הערים שלא נמנות עם יישובי עוטף עזה, אבל ממשיכות לחטוף אש: באופקים סופרים מאז מתקפת הפתע של חמאס 50 נרצחים וחללים. בנתיבות מתקשים לישון בעקבות קולות הירי והיירוטים, וביום ה-16 למלחמה אף נפצע בעיר גבר כבן 60 באורח בינוני עד קשה מפגיעת רקטה ששוגרה מעזה. כעת מתברר שתושבי שתי הערים שהתפנו לבתי הארחה או בתי מלון, נדרשו לפנות אותם עבור אחרים.
כך למשל, המתפנים מאופקים למלון נגה בים המלח קיבלו הודעה שעליהם לפנות את החדרים. רוחי, אם לארבע ילדות בנות שנה, 6, 10 ו-11, סיפרה: "שכנים שלי נהרגו, זה חלק מאיתנו. אבל פינו אותנו מהמלון כי המדינה לא מאפשרת לנו לשהות שם. מבחינתם אנחנו נמצאים במקום מבטחים שם באופקים ויכולים לחזור הביתה מההתרעננות, לפי הצבא".
הכותרת
בין ישראל, איראן והפלסטינים: הדילמה של מדינות ערב
30:45
רוחי אמרה עוד: "אנחנו ניצולי טבח. אני בבית חצי שעה והבנות שלי לא זזות ממני. הכול מזכיר להן את יום שבת. באותו יום קמנו לקולות יריות ורקטות, צרחות ומטוסים של חיל האוויר מעלינו. נכנסנו מהר לממ"ד בגלל המחבלים שבינתיים חיפשו במי לטבוח. אירחתי את אחותי באותו יום ולא הבנו בהתחלה מה קורה. היו צרחות ברחובות, ואחרי כמה שעות ראינו את הימ"מ. כשפתחתי את החלון חייל צורח לי 'תסגרי מחבל', ואז הבחנתי בימ"מ מנסה להוריד אותו.
"הבית שלי אמור היה להיות המקום הכי בטוח, אבל הכול קרה פה. נפשית אני מרוסקת. בבית הכול צף מחדש. ביקשתי מהבת שלי לתלות כביסה והיא פחדה לצאת החוצה". במלון נעזרו הילדות בפסיכולוגים ובעובדים סוציאליים, וכעת הן מפחדות לצאת מפתח הבית. "השכונה כולה אבלה", אמרה רוחי. "מאחוריי גרה רחל (הכוונה לרחל אדרי ששרדה פריצת מחבלים לביתה. א"ק), וכולם מדברים עליה. אבל מה קורה איתנו? בגדו בי".
ראש העיר אופקים איציק דנינו כתב בטור שהתפרסם בשבוע שעבר ב-ynet ו"ידיעות אחרונות": "המערכה הזו חיזקה את מה שאנחנו אומרים כבר הרבה זמן: הגדרת העוטף כיישובים במרחק של שבעה קילומטרים מהגדר אינה רלוונטית עוד. שדרות, נתיבות, אופקים והמועצות הסמוכות אלינו, צריכות להיות חלק בלתי נפרד מהגדרת העוטף, וכל החלטת ממשלה שתתקבל למתן הטבות או שיקום הערים והיישובים צריכה לקחת בחשבון גם אותם".
נפילות בנתיבות
סיגל מנחם (41), תושבת נתיבות ואם חד-הורית לארבעה ילדים, נדרשה לפנות את החדר שלהם בכפר הרוא"ה לטובת משפחה שפונתה מהצפון. "אנחנו נמצאים פה עם תושבי קריית שמונה", סיפרה מנחם. "כתושבי נתיבות אנחנו לא מתוקצבים. ראש העיר עצמו לא יודע מה לעשות. איך אני אמורה לחזור בביטחון לבית שלי בנתיבות? אין לי ממ"ד. אין לי ביטחון. ביום שבת קיבלנו החלטה בעצמנו להתפנות. לא יצאתי מהעיר עד שלא הגיע איתנו מישהו חמוש. יצאנו עם עוד חברים. אנחנו לא נחשבים כעוטף עזה, ראש העיר אומר שאין תקציב. אני לא יודעת מי יכול לעזור לנו. אני אובדת עצות".
ריקי, תושבת נתיבות בשכונת נווה שרון, סיפרה: "אנחנו מנותקים בנתיבות וכביש אחד מפריד בינינו לכפר מימון ותקומה. כל הרקטות עוברות מעל השכונה שלנו. כל מה שיורד מעזה וכל מה שיורד על עזה - אנחנו מרגישים. החלונות רועדים יום ולילה. אנחנו רוצים שיכירו גם בנו כעוטף. יש פה ראש עיר שקולו לא נשמע. אנחנו שומעים את ראשי הערים של שדרות ואשקלון שנאבקים על המקום של התושבים שלהם בתודעה הציבורית, על הסבל שהתושבים עוברים, ואצלנו כלום. העירייה לא מציעה שום פתרונות".
שלומי, אף הוא תושב נתיבות, סיפר: "ליד הבית שלנו חיסלו חמישה מחבלים, טילים עפים פה בלי סוף, התותחים רועמים וכל החלונות רועדים. ראש העיר נעלם והעירייה מחלקת טופי וצעצועים. יש כאן תושבים שזקוקים למענה רציני יותר, הם הופקרו בחזית החדשה של מדינת ישראל". בנתיבות אפילו פרסמו עצומה שמטרתה להכליל את העיר בין יישובי עוטף עזה.
