בארה"ב של החודשים האחרונים התנהל מסע בחירות רווי יצרים שפילג את החברה האמריקנית. הדמוקרטים ניהלו קמפיין שבמרכזו לא עמדה דווקא המועמדות של ג'ו ביידן, אלא הרבה יותר מכך השאיפה להחליף את דונלד טראמפ. לרגע לא ייסרה אותם השאלה האם "טראמפ הביתה" זו מטרה מספיק עמוקה. לא נשמעו קולות בסגנון "אבל למה רק טראמפ? הרי יש עוד בעיות". לכולם היה ברור שטראמפ הוא הכל: גם פרסונה וגם אידאולוגיה, ולכן עצם המאבק נגדו מייצג סט ערכים הפוך.
בישראל המצב שונה. גם כאן שולט מזה תקופה אדם שיצר פוליטיקה ותרבות מזן ייחודי, אבל אפילו בקרב מתנגדיו יש הרואים באמירה "ביבי הביתה" סיסמא ריקה מתוכן. אלה שטוענים כך מפספסים או ממעיטים בחשיבותן של שתי תופעות קריטיות ששינו לחלוטין את פני הפוליטיקה בישראל, ושבנימין נתניהו חתום עליהן באופן אישי.
הראשונה היא ביטול ערך האמת. נתניהו ואנשיו עמלים יום-יום על יצירת מציאות אלטרנטיבית קונספירטיבית המורכבת בחלקה משקרים מוחלטים. כולם התגייסו למערכה: החל מנתניהו עצמו שממציא "איומים יומיומיים לרצוח אותו" או מכחיש את עסקת המטוסים עם האמירויות, דרך שריו שמפרסמים בדיות על המפגינים, ועד גדודי צייצניו שממלאים את הרשת בסיפורי פייק שמופרכים זמן קצר לאחר פרסומם.
כל אלה מקבלים במה של כבוד. הוויכוחים האידאולוגיים נעלמו ובמקומם יושבים באולפנים נציגי השקר ומשמיעים את דבריהם משל היו עמדה לגיטימית. שני הצדדים ב"דיון" הזה מקבלים במה שווה, ובכך השקרים הפכו לאמת והאמת איבדה את משמעותה.
נתניהו איננו שחקן לגיטימי. לא רק מוסרית ומשפטית, אלא משום שאחיזתו בהגה השלטון פירושה שיתוק המערכת הפוליטית. כל עוד הוא שם מתבטלת האפשרות להיאבק על אידאולוגיה
התופעה השנייה היא הפיכת מדינת ישראל למדינת נתניהו. ראש הממשלה מיישם שלטון שמהווה את הזיקוק הטהור ביותר של אופורטוניזם: ללא קשר לאידאולוגיה או לתפיסת עולם, מעל הכול עומד האינטרס הפרטי שלו (שלא במקרה הוא לפעמים פלילי), ולצורך כך מרכז אצלו את כל הכוח ומרוקן את מוסדות המדינה מסמכויותיהם.
גם לכך לא חסרות דוגמאות: חוק סמכויות הקורונה רוקן את הכנסת מכוחה; אין קבינט-ביטחוני והחלטות הרות גורל נסגרות אצל נתניהו עצמו (צוללות, הסכמי שלום ועוד); מערכת המשפט ומנגנוני הביקורת נמצאים תחת מתקפה ובתהליך מתמשך של סירוס (אלה המנסים לפעול ביושר חווים איומים על חייהם והמוסדות עצמם עוברים דה-לגיטימציה), ואפילו מפלגת הליכוד הפכה למשרד פולחן אישיות פרטי.
כאשר המדינה כולה מגויסת לטובתו של אדם אחד, קל וחומר כזה המסובך בפלילים, הופכות כל סוגיות הליבה - הנושא המדיני, דת ומדינה, חברה וכלכלה - לבלתי רלוונטיות. לא ניתן לקיים דיון אידאולוגי משום שכל השיח סובב סביב נתניהו.
במצב זה מיותרת השאלה מי יבוא במקומו של נתניהו ואם החלפתו במנהיג ימין אחר תיטיב איתנו. עם אחרים ניתן לקיים ויכוח אידאולוגי. קשה ומר ככל שיהיה, זהו ויכוח שמוכרח להתקיים בדמוקרטיה. מנהיגי ימין כמו נפתלי בנט הם שחקנים פוליטיים לגיטימיים, הגם שאינני מייחל לשלטונם.
נתניהו איננו שחקן לגיטימי. לא רק מוסרית ומשפטית, אלא משום שאחיזתו בהגה השלטון פירושה שיתוק המערכת הפוליטית כולה. כל עוד הוא שם מתבטלת האפשרות להיאבק על אידאולוגיה, לא כל שכן לקיים אידאולוגיית שמאל-ליברלית. אנחנו במגרש אחר לגמרי, ובמגרש הזה המאבק היחיד שיכול להתקיים הוא המאבק להדחתו ולשחרורה של ישראל.
אני לא תמים ואין לי אשליות שמיד עם סיום שלטונו הכל ייפתר, אבל החלפתו הכרחית כצעד חירום, היות שזהו מצב חירום. היא לא מהווה תנאי מספיק אבל היא תנאי הכרחי, ראשון כרונולוגית וראשון בחשיבותו. היא התחלת הריפוי.
"ביבי הביתה" זו לא סיסמא שטחית. היא מייצגת אידאולוגיה שלמה, כזו שמציעה דרך ותרבות פוליטית הפוכה לחלוטין מזו של נתניהו: החזרת המדינה לאזרחים והשבת ערך האמת, ביטול פולחן האישיות וחזרה לשיח אידאולוגי, עצירת הדיקטטורה הריכוזית ושיקום המוסדות הדמוקרטיים. כל זה נשמע לי לא רע בכלל בתור אידאולוגיה, לפחות לעת עתה, עד שילך.
- אלק יפרמוב הוא מורה לאזרחות ופעיל במחאה נגד ראש הממשלה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
