עשרה צעירים הרוגים, כמעט אפס לקיחת אחריות: בנקודה מסוימת, גם החוקרים המנוסים של יחידת ההונאה במחוז דרום כנראה קצת התחילו לאבד סבלנות. הנה, יושב מולם יובל כאהן, ראש המכינה הקדם-צבאית בני ציון. חלפו ארבעה ימים מהאסון בנחל צפית, שבו במהלך טיול של המכינה עשרה צעירים קיפחו את חייהם בשיטפון. המדינה באבל. וכאהן? ממשיך לטעון שלא הוא האשם, שהוא לא מבין איפה האחריות שלו ושהוא בכלל אישר טיול אחר.
ואז, בשלב מסוים, פשוט הטיח החוקר בכאהן את השאלה הגדולה מכל: "מה מידת האחריות שלך במותם של עשרה מתלמידי המכינה שאתה עומד בראשה?". כאהן השיב: "כרגע, אני עוד לא רואה את הנקודה שבה אני כשלתי". וזו טענה שהוא יחזור עליה שוב ושוב.
למרות שהגיעו אליו אזהרות והתרעות על שיטפונות, ולמרות שהיו לו דיווחים מהשטח על גשמים, מבחינת כאהן (48) מי שאשם הם המדריכים שהיו שם בשטח, שהחליטו ללכת בתוואי שלא הוא אישר. "החניכים איבדו את חייהם לא בגלל יציאה לטיול בגשם", אמר ראש המכינה לחוקריו. "אלא בגלל הליכה במסלול שלא אישרתי, שמשום מה צוות המכינה חשב שאין בו סכנת שיטפונות. זה אסון ואילו הוא לא היה קורה, הטיול עצמו - במצב של סכנת שיטפונות כללית ובגשם - איננו בעייתי בעיניי עד היום, והייתי חוזר עליו".
השאלה הזו, מי האחראי למותם של עשרה צעירים שבסך הכל יצאו לטיול גיבוש במסגרת המכינה, עוד תוסיף ותצוץ לאורך כל חקירותיו של כאהן במשטרה - שתמליליהן נחשפים לראשונה ב-ynet וב"7 ימים". אבל יגיע גם הרגע שבו החוקרים יניחו בצד את העובדות היבשות ואת מהלך העניינים שהוביל לאסון הנורא, וישאלו את כאהן פשוט על רגש. אחרי הכל, בכל זאת, עשרה הרוגים.
חוקר: לאורך כל החקירה, וזו כבר עדות שנייה שאני חוקר אותך במשך שעות ארוכות, כשאתה משיב על כל השאלות בקור רוח ולא מתרגש משום דבר, גם אחרי מותם של עשרה תלמידים מהמכינה שלך, שעל פי החשד מצאו את מותם בגלל הרשלנות שלך ובגלל חוסר האחריות שלך. אבל אני לא הבחנתי בך, ולו לרגע אחד באיזה סוג של רגש מסוים. אתה יושב כמו ספינקס, זחוח ובטוח בעצמך ולא מגלה כל רגש...
כאהן: "פירטתי את כל הפעולות לעיל ואת הרגשות שלי אני משאיר לעצמי. הם אינם קשורים לחקירה של העובדות".
חוקר: כל בן אדם באשר הוא אדם רשאי לגלות את הרגשות שלו. כולנו בשר ודם, וזה טבעי שאדם מגלה את הרגשות שלו. לעומת זאת, אתה, שעל פי החשד אחראי למותם של אותם עשרה תלמידים, יושב כאמור בלי לגלות כל רגש, קר רוח, כאילו האירוע בכלל לא קשור אליך. מהי תגובתך?
כאהן: "הדבר היחיד שאני לא מסכים הוא התיאור שלך אותי כזחוח. אינני זחוח ואינני יהיר. אני משתדל בכל כוחי מראשית החקירה להגיד את כל הדברים כהווייתם המדויקת ביותר, ככל שזיכרוני מאפשר לי".
בקרוב יעמוד יובל כאהן, הנאשם מספר 1 בפרשת אסון נחל צפית, על דוכן העדים, ויספר לראשונה לבית המשפט את גרסתו לאירועים. על הדוכן יעלה גם הנאשם מספר 2, אביב ברדיצ'ב, מי שהיה מנהל התוכנית החינוכית של המכינה, וביום האסון היה גם הדמות הבכירה בשטח. כאהן וברדיצ'ב נאשמים שניהם בעשר עבירות של המתה בקלות דעת (אחת בגין כל הרוג), ובשתי עבירות של חבלה חמורה (בגין שני הפצועים).
כתב האישום מפרט את עומק המחדל לכאורה של השניים. קבוצת המטיילים הייתה בכלל אמורה לצעוד באותו יום בנחל צאלים, ורק בשל מזג האוויר הסוער וסגירת הדרך לנחל צאלים הוחלט לשנות את התוואי לנחל צפית. הן לכאהן והן לברדיצ'ב, כך נטען בכתב האישום, זרמו התרעות על סיכון לגשמים ושיטפונות באזור, וזמן קצר לפני האסון, גם על כך שהחלו לרדת ממטרים באגן הניקוז של נחל צפית, מה שמעלה אף יותר את הסבירות לשיטפון. אבל על פי כתב האישום כאהן, שהיה באותה עת בתל אביב ועמד בקשר סלולרי עם הקבוצה, לא קיבל החלטה לבטל את הטיול. זאת למרות שהוא קיבל בווטסאפ צילומים של החניכים צועדים בתוואי שמוביל לנחל צפית - ובדיעבד, גם אל מותם.
בימים ובשבועות שאחרי האסון החוקרים תישאלו את ניצולי האסון, אנשי המכינה וגורמים נוספים. עדות חשובה במיוחד הייתה זו של נועם דור, מדריכה במכינה ובתו של סגן מפקד יחידת החילוץ ערבה, שהתריעה שוב ושוב על הסיכונים שבטיול, וביום האסון הייתה בשטח, בחפ"ק של הטיול. כאהן ניסה בחקירותיו להטיל גם עליה את האחריות, אבל התיק נגד דור נסגר מאוחר יותר. בסופו של דבר, מכל העדויות הללו עלה בידי החוקרים להרכיב סיפור מלא, שמשרטט דקה אחרי דקה, ווטסאפ אחרי ווטסאפ, את גלגולו של מחדל מהדהד. למחדל הזה, כך לפי כתב האישום, יש שתי כתובות: כאהן וברדיצ'ב.
כשכל המידע הזה ברשותם, זומן כאהן לסדרת חקירות תחת אזהרה במשטרה. כאמור, התמלילים של החקירות המפורטות והאינטנסיביות הללו מתפרסמים לראשונה. שוב ושוב שואלים החוקרים מי האחראי לאסון, ושוב ושוב עונה כאהן: "לא אני". מי כן? לפעמים זה ברדיצ'ב, לפעמים זו המדריכה נועם דור ולפעמים אלו שניהם. זה הם שהחליטו לשנות את תוואי הטיול לנחל צפית, והוא כראש מכינה? ממש לא אחראי. "אני לא חושב שאני גרמתי למוות ברשלנות", אמר כאהן כבר בחקירתו יום לאחר האסון. "אני משמש כראש מכינה קדם-צבאית 'בני ציון' במשך 11 שנים. הוצאתי במהלך השנים האלו מאות שבועות של טיולים... ההכנות לטיול הזה נעשו בצורה שאני עומד מאחוריה במאה אחוז".
אלא שחומרי החקירה מגלים כי האזהרות והחששות מהיציאה לטיול הגיעו לכאהן כמה ימים לפני האסון. שלושה ימים לפני הטיול שלחה המדריכה נועם דור בקבוצת הווטסאפ הצעה לדחות את היציאה בשל תחזית מזג האוויר המסתמנת. כאהן כתב בתגובה: "השתגעתם? מי יבוא בל"ג בעומר". את הדאגות שהביע אחד החניכים הוא כינה כ"היסטריה". החוקרים עימתו אותו עם דבריו.
חוקר: האם הרצון לקיים טיול שנקבע ולא לדחות אותו, חשוב יותר מחיי אנשים וגובר על שכל ישר, כשאת תגובתך אתה מתחיל במעין עקיצה "השתגעתם", ובתור נימוק אתה אומר כי הרי מי יבוא בחג ל"ג בעומר?
כאהן: "באמת הייתי סבור שאף אחד לא יבוא לטיול בל"ג בעומר. אך החשוב מזה, חשבתי שהלחץ של נועם והחניכים מקיום הטיול נובע מכך שעוד לא עשינו היערכות מספיקה בשלב זה לטיול במצב של סכנת שיטפונות. ולכן הבנתי שהם היו בהיסטריה... אנחנו שנים פעלנו כדי לעשות את הטיול גיבוש כטיול מאתגר, שמעמיד את החניכים במצב של אי נוחות. חס וחלילה הכוונה פה לא לסכנה. אבל למשל, גשם הוא בהחלט סוג אתגר שאני וצוות המכינה חושבים שחניך יכול לעמוד בו ורצוי שיעמוד בו בטיול הכנה למכינה".
חוקר: האם זו מכינה או הכנה לחיילי קומנדו או ללוחמי ספרטה?
כאהן: "הכוונה היא לחישול מנטלי וללא קשר ללחימה. טיולים בגשם, ואפילו בחורף בתנאים קשים, הם חלק מתוכנית חינוכית מקובלת מאוד במכינות, במכינה שלנו ובמכינות נוספות רבות".
חוקר: מדוע אתה לא מקבל את ההתרעות והבקשות בכובד ראש ומגדיר אותן כ"היסטריה"?
כאהן: "אין כאן שום חידוש. אני אגיד משהו קשה - ההיסטריה היא זאת שבסופו של דבר גרמה לשינוי התוכנית, ולעשות תוכנית הזויה שאין לי מושג מאיפה היא צצה. אם היינו דבקים בתוכנית המקורית שהוכנה בקפידה רבה, כנראה שהיום לא היינו יושבים כאן. כשמשנים תוכנית - זה הפתח לצרות".
במאות עמודי החקירה והתמלילים כאהן אמנם הצהיר כי היה מעורב אישית בתכנון הטיול בשל הסכנה לשיטפונות, אך מבחינתו המעורבות האישית שלו הסתיימה ברגע שהוחלט על שינוי מסלול מנחל צאלים - לנחל צפית. כאמור, על פי כתב האישום, כאהן לא עשה כמעט דבר כדי לעצור את הטיול. את עיקר האחריות הטיל על כתפיו של ברדיצ'ב: "ברגע שנתתי את ההנחיות להתנהגות בטיול, וידעתי שאביב מבין אותן היטב, מהיכרותי איתו לאחר שלוש שנים כמדריך במכינה - היה ברור לי שהוא יפעיל אותם סטנדרטים של התנהגות גם במסלול האלטרנטיבי שהוא יבחר".
חוקר: על פי החשד, בתור מנהל מכינה קדם-צבאית, לא פעלת על מנת לבדוק את מסלול ההליכה אליו הגיעה הקבוצה כי לא התעניינת לגבי הסכנות הצפויות במקום שבו היא נמצאת. לא התקשרת ולא דאגת לקבוצה ולא עשית דבר על מנת למנוע את האסון.
כאהן: "אני לא מקבל את הטענה שלך. כראש מכינה תפקידי להכין את האחראים, לתחקר אותם, להנחות אותם, לוודא שהם מבינים. אני לא נמצא בכל טיול בשטח אף פעם. זה לא תפקידי. ברגע שהם מנהלים את הטיול באזור שאני לא מכיר ומתייעצים עם גורמי מקצוע שמכירים היטב את האזור, לי אין מה להוסיף. במיוחד שהביטול של נחל צאלים היה כי הוא מסוכן. ולכן ברור לי שלא יבחרו מסלול מסוכן".
חוקר: דרכי הפעולה של אי-התערבות והיעדר סמכות ואחריות שהפגנת גרמו למותם של עשרה אנשים, בני נוער שהפקידו את חייהם בארגון הנקרא מכינה קדם-צבאית בני ציון, שאתה אחראי עליו. לאור כך אתה חשוד בגרימת מותם של עשרה אנשים. מהי תגובתך?
כאהן: "זה אסון גדול. אינני מקל בו ראש לרגע. אני רואה את עצמי אחראי על המכינה, ואינני מסיר אחריות. אך אני סבור וסברתי במהלך האירועים כי פעלתי כמיטב יכולתי והבנתי לשמירה על חייהם".
חוקר: זה בדיוק העניין. שעל פי החשד, לא. לפי גרסתך, לא פעלת כראוי וכמצופה מאדם האחראי על מכינה ועל התלמידים, שלקחת אותם לטיול במקום מסוכן למרות התרעות ברורות ומפורטות, ועדיף היה לבטל את הטיול ולדחות אותו למועד אחר ולמנוע את מותם המיותר של עשרה אנשים. מהי תגובתך?
כאהן: "לדעתי פעלתי כמיטב יכולתי והבנתי, והייתי שקט לגמרי לאחר כל התחקירים וההנחיות והשיחות שקיימתי. מרגע שהטיול בשטח, אני מפקיד את ניהולו בידי אנשים שזהו תפקידם, ואני מכשיר אותם ולכן סומך עליהם".
למרות שברדיצ'ב עדכן את כאהן בשינוי במסלול, כאהן טען בחקירתו כי כלל לא העלה בדעתו את האפשרות שהטיול ייערך בנחל צפית. "זו אפשרות שהייתי אוסר אותה אם הייתה עולה, ולא היה בה שום היגיון שכן לא נערכו שום הכנות לכך", אמר כאהן בחקירתו. "הייתי מצפה מאביב לעלות דבר כזה לאישורי".
חוקר: באמירה שלך, "הייתי מצפה מאביב להעלות לאישורי", האם אתה מטיל את האחריות הישירה לאסון שבו קיפחו את חייהם עשרה תלמידים, על אביב?
כאהן: "לא... אני בטוח שאם אביב היה מבין את משמעות ההליכה לנחל הוא לא היה עושה את זה. ההוכחה הכי פשוטה היא כי הוא עצמו היה איתם. אף אדם לא מכניס את עצמו לסכנת מוות... אני מבין, וזו השערה שלי, כי אביב הוטעה איכשהו לחשוב שמה שהוא עושה הוא דבר בטוח לחלוטין, שאפילו לא דורש להעלות להתייעצות איתי. אני מכיר טוב את אביב, סומך עליו ואוהב אותו. אין לי ספק שהיה מעלה להתייעצות אם היה חש שהוא מקבל כאן החלטה שיש בה סיכון".
חוקר: על מי מוטלת האחריות הישירה או העקיפה לאסון שבו קיפחו את חייהם עשרה תלמידים?
כאהן: "יש כאן צירוף של פערי הבנה טרגיים. אין לי את כל הפרטים. לא דיברתי לא עם נועם ולא עם אביב, למעט מספר שאלות מצומצם ששאלתי עוד בשטח. אין לי יכולת כרגע לדעת מי אחראי, או האם יש פה גורם שגרם לרשלנות. התוצאה היא קשה ונוראית ואי אפשר לעכל אותה. יחד עם זאת, כשאני מפריד את התוצאה מההתנהלות שלי ובוחן אותה לאחור - אני כרגע לא רואה דבר שעשיתי בצורה שהייתי עושה אחרת".
חוקר: בשביל מה בכלל צריך לצאת לטיולים... כשכל התחזיות מתריעות על חשש כבד לשיטפונות. מה הנחיצות בטיול כזה? למה לא לבטל את הטיול? למה ללכת נגד הטבע?
כאהן: "לא הייתה כוונה ללכת נגד הטבע. למה לא לבטל? זה עניין של כל אחד בשיפוט שלו. אם אני חושב ובודק עם אחרים שאני מטייל בצורה בטיחותית, ומתווה מצב שבו לא ייכנסו לסכנה, אלא רק לאי נוחות מהגשם, זה בהחלט חלק מהעולם החינוכי שלנו לאורך כל השנים שבו מטיילים בגשם גם אם לא נוח. אך לא מסתכנים".
חוקר: האם לאור התעלמותך מכל ההתרעות בפני סכנת השיטפונות והחלטתך להוציא את הטיול בכל מצב, והתעלמותך ואי-התערבותך במה שמתרחש בשטח שלטענתך לא מוכר לך, אך אתה לא מגלה כל עניין להתקשר ולשאול ולדאוג לקבוצת המטיילים בשטח - לא מצביעים על הכישלון שלך ועל הרשלנות שלך, שגרמו למותם של עשרה אנשים תמימים?
כאהן: "עניתי על הדברים בפירוט והסברתי כל נקודה ונקודה. היום בדיעבד אני רואה את התוצאה האיומה, וברור שזה גורם תמיד למחשבות מה היה קורה אילו... אבל כשאני מנתח את הדברים לאור הידע בדיעבד, אני לא רואה נקודה רשלנית".
בחקירה הבאה, כבר הודיעו החוקרים לכאהן כי הוא חשוד בהריגה. כאמור, זה איננו הסעיף שבו נאשם בסופו של דבר. כאהן היה בהלם. "אני רואה בזה עוול לחשוד בי או במישהו אחר שמעורב בפרשה זו בחשד של הריגה. אנחנו אנשי חינוך, לא פושעים", אמר. בהמשך כאהן, שמיעט עד אז להפגין רגשות, אחז את פניו בידיו ומירר בבכי, והחוקר המתין שיירגע מעט.
חוקר: אילו אתה היית מסכים להצעה... לדחות את הטיול, אזי כי אין ספק כי הטיול היה נדחה למועד אחר.
כאהן: "נכון. אם הייתי מסכים לדחייה, הטיול היה נדחה. אני לא המחליט היחיד. יש מנהל חינוכי, שזה אביב ברדיצ'ב, וברור שגם לאביב יש אפשרות לדחות את הטיול. אם אביב היה מחליט לדחות, הייתי מגבה אותו במאה אחוז, בדיוק כמו שגיביתי אותו כאשר החליט לבטל בפועל את הטיול ולנסוע לעין תמר (נקודת ההתחלה במסלול שמוביל לנחל צפית). המדריכה נועם וחניך בשם שמשי העלו בפניי את רצונם לדחות ואני לא קיבלתי את בקשתם ודעתם, אך לא בצורה שרירותית או כוחנית כפי שאתה החוקר מנסה להציג זאת. אין בזה שום בעיה".
גל המים העכורים ששצף מאגן הניקוז של נחל צפית ודהר במהירות בנקיק העמוק פגע בעוצמה רבה בנערים המטיילים בסביבות השעה 13:13. כשעתיים קודם, בשעה 11:02, שלח ברדיצ'ב בקבוצת הווטסאפ צילום של החניכים מטפסים על סולמות בנחל תמר, שכאמור מתחבר לנחל צפית. כאהן ראה את הצילום ב-11:25, ולטענתו בחקירה הזדעזע, כי ידע שבמקום קיימת סכנת שיטפונות
"ראיתי תמונה בקבוצת הווטסאפ של המדריכים שנראית לי כנחל, והזדעזעתי כי הבנתי את הסכנה", אמר כאהן לחוקרים. "ועד לאותו רגע לא הבנתי שאביב עם הקבוצה נכנסים לתוך נחל... הזדעזעתי והסתכלתי על ההודעות אחורה כדי להבין איפה הם יכולים להיות. אני חושב שאז ראיתי שאביב כתב בבוקר 'נחל צפית'. ורק אז הבנתי כי בכוונתו הייתה לטייל בנחל צפית ולא ללכת ולראות שיטפון מנקודת תצפית או משהו דומה".
לכאהן, שלדבריו היה מזועזע מהמיקום של החניכים, הייתה מעל שעה וחצי עד האסון להורות לברדיצ'ב לצאת מיד מהנחל. במקום זאת, ממקום מושבו בתל אביב הוא שלח למדריכה את ההודעה: "אתם מאופסים על גשמים ושיטפונות צפויים, נועם?". נועם דור, שנותרה מאחור בחפ"ק שנוהל ברכב באזור ולא נכנסה עם הקבוצה לנחל, השיבה ב-11:31 שצפוי להתחיל טפטוף באזור ב-12:00 ושוב ב-15:00.
מכאן ואילך התחילה מסכת התכתבויות וטלפונים. דור מקבלת אזהרה מאיש רשות הטבע והגנים כי באזור הטיול מתחילים גשמים. היא הזהירה את ברדיצ'ב, שטייל עם התלמידים, וניהלה דין ודברים בקבוצה עם כאהן. בסופו של דבר כאהן כתב לה ב-12:50: "בקיצר אני בישיבה. קבלי ייעוץ ממישהו רציני מהיחידה על מעבר הנחל ומה ההתניות שצריך לפני שעוברים אותו כדי לא להיסחף". 23 דקות אחר כך, בעוד הקבוצה עדיין בתוך הנקיק של נחל צפית, אירע האסון. החוקר תהה לגבי הודעת הווטסאפ "אתם מאופסים?", ששלח כאהן למדריכה בבוקר הטיול.
חוקר: מה, מה הכוונה? אני באמת לא רוצה לזלזל. אבל אני לא מבין מה זה "מאופסים".
כאהן: "'מאופסים', הכוונה היא שהם יודעים איפה הם, שהם יודעים איזה נחל הם, שהם יודעים מה אגן הניקוז שלו. שהם מודעים לגשם. זה מאופסים".
חוקר: אתה "מאופס"?
כאהן: "אני לא הייתי מאופס בשלב הזה".
חוקר: אתה לא?
כאהן: "ודאי".
חוקר: אז תתאפס איתם.
כאהן: "אני לא הייתי חפ"ק.
חוקר: אתה עדיין חלק מהם. או שהם חלק ממך... מה אתה רוצה מילדונת? לא ילדונת. טיפה יותר גדולה.
כאהן: "קצינה בצה"ל. מדריכה שנה שנייה".
חוקר: בלי לפגוע בכבודה וביכולות שלה, עדיין בחורה צעירה. לא ילדונת, אוקיי? אני משווה את הניסיון חיים שלך מול ניסיון חיים שלה. אתה טיפה יותר מנוסה לדעתי.
כאהן: "בכלים שאני נתתי לא היה צריך ניסיון. היה צריך היגיון הכי פשוט".
חוקר: צריך היגיון וצריך יד מכוונת. אתה, המנהל, לא מספיק לכתוב "אתם מאופסים"... אז תעזור להם להתאפס. אתה תתאפס איתם.
כאהן: "זה נורא ואיום, אתה צודק שזה לא קרה, כי אנחנו יודעים מה קרה בסוף. אבל בוא תראה את התמונה המלאה רגע. התמונה המלאה היא שאני כל השבוע הייתי ב... אני חשבתי שהם בתוך עין תמר, הולכים, עומדים לראות שיטפונות... נקודת ההתערבות שלי כראש מכינה היא בעניינים מהותיים".
חוקר: אתה לא עשית שום פעולה כדי להציל אותם. בפועל אתה היית אדיש לחלוטין לגורלם של החניכים. מהי תגובתך?
כאהן: "אינני יכול לשמוע עוד את האשמתך כי הייתי אדיש לגורלם. זו האשמה שלא מבוססת על כלום בראיות, ובוודאי שלא על האישיות שלי ועל דרכי בחינוך ובחיים. בשעה 11:43 לא ידעתי כי הם צפויים להישטף. לא העליתי זאת על דעתי גם, ואני בטוח במאה אחוז שגם נועם ואביב לא העלו זאת על דעתם... כנראה שהתערבות שלי הייתה מונעת את האסון, אך בזמן אמת לא יכולתי לדעת זאת. בוודאי שלא יכולתי להניח שאביב ייכנס לנקיק שאין בו דרך מילוט, בניגוד מוחלט לכל ההנחיות וההכנות... אם אני הייתי מתערב כשהם בתוך הנחל כשאין לי מושג מה קורה שם, אני יכול לגרום למותם".
חוקר: על מי היה לקבל החלטות בשטח?
כאהן: "מבנה הטיול הוא עם מדריך מוביל בתוך הטיול, שהוא אביב ברדיצ'ב, מלווה בשני חניכים לפחות, שמכירים את הנחל, עשו טיול הכנה ועברו תדריכים מפורטים מאוד ממני ומשאר צוות המכינה בתוך הטיול. ובנוסף נועם מדריכה מלווה בעוד חניך או שניים נמצאים בחפ"ק. זה הגוף מקבל ההחלטות. מרגע שיוצא הטיול אני לא מהווה חלק מקבלת ההחלטות. כל התערבות שלי או הסתמכות על החלטה שלי עשויה לסכן את הטיול, כי אני לא זמין ולא אמור להיות זמין לצורך החלטות מיידיות. אני אדגים. אם קורה משהו וצריכים להשיג אותי ואני לא זמין כי אני ישן לדוגמה, זה עשוי לעקר או להכשיל הליך קבלת החלטות. ולכן אני מסמיך את המדריכים המובילים לקבל את ההחלטות".
חוקר: האם שאלת את אביב לגבי המסלול בדיוק לאן הוא אמור לשנות את מסלול הטיול המקורי?
כאהן: "לא. מאחר שאני לא מכיר את האזור, וכפי שנאמר לי על ידי אביב שהם הולכים לעשות דברים קצרים וקטנים באזור. לא היה טעם שאני אכנס ואפריע להם בתכנון".
השיטפון גורם למותם של אגם לוי, אילן בר שלום, אלה אור, גלי בללי, מעיין ברהום, צור אלפי, רומי כהן, שני שמיר, יעל סדן ועדי רענן. שמונה מועמדים למכינה ועוד שני חניכים. כולם צעירים, חכמים, מוכשרים ומלאי מוטיבציה ורצון לתרום. סביר להניח שאחד מהערכים שלאורם התחנכו כל חניכי המכינה לדורותיהם היה לקיחת האחריות. אפשר לתהות לאן נעלם הערך הזה, כשהחוקרים התמקדו עם כאהן בשעות שבהן הוא כבר ידע בבירור שמסלול הטיול שונה, הבין שהאזור מסוכן - ועדיין לא ביטל הכל.
חוקר: אני אומר לך כי אתה מתחמק מלקחת אחריות על מחדלים שאתה ביצעת, שהביאו בסופו של דבר לאסון שבו קיפחו את חייהם עשרה תלמידים. אני אומר לך כי מחובתך היה לוודא שאביב יבין את המשמעות של ההליכה לנחל, ומאחר שאביב לא הבין משמעות זו, אני אומר כי בהתנהלות שלך היה מחדל שלא הקנית את ההבנה הזו לאביב לגבי ההליכה בנחל. מהי תגובתך?
כאהן: "אני חולק עליך בהחלט. במשך יומיים כל מה שעשיתי היה להבהיר, ללמוד ולנתח יחד עם אביב וכל צוות המכינה את משמעות הסכנה של הליכה בנחל בזמן סכנת שיטפונות, ואף וידאתי זאת בשיחות רבות עם אביב. לא היה צל של ספק באשר להבנתו. אין לי מושג מדוע הוא בחר ללכת לנחל. זאת כרגע בעיניי תעלומה".
בנוסף, כאהן חזר וטען בחקירתו כי כלל לא הבין מההודעה של ברדיצ'ב בבוקר האסון כי הם הולכים לנחל צפית. "אם הייתי מבין לרגע שהם נכנסים לנחל הייתי עוצר אותם, מתערב בעניין ולמעשה לא הייתי מאשר", אמר. "והרי כך פעלתי לגבי נחל צאלים בהתערבות דקדקנית ופרטנית. לא הייתי מאפשר לטייל ביום כזה בתוך נחל אם הייתי מבין זאת. אביב רק הודיע ולא ביקש את אישורי".
חוקר: אתה אומר כי לא היית חושב שבכוונתם של אביב או של נועם לתכנן מסלול בנחל. מדוע לא הרמת טלפון לאביב ולא שאלת? דבר פשוט היה יכול למנוע אסון לאומי. מדוע לא צילצלת לאביב? לא שאלת אותו?
כאהן: "לא היה מה לשאול כי סיכמנו את הדברים. הלכנו לישון מתוך סיכום שהם בונים תוכנית אלטרנטיבית למחר לאחר שביטלנו את נחל צאלים".
חוקר: החניכים לוטם ושמשי והמדריכה נועם מסרו בעדויותיהם שבישיבה ביום שלישי בלילה, יומיים לפני הטיול, אמרת כי כל האחריות עליך וכי תהיה מוכן אפילו לשבת בכלא אם יקרה משהו.
כאהן: "זה לא נאמר בישיבה הזאת. זה נאמר בשיעור באותו ערב לפני החניכים, כאשר יונתן לוטם אמר לי שזה חוסר אחריות מצידם של צוות גיוס להוציא את הטיול. אני אמרתי לו שאני מודע לחלוטין לאחריות שלי ושאני מקבל את ההחלטות, ושאם יקרה משהו אני אף עשוי לשבת בכלא, כמו שאכן מסתמן שקורה. כוונתי הייתה, ואני עומד מאחוריה במאה אחוז, שאני הייתי אחראי ונקטתי בכל הצעדים וההכנות הדרושות לכך שהטיול יתקיים בצורה בטוחה. מה שקרה בפועל היה בניגוד להיגיון, להנחיות ולמה שסוכם".
עורכי הדין אורי קורב וסיון רוסו, פרקליטיו של יובל כאהן, מסרו בתגובה: "יובל כאהן לוקח אחריות מלאה על מעשיו. כאהן הסביר בחקירתו כי הוא אחראי על כל פעילות המכינה מכורח תפקידו כמנהל המכינה. עם זאת הסביר כי סוכם ערב קודם לטיול על ביטול הכניסה לנחל צאלים, וכי הכניסה לנחל צפית נעשתה ללא ידיעתו והוא אינו מכיר את הפרטים. רק בשעות הבוקר למחרת נודע לו שנעשתה כניסה לנחל, והוא פעל לוודא מיד מול נועם ואביב כי הם בקשר עם הגורמים המוסמכים והם במעקב רציף מולם בנוגע לתנאי מזג האוויר.
"יחד עם זאת הבהיר יובל כי הוא מאמין שיש לאביב ונועם הסברים למעשיהם וכי הוא לא מעלה על דעתו שהם בחרו לסכן את חיי המטיילים. ואכן, במהלך החקירה והמשפט התברר כי אביב ונועם התייעצו עם מנהל מרחב הערבה ברשות הטבע והגנים שאישר להם כי ניתן לצאת לטיול וכן עם אביה של המדריכה נועם דור, סגן מפקד יחידת החילוץ ערבה שאף הוא אמר להם ש’סבבה’ לצאת לטיול בנחל. העובדות והאחריות למעשים מתבררים בימים אלה בבית המשפט שתפקידו להכריע בסוגיה. בניגוד ליובל שהתפטר מיד מתפקידו ולקח אחריות, איש מהאחראים במשרדי החינוך והביטחון לא לקח אחריות כלשהי לאירוע”.
עו"ד ציון אמיר, פרקליטו של אביב ברדיצ'ב, מסר בתגובה: "אנו מנהלים את משפטו של ברדיצ'ב בין כותלי בית המשפט ושם בלבד. מסכת הראיות שנחשפת עד כה ובייחוד בחקירות הנגדיות של עדי התביעה מוכיחה ללא ספק כי לא נפל כל דופי בהתנהגותו, ומדיון לדיון מתברר כי מלכתחילה הוא מסר גרסת אמת".
שרון, אמה של יעל סדן, מסרה בתגובה: "אין צורך להיות משפטן כדי להבין את חומרת ההאשמות. ישנו דפוס מסוכן מאוד והוא יצוץ שוב באסון הבא. הגורמים הממשלתיים האחראים לאסון הזה חייבים להסיק מסקנות ולתקן במיידי את הנהלים. ואולי בתוך תא הכלא, האשמים שהובילו את ילדינו למותם יבינו את גודל פשעיהם ואת כאבן של המשפחות המרוסקות. שם לא תהיה סוללת עורכי דין שיעודדו אותם".
אוריאל, אביה של אילן בר שלום, מסר בתגובה: "כך או כך יש לו אחריות על האסון. ככל שהוא מנסה להתחמק מזה - זה לא יעזור. גם אם הוא ייצא זכאי - הוא אחראי. הוא יכול להמשיך לברוח מאחריות עד מחר. כך או כך הוא יוצא עלוב. אילן הייתה אומרת 'איזה עולב'".
אתי, אמה של גלי בללי, מסרה: "זה מה שאנחנו אוכלים כבר שלוש שנים. האדם בחר בדרכו - להתנער מכל אחריות. מה עוד אוכל לומר?".
עורכי הדין אהרן מיכאלי ודנה קאופמן ממשרד גולדפרב זליגמן, המייצגים תשע מבין עשר משפחות הנספים, מסרו בשם המשפחות: "עשרה ילדים, תשע נערות ונער, נהרגו באסון מחריד ומיותר שאיש אינו מתייצב ונוטל עליו אחריות, גם בחלוף למעלה משלוש שנים. אי-נטילת אחריות והיעדר מנהיגות וערכיות מינימלית, הנדרשת ממי שהתיימרו לחנך את חניכיהם לאחריות ומנהיגות, מוסיפה לסבלן של המשפחות השכולות, לכאבן וליגונן הבלתי פוסק, ומותירה אותן לשאת את עיניהן להיכל בית המשפט בהליך הפלילי המתנהל ולצפות שהוא יברר את העניין עד תומו, ביסודיות ובמקצועיות, ויעשה משפט וצדק".
