משפט הדיבה של ראשי הממשלה לשעבר הגיע אתמול לשיא בעת שמיעת העדויות, שנפרסו על פני כ-13 שעות באולמו של השופט עמית יריב. בנימין נתניהו, רעייתו שרה ובנם יאיר העידו בזה אחר זה במסגרת תביעתם נגד אהוד אולמרט על שכינה אותם "חולי נפש". בנוסף העידו פרופ' עוזי ארד, שהיה ראש המל"ל והיועץ לביטחון לאומי, ניר חפץ שהיה דובר של משפחת נתניהו ואז עד מדינה נגדו ואהוד אולמרט.
הדיווחים על העדויות וקווי החקירה מעוררים כמה שאלות משפטיות ביחס למשפטי הדיבה וחוק איסור לשון הרע, ואנחנו ננסה לעשות לכם סדר:
1. מדוע עורך הדין של אולמרט מנסה להוכיח שבני משפחת נתניהו "חולי נפש" לכאורה, ומדוע לא מביאים חוות דעת מומחה?
התביעה של נתניהו מתייחסת לריאיון שהעניק אולמרט, שם אמר: "מה שלא בר שיקום זו מחלת הנפש של ראש הממשלה, אשתו ובנו. בתנאים רגילים כל רופא פסיכיאטר שיש לו מצפון היה אומר שצריך להוציא צו אשפוז לו, לה ולבן".
נתניהו מגיע לבית המשפט
(צילום: אריק מרמור, גלעד מורג)
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי". כלומר, אולמרט מנסה לבסס טיעון הגנה לפיו הטענה שבני משפחת נתניהו הם "חולי נפש" - היא אמת שיש בה עניין לציבור.
השאלה היא כמובן כיצד ניתן להוכיח טענה זו? נטל ההוכחה של טענת ההגנה "אמת דיברתי" מוטל על הטוען לה – אולמרט. בתחילה ביקש אולמרט כי בית המשפט יורה לבני משפחת נתניהו להיבדק על ידי מומחה בתחום בריאות הנפש, לפי בחירתו של מר אולמרט, לשם מתן חוות דעת וכן לחתום על מסמך ויתור על סודיות רפואית. בית המשפט דחה בקשה זו בשל הפגיעה הקשה בזכות של בני משפחת לנתניהו לפרטיות.
נתניהו עולה על דוכן העדים: דיווח של גלעד מורג
(צילום: אריק מרמור, ירון ברנר)
השופט עמית יריב קבע כי אומנם התובעים - משפחת נתניהו - נדרשים לוותר על פרטיותם באופן מסוים כאשר הם מחליטים להגיש תביעה, ואולם לא ניתן לקבל עמדה גורפת ולא מידתית לפיה בני משפחת נתניהו נדרשים לחשוף כל פרט מעברם הרפואי. החשיפה צריכה להיות מידתית.
כך למשל, אם מתפרסם כי איש ציבור קיבל מתנה שלא כדין, למשל ג'קוזי בגינה, ואיש הציבור תובע דיבה בשל כך - אזי איש הציבור יהיה מחויב להתיר לצלם את גינת ביתו כדי לבחון האם יש או אין ג'קוזי בגינה. "אולם מהו הדין במקרה שבו הפרסום נושא ההליך גורס כי הכספים להתקנת אותו ג'קוזי עצמו הועברו לחשבונו של בעל הג'קוזי במועד לא ידוע, על ידי אדם לא ידוע? האם במצב דברים כזה, ראוי יהיה לחייב את התובע, הוא הנפגע מן הפרסום, לחשוף את רישומי הבנק שלו משחר ההיסטוריה, כדי להוכיח שלא היו דברים מעולם? דומה שלא", ציין השופט יריב.
על כן, נקבע שעל אולמרט לנסות להוכיח את טענות ההגנה שלו בעזרת הכלים הקיימים לו, ללא חוות דעת מומחה והתיק הרפואי. כלומר, באמצעות עדויות של בני משפחת נתניהו ושל אנשים אחרים המכירים אותם. אלו העדויות שנשמעו אתמול בבית המשפט. לצד זאת, חשוב להדגיש כי השופט יריב קבע כי "יתכן שראיות אלה, שיציג מר אולמרט כדי להרים את הנטל הראשוני המוטל עליו, יביאו למסקנה כי מוצדק לחייב את התובעים בהצגת הרשומות הרפואיות, על מנת לחזק את הראיות שהציג מר אולמרט עד לאותו שלב". כלומר, ייתכן כי בהמשך, נוכח העדויות שעלו אתמול, יתיר השופט לאולמרט לבקש את הרשומות הרפואיות של בני משפחת נתניהו.
2. מה הגבול בין אמירה קשה לבין הוצאת דיבה במרחב הפוליטי?
חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו ... לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
השאלה היא כמובן מה הגבול בין התבטאות קשה ומתריסה אך לגיטימית לבין התבטאות החוצה את הרף האסור ועולה כדי הוצאת דיבה? נתניהו העיד אתמול כי "הפרסומים הם שקר וכזב, אבל הם גרועים מזה. הם לא המצב הרגיל בפוליטיקה שמישהו אומר 'מטורלל, פסיכי, משוגע'. זה מקובל במקומותינו ...אבל לא על זה מגישים תביעה כאן. היה בשני הפרסומים דבר שלא נתקלתי בו ... שמי שכיהן כראש ממשלה אומר על מישהו אחר לא כהבעת דעה או הכפשה הנהוגה לצערי במקומותינו, אלא כקביעת עובדה קלינית. כדבר חותך, ברור, חד".
ככלל, הפסיקה נותנת משקל גבוה להגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות כאשר מדובר בהתבטאויות ופרסומים הנוגעים לאישי ציבור. זאת מתוך תפיסה כי אישי ציבור ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור. המטרה היא שהזירה הציבורית פוליטית לא תועבר לבית המשפט. לכן הבעת דעה בתום לב מהווה הגנה מפני לשון הרע.
בארה"ב ידועה ההלכה שנקבעה בפסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן, ולפיה הוגבלה באופן ממשי האפשרות של אישי ציבור לתבוע בלשון הרע. בית המשפט העליון קבע כי חופש הביטוי כולל התקפות חריפות, ארסיות ובלתי נעימות על הממשלה ועל נושאי תפקיד ציבורי, ולכן רק במקרי קיצון של "זדון ממשי" יכול איש ציבור לתבוע במשפט דיבה.
עם זאת, כבודו של איש ציבור אינו הפקר, והשתלחות קשה, לא עניינית, וחסרת תום לב תהווה דיבה. במקרה דנן, השאלה שתעמוד לדיון היא האם אמירותיו של אולמרט חצו את הגבול האסור, והאם יש בהם מעבר להבעת דעה מקובלת במרחב הציבורי. כך למשל, יבחן בית המשפט עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית עצמה ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלוונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית וכדומה.
עוד חשוב לזכור בהקשר זה כי לחברי כנסת ישנה חסינות מפני העמדה לדין בתחומים שונים, ובכלל זה פרסום לשון הרע, זאת כדי שיוכלו למלא את תפקידם בלא מורא. לכן, התבטאויות של חברי כנסת מכהנים, קשות וחריפות ככל שיהיו, כפי שאנו שומעים לאחרונה בכנסת, יחסו כמעט תמיד תחת החסינות.
3. האם אולמרט או יאיר נתניהו יכולים לתבוע בגין אמירות קשות שנאמרו כנגדם בעת העדויות בבית המשפט?
במהלך העדות הטיחו בני משפחת נתניהו טענות כנגד אולמרט ובני משפחתו. גם העד ניר חפץ סיפר על אירועים שונים בהם היה מעורב יאיר נתניהו. האם ניתן לתבוע דיבה בגין דברים אלה בניסיון להפריכם?
כעקרון לא. סעיף 13 לחוק קובע שלא ניתן לתבוע לשון הרע בגין "פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון" משפטי. כלומר, החוק מעניק חסינות מוחלטת בגין התבטאויות תוך כדי דיון משפטי, ואולם במקרי קיצון בהם נטען כי התבטאות בבית המשפט נעשה בזדון מוחלט ללא כל קשר להליך המשפטי, הסכימו ערכאות נמוכות לדון בתביעות גם בגין התבטאויות אלה.
4.מדוע בני משפחת נתניהו החליטו להגיש תביעה, ולהביא לדיון משפטי וציבורי את האמירות של אולמרט כנגדם?
נראה כי המניעים של משפחת נתניהו בהגשת התביעה הזו, מבוססים על הערכה כי לא תהיה בידי אולמרט אפשרות ממשית להעמיד טיעוני הגנה לדבריו הקשים כנגדם, בייחוד שהוא לא יצליח להציג טענות הגנה של "אמת דיברתי", וכי טענותיו לא יחסו תחת הגנה של הבעת דעה בתום לב. לכן, הם כנראה מעריכים שיהיה להם סיכוי ממשי לנצח את התביעה, ולצרוב ניצחון זה בתודעה הציבורית.
ואולם, חשוב לזכור כי במשפטי דיבה פעמים רבות מאשים הופך לנאשם, והתובע ושמו הטוב עומדים לבחינה שיפוטית ולאו דווקא הנתבע. ידועה הדוגמה ההיסטורית של "משפט קסטנר", שהוא למעשה תביעת דיבה פלילית שהגישה המדינה כנגד מלכיאל גרינוולד, שטען שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. בפועל המשפט שנפתח כנגד גרינוולד, הפך למשפט כנגד קסטנר, ונדונה בו השאלה האם אכן קסטנר שיתף פעולה אם הנאצים או לאו.
לכן, לא תמיד יש למהר ולהגיש תביעות דיבה, משום שטענת ההגנה "אמת דיברתי" יכולה להתהפך כנגד התובע. בנוסף, עצם הגשת תביעת הדיבה והמשפט וסיקורם התקשורתי, דווקא מעצימים את הפרסום הפוגעני, שהנפגע מנסה למנוע את הפצתו.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, הפרשן המשפטי של אולפן ynet, חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים, ומומחה למשפט חוקתי ומנהלי באוניברסיטת רייכמן - המרכז הבינתחומי הרצליה.
