי עדי וזהר ולהורי ניצה ויורם אביגדורי, שבזכותם אני מי שאני היום והייתי מי שהייתי ב-7 באוקטובר.
זולי, אביה המאמץ של אביגיל עידן ששוחררה אחרי 51 ימים
״מסע של חיים חדשים״
אנחנו שנה אחרי התמונה הזו. תמונה עם קשת של רגשות, תמונה של "מיני" ניצחון שאביגיל בבית ושאנחנו יכולים להתחיל לשקם את חיינו. בתמונה הזו בעצם מתחיל המסע שלנו לבנות חיים חדשים עם שלושה ילדים שנוספו למשפחה הגרעינית שלנו. תמונה שמעוררת גם המון דאגה של מה יהיה עם ילדה שהייתה בשבי 51 יום, והגילוי לאורך הזמן של הכוחות הנפשיים שיש לילדה המדהימה הזו בת הארבע.
10 צפייה בגלריה
המפגש הראשון של אביגיל עידן עם משפחתה לאחר השחרור משבי חמאס
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
כרמל ודפנה עידן משוחחים עם קצינת הקשר של המשפחה על אביגיל ששוחררה מהשבי
(צילום: שמוליק דודפור)
תמונה שלא רואים בה את מה שעובר לנו בראש ובבטן באותו הזמן. שמחה, דאגה, לחץ, אושר ועצב, הכול מתערבב יחד, ולצד זה גם המון אופטימיות לגבי העתיד.
אנחנו רוצים גם להודות לצוותים שהעניקו לנו טיפול מדהים, עם המון רגישות ומחשבה על כל פרט הכי קטן בשהות שלנו שם. וכמובן תודה ענקית למשפחה המורחבת שלנו ולכל האנשים שעזרו לאורך הדרך וממשיכים לעזור לנו עד היום. נסיים בדבר החשוב ביותר - אמן שנראה את כל החטופים שלנו בהקדם האפשרי כל אחד ואחת בביתו.
פרופ׳ רונית לובצקי, עם סהר קלדרון ששוחררה אחרי 52 יום
״המקום שבו אף ילד לא אמור להיות״
כמנהלת מחלקת ילדים בביה״ח דנה-דואק לילדים באיכילוב, אני זוכרת שבימים שקדמו לתמונה הזו. התכוננו לקראת בואם, הכנו להם מחלקה נעימה ומאובזרת, דאגנו לכל פרט כדי שיהיה נעים ונוח וגם כדי לספק להם כמה שיותר פרטיות. היתה לנו זכות לקבל את הילדים ולטפל בהם, אחרי התופת שעברו, ולחזות ברגעים המרגשים כל כך של איחוד המשפחות.
הדס קלדרון מקבלת את הבשורה שילדיה סהר וארז משתחררים משבי חמאס
(באדיבות חדשות 13)
״לטפל בילד שחזר מהשבי זה אתגר אדיר - בפן הרפואי, הנפשי, החברתי. טיפלנו בילדים ששבו אחרי יותר מ-50 ימים בשבי וראינו את המחיר הכבד שזה גבה מהם״
ברגע הזה שבו סהר קלדרון המדהימה התאחדה עם המשפחה שלה, אני זוכרת שהרגשתי אושר עצום. אי-אפשר לתאר את ההרגשה הזו. בתור אמא בעצמי, הסתכלתי על כל אחד מהילדים האלה כאילו היה שלי, וככה טיפלנו בהם בימים שהיו כאן.
לטפל בילד שחזר מהשבי זה אתגר אדיר - בפן הרפואי, הנפשי, החברתי. טיפלנו בילדים ששבו אחרי יותר מ-50 ימים בשבי וראינו את המחיר הכבד שזה גבה מהם. אני מייחלת מדי בוקר שיגיע היום שבו נזכה לקבל לבית החולים את כל החטופים ובפרט את אריאל וכפיר ביבס, ילדים שנמצאים בשבי כבר יותר מ-400 ימים, במקום שבו אף ילד לעולם לא אמור להיות.
סרן (מיל') שלי סוקולוב, עם נווה שוהם ששוחרר אחרי 50 ימים
״להיות קול של ודאות בעולם שהתפרק״
מ-7 באוקטובר ועד היום, אני משמשת כדוברת הצוות שהוקם לטפל בחטופים ובמשפחותיהם ולהיות אמון על הקשר בינם לבין הצבא. הייתי שם מההתחלה, מרגעי ההקמה של המאמץ הזה, כשעוד לא ידענו לאן כל זה יוביל או מה בכלל תמונת המצב. במהלך העסקה והשחרור, תחושת האחריות הייתה עצומה. לא רק להעניק מידע, אלא לייצר מעטפת של ביטחון בתוך הכאוס, להיות קול של ודאות בעולם שהתפרק, ולהקל עד כמה שניתן על השבים במעברים הקיצוניים שהם חווים ביום הזה. חוויתי את הרגעים האלו לא רק כדוברת, אלא גם כבורג בספינה הגדולה הזו, שחווה ברגעים אלה את הגשמת הקמתה.
חטופים ששוחררו מגיעים למעבר רפיח
(צילום: רויטרס )
הדבר הראשון שעולה בי כשאני מביטה בתמונה הוא - תקווה. אז, ברגע הצילום, זו הייתה תקווה מוחשית, חדשה. חשבנו שזו תחילתה של תקופה אחרת – סוף המלחמה, תחילת השקט. עכשיו, כשאני מביטה בתמונה ויודעת שהמציאות הקשה עדיין אופפת אותנו, התקווה הזו מקבלת גוון שונה. היא מזכירה לי שבזמנים הכי חשוכים, קרן האור בוהקת פי כמה. זה היה רגע כזה – רגע שבו מתוך הכאב צמחה אפשרות לשוב לנשום ולו לרגע. למרות המבטים המהוססים של המבוגרים ולחישות הילדים בינם לבין עצמם, כי כך התרגלו לדבר בשבי, לראות את נווה משחק, את עיניו הקטנות מתחילות להתמלא שוב בתמימות של ילד – זה היה בשבילי רגע קטן של ריפו
אני זוכרת שעמדנו בהאנגר, שהקמנו כתחנת מעבר עבור החטופים ששבו, עד להמראתם לבתי החולים – לראות אותם מגיעים, עייפים עד העצם, מבולבלים, מביטים סביבם כאילו לא מאמינים שהם סוף סוף בבית. באותו יום, ראיתי את עדי נכנסת. היא החזיקה בזרועותיה את יהלי הקטנה וביד השנייה החזיקה בידו של נווה. אישה אחת, שמיד רואים בה לביאה אמיתית, לוחמת, שנשאה על גבה כל כך הרבה משקל, גם פיזי וגם נפשי. ניגשתי אליה והצעתי את עזרתי. היא הביטה בי בעיניים ואמרה: "זה בסדר, בשבי גיליתי כמה הידיים שלי חזקות". זה היה משפט שנצרב בי עמוק. באותו רגע, משהו בה קצת התרכך, והיא נתנה לי לעזור, ולו לרגע. פתאום נווה לקח אותי איתו, לפתוח את המתנות שקיבל ולמדוד את הבגדים הנקיים והחדשים שחיכו במיוחד בשבילו. ראיתי פתאום ילד שבעיניי כאילו מנסה להחזיר לעצמו, את הילדות שנלקחה ממנו.
״החוויה הזו שינתה הכול. השירות במילואים, שבו כל יום היה מרוץ להעניק מעט ודאות בתוך תהום של אי-ודאות, הפך למשמעותי יותר מכל דבר שעשיתי בעבר״
החוויה הזו שינתה את הכול. השירות במילואים, שבו כל יום היה מרוץ להעניק מעט ודאות בתוך תהום של אי-ודאות, הפך למשמעותי יותר כל דבר שעשיתי בעבר. לראות אותם חוזרים – נשים, ילדים, נערים– זה היה כמו לחזור לנשום לרווחה. זה העניק לי כוחות מחודשים להמשיך.
אני רוצה להגיד למי שבתמונה - אתם לא לבד. יש פה מאות אנשים שפעלו ופועלים ללא הפסקה, כדי להשיב אותכם ואת כולם הביתה. אתם אולי לא רואים את כולם, אבל הם כאן – מאחורי כל צעד. העבודה הזו, שנעשית בשקט ובמסירות, היא עדות לעוצמה של הרוח האנושית, למאמץ המשותף, ולאמונה שיום אחד, בתקווה שבקרוב, כולם יחזרו הביתה.
פסקל הונדט, הצלב האדום
״ניצוץ של תקווה״
כראש תת המשלחת של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום ( ICRC) בעזה בעת מבצע השחרור, התמונה הזאת מחזירה אותי אל הרגע שזיהיתי את תחושת ההקלה של החטופים ששוחררו מהשבי והוחזרו למשפחותיהם, ואת הנחישות שלנו בוועד הבינלאומי של הצלב האדום לבצע את המשימה ההומניטרית שלנו.
העברת החטופים דרך הצלב האדום
(צילום: רויטרס)
זה היה אירוע עמוס רגשות. בני הערובה הוחזקו במשך שבועות בשבי, מנותקים ממשפחותיהם. בעת השחרור היה אפשר לראות ניצוץ של תקווה. בני הערובה חשו הקלה עצומה כשהם ראו את אנשי הצלב האדום והבינו שהם עומדים ללכת הביתה. קשה לתאר את זה במילים כי זה היה כל כך טעון רגשית. היו לנו דמעות בעיניים. זה היה רגע של אנושיות ושל הפוגה מהלחימה, לכולם. היינו ממוקדים בלהרגיע את בני הערובה שאנחנו מתכוונים להשיב אותם אל יקיריהם. המשפחות שלהם חיכו נואשות לקבל מידע עליהם, ובמקביל החטופים לא ידעו מה עלה בגורל אהוביהם.
באותו רגע היינו מלאי תקווה. מהיום הראשון קראנו לשחרור החטופים והשתמשנו בכל אמצעי שעמד לרשותנו כדי לנסות להגיע אליהם ולבדוק מה מצבם. אני גאה בכך שלקחנו חלק בשחרור, ומתוסכל מכך שהמצב ההומניטרי נותר כל כך קשה. הסכם הפסקת האש הביא לתחושה שהמצב עשוי להשתפר. למרבה הצער, ההסכם הסתיים, והמצב הידרדר דרמטית.
אנחנו מחויבים לתת מענה לצרכים של כל האזרחים. המטרה היחידה שלנו היא הצרכים ההומניטריים של כל האזרחים. אנחנו לא עוסקים בוויכוחים פוליטיים, אבל יש לנו חובה ברגעים ייחודיים כאלה להזכיר לכל הצדדים שאזרחים סובלים, ולפעול לקידום הגנה על חייהם וכבודם של בני אדם. הצלב האדום מחויב לספק מענה לצרכים של כולם, אבל אנחנו צריכים שיתקיימו התנאים שיאפשרו לנו לעשות זאת.
