זה לא היה קשה כמו שאפשר היה לחשוב. קואליציה שהוקמה על חודו של קול, מורכבת מאינספור זרמים ואידיאולוגית סותרות, מצליחה לאשר את תקציב המדינה לשנים 2021 ו-2022 בקריאה ראשונה, ואיתו את חוק ההסדרים. זה לא עניין של מה בכך וניתן היה לשער שיהיה קשה ומורכב. בפועל, פחות.
חוק התקציב עובר בקריאה ראשונה במליאת הכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
מרב מיכאלי ממקום מושבה בארצות הברית נלחמה עד הרגע האחרון על נושאי רפורמת הרגולציה והעלאת גיל הפרישה לנשים (מאבק שהניב כמעט מיליארד שקל לשכבות המוחלשות), בני גנץ הציג עקרונות סביב מאבק החקלאים ואביר קארה על הרגולציה.
איכשהו, פילסה לעצמה הממשלה את הדרך עם עוד כמה צעדים קדימה, והכניסה עוד קצת אוויר מבלון החמצן שהיא סוחבת על גבה.
שר הביטחון פועל בציר ישיר מול ראש הממשלה, אבל קיבל על הראש תדרוכים עסיסיים שחשפו עד כמה הקואליציה מתבססת על יחסים מורכבים ומשקעים מהעבר
הפוליטיקאים המשופשפים בחבורה (למען האמת, גם אלה שלא) לא ממש עצרו נשימתם נוכח האירוע. אי תמיכה בתקציב המדינה פירושה פירוק הממשלה ואי תמיכה בחוק ההסדרים הוא משבר קואליציוני ראשון מול שר האוצר אביגדור ליברמן, מה שיכול לסבך את העסק כולו. את ההשפעות וההשלכות כולם הבינו, ולכן איש לא חשש באמת שהתקציב לא יעבור.
הערמת הקשיים בימים האחרונים היא תוצר של איתות לאלקטורט. בדיונים הסגורים, אגב, מספרים חברי הכנסת מטעם העבודה, כחול לבן ומרצ שמצאו את ליברמן פתוח, קשוב ובעיקר רוצה לפתור את המחלוקות. לא ראש בקיר, לא דורסנות כלפי הקו שהציגו. יותר מפעם אחת תפס הפוליטיקאי שסבלנותו מוגבלת בדרך כלל את הצד שלהם מול פקידי האוצר, ודרש התגמשות ופתרונות יצירתיים.
האינטרס של כולם לשרוד ברור, והוא זה שהכריע.
2 צפייה בגלריה
נפתלי בנט, יאיר לפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן במליאת הכנסת, אמש. האינטרס של כולם לשרוד ברור
(צילום: עמית שאבי)
בין כל אותם שוחרי השלום המכירים את החלופה לתקציב שנופל ובורחים ממנה כמו מאש, אישיות פוליטית אחת שדרגה את המהלכים לדרגת אמנות.
יאיר לפיד. האיש שכאסטרטגיה החליט לא להתעמת, לא להילחם ולא לריב. לא בזמן הקמת הממשלה ולא עכשיו. ביחס לכל המפלגות שלקחו חלק במשא ומתן על התקציב, ענייניו כמעט לא נשמעו והוא לא נקט שום עמדה מאתגרת. המשך ישיר להחלטתו לפנות את הבמה סביב אירועי הקורונה ולהיעדר מדיוני הקבינט.
גורמים פוליטיים בכירים בממשלה מסבירים כי לפיד משייט בציר אחר משל כולם. הקו שלו ברור: הוא רוצה ששעון החול ימשיך לטפטף עד מועד הרוטציה על ראשות הממשלה, בעוד כשנתיים. לא להערים קשיים, לא להציב אתגרים. רק שהזמן יחלוף. השבוע קיבלנו תזכורת עד כמה עדינה ורעועה הקורה שעליה הוא צועד לשם.
המתקפות החריפות של "בכיר מאוד" בממשלה נגד שר הביטחון בני גנץ, לאחר שזה נפגש עם ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן - בהסכמתו ובתמיכתו של ראש הממשלה בנט - הציתו שוב את הלהבות בסביבת גנץ. מאז הקמת הממשלה ולמעשה גם היום, הוא מתאמץ שלא לרצות אף אחד.
שר הביטחון פועל בציר ישיר מול ראש הממשלה, אבל קיבל על הראש תדרוכים עסיסיים שחשפו עד כמה הקואליציה מתבססת על יחסים מורכבים ומשקעים מהעבר.
האיומים המרומזים של גנץ בשבועות האחרונים שלפיהם יכולה להתרקם ממשלה אחרת באמצעות אי אמון קונסטרוקטיבי (כלומר הסכמה של 61 ח"כים לפחות על ראש ממשלה) בשותפות עם נתניהו, אינם רציניים. אפילו דמיוניים. גנץ נכווה מנתניהו ברותחין ונזהר עכשיו בצוננין.
אבל יש יותר מגורם אחד בממשלה הזאת, שמעריך שקיימות בנמצא גם סיטואציות פוליטיות אחרות שגנץ יכול להיות חלק מהן. החרדים לדוגמה. בשונה מאחרים, גנץ מקובל על כל המפלגות המרכיבות את הכנסת ומרחב התמרון שלו גדול משנדמה. וזה, מבחינת לפיד, חדשות רעות בשבוע של חדשות טובות.
