המלחמות שעברו על עזה משנת 2007, אז השתלטה עליה חמאס כשהיא מפתחת בהדרגה יכולת רקטית, יצרו רושם מוטעה ומזיק בשני מובנים. הראשון, שחמאס ויתר הארגונים, ובמיוחד הג'יהאד האסלאמי, הפכו לכוח צבאי חזק שיכול להתמודד מול הצבא הישראלי ולאתגר אותו. השני, שעזה מסוגלת להיות מרחב צבאי שממנו תשוחרר פלסטין או תוכנע ישראל.
המובן הראשון הוא למעשה רגשי; עניין של משאלת לב שגויה ומטעה. הוא לא תורם להבנה של מגבלות הכוח הפלסטיני או של עוצמתה של ישראל. במובן השני, נטל שחרור פלסטין והבסת ישראל מופל על רצועת עזה, שבה מתגוררים שני מיליון איש על שטח של 1.3% משטח פלסטין ההיסטורית או 6% משטח המדינה הפלסטינית המבוקשת. רצועה זו נצורה ונסמכת על ישראל באספקת החשמל, המים, האנרגיה והתרופות שלה. רושם חגיגי זה אינו אלא אשליה של סימטריה בין ישראל והפלסטינים, אשליה המטשטשת הן את דמותם כקורבנות מנושלים ומדוכאים, הן את דמותה של ישראל כמדינה מנשלת, גזענית ואלימה.
מובן שרשמים מסוג זה הם ביטוי לרצונם העז של הפלסטינים ושל העולם הערבי לניצחון מסוג כלשהו על ישראל ולצימאונם לכל מכה המונחתת עליה. תחושות כאלה יכולות להעניק רוח גבית לעמידה איתנה ולהתנגדות. אולם בכל הנוגע לאסטרטגיה של המאבק באויב כמו ישראל, אין די בהן משום שהן אינן יכולות להשפיע על מאזן הכוחות ועל התכנון הצבאי. חוסר יכולתם של הפלסטינים להיבנות ממסכת הקרבתם וגבורתם מאז ייסוד הפתח, דרך האינתיפאדה הראשונה והשנייה וכלה במלחמות בעזה - היא הוכחה לכך.
ישראל נהנית לא רק מעליונות צבאית המאפשרת לה להתמודד עם כמה צבאות ערביים, אלא משלושה יתרונות נוספים: ערובה אמריקנית ומערבית לקיומה ולביטחונה; מונופול גרעיני אזורי המעניק לה את "אופציית יום הדין" במקרה שבו תחוש באיום קיומי; ויכולת לנהל את משאביה באופן יעיל, בשונה מהפלסטינים. אם מביאים בחשבון גם את עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית של ישראל, ברור שאין בסיס להשוואה בין יכולותיה וכוח העמידה שלה לבין אלו של הפלסטינים.
המשמעות היא שההתנגדות הפלסטינית יכולה לגרום כאב לישראל, לגבות ממנה מחיר ולערער את יציבותה, בהינתן סביבה תומכת במרחב הערבי ובעולם – שאיננה מתקיימת כעת – ובמחירים כבדים לעם הפלסטיני. אבל השיח בקרב ארגונים פלסטיניים על תבוסה היסטורית של ישראל, חלקית או מלאה, מחייב גם תמורה בסביבה הבינלאומית והערבית לטובת הפלסטינים וגיבוש חזית רחבה של ישראלים המתנגדים לציונות ואוהדים את המאבק הפלסטיני. התלהבות או השתעשעות במשאלות לב לא יועילו כאן.
מעקב אחר המלחמות בעזה ואחר השיח של הארגונים, בייחוד החמושים, חושף מודעות מוגבלת למשמעות הנסיגה הישראלית החד-צדדית מרצועת עזה. למרות חשיבותן ותרומתן של הפעולות הצבאיות לנסיגה, 230 הישראלים שנהרגו בה בין השנים 2005-1967 אינם מחיר שיכול להניע את ממשלת ישראל לנסיגה; ישראל ספגה קרוב ל-900 הרוגים בחמש שנות האינתיפאדה השנייה, והדבר לא גרם לה לסגת מהגדה המערבית.
ישראל נסוגה מעזה כדי להשתחרר מהשליטה על שני מיליון פלסטינים על פי תוכנית אסטרטגית שמטרותיה היו הפיכתה של תנועת השחרור הפלסטינית לחסרת תוחלת; דה-פוליטיזציה של השאלה הפלסטינית; סיכול ה"איום הדמוגרפי" הפלסטיני; השתחררות מההשלכות הפוליטיות, הכלכליות, הביטחוניות והמוסריות של הכיבוש; שיפור דימויה בעולם והעמסת המשבר על הצד הפלסטיני. זה אכן מה שקרה: נוצרו שתי ישויות פוליטיות פלסטיניות - אחת בגדה בהנהגת פתח והשנייה בעזה בהנהגת חמאס. התנועה הלאומית הפלסטינית הפכה לשלטון עצמי, וליתר דיוק - לשלטון פנימי על בני עמה שלה.
מאג'ד כיאליכל האמור לעיל מבליט את השאלות הדוחקות באשר למעמדה של רצועת עזה בפרויקט הלאומי, שהארגונים הפלסטינים התעלמו מהן מאז הנסיגה הישראלית ב-2005: האם הרצועה עדיין כבושה או שהיא שוחררה? האם אפשר להתייחס אליה כבסיס להתכתשות צבאית עם ישראל וכך להעמיס עליה את נטל השחרור? או שמא עדיף להפוך אותה למודל של שטח משוחרר המאפשר לפלסטינים להתפתח כחברה ולקדם חינוך, תרבות, כלכלה ופוליטיקה?
כך או אחרת, אין להפיל על הפלסטינים בעזה נטל שאינם יכולים לשאתו. הם חיים בכלא גדול וסובלים מעוול וממצור הדוק. בארבע המלחמות האחרונות מאז 2008 הם ספגו יותר מ-4,000 הרוגים, עשרות אלפי פצועים ואלפי בתים הרוסים. בעימות האחרון נפלו 30 חללים תוך שלושה ימים בלבד. סופו של הדימום הזה אינו נראה באופק. נותר רק לאחל טוב ושלום לעזה ולתושביה.
- מאג'ד כיאלי הוא עיתונאי ופרשן פוליטי פלסטיני. המאמר המלא פורסם בחודש שעבר באתר העיתון א-נהאר אל-ערבי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
