3 צפייה בגלריה
אמון הציבור במשטרה התרסק
(צילום: רויטרס, אלעד גרשגורן, אלי סניור, עמית שאבי, עידו ארז)
29% בלבד. זה האחוז מסך כל הישראלים שנותנים אמון במשטרת ישראל. צריך לגלגל את המספר הזה על הלשון כמה פעמים כשרואים ניידת חולפת ברחוב. רק שליש מהישראלים נותנים אמון במשטרה, רק שליש מאמינים שהמשטרה תבוא לעזרתם בעת צרה או שתעשה את מלאכתה נאמנה. שאר הישראלים שמים מבטחם באמצעי מיגון, חברות אבטחה יקרות ובחסדי האל.
הסקר עם הנתון העגום הזה התפרסם בשבוע שעבר וקצת חמק מתחת לרדאר הציבורי. הוא משקף שיא שלילי בתולדות הארגון, שפל חסר תקדים באמון שמקבלים כחולי המדים ומפקדיהם מאזרחי המדינה. סדרת החשיפות המדהימה של תומר גנון מ"כלכליסט" נותנת מעיכה נוספת לאמון הציבור בגוף האמון על השמירה ואכיפת החוק. היא מרימה מסך מעל שיטות פעולה שנויות במחלוקת על גבול הפליליות - של מחלקת הסייבר במשטרה בשימוש ברוגלות מעקב אחר חשודים ונחקרים.
השיא הגיע אתמול (שני) בחשיפה מספר חמש, עם רשימת נעקבים חדשה הכוללת מנכ"לים של משרדי ממשלה לשעבר, ראשי ערים, נחקרים למיניהם ואת בנו של ראש הממשלה לשעבר - אבנר נתניהו. אבל משבר האמון הזה לא התחיל עם חשיפת השימוש ברוגלת פגסוס. בתוך פחות משנה אחת ספגה המשטרה מכה אחר מכה, לרוב באשמתה הכמעט בלעדית.
אפשר להתחיל באסון מירון בל"ג בעומר בחודש אפריל האחרון, אסון שגבה 45 הרוגים. על פי עדויות קצינים מוועדת החקירה הממלכתית, עולה כי בתוך המשטרה היו מי שהתריעו בפני אסון אפשרי. ההתרעות נותרו על הנייר. קצינים אחרים העידו על כאוס ארגוני. על חוסר שליטה. על לחצים שהופעלו על ידי פוליטיקאים, לחצים שכופפו את פיקוד המשטרה הבכיר. העדויות עודן נשמעות והן מרתיחות ומקוממות. הגוף שאמון על שמירת הסדר הציבורי נכשל במשימתו והכישלון הזה גבה חיי עשרות רבות, בהם ילדים.
3 צפייה בגלריה
הפרוטוקול המשטרתי היה מוצף באזהרות, אך 45 בני אדם שילמו בחייהם בהילולה במירון
(צילום: רויטרס)
שבועיים אחרי האסון הנורא הזה נדלקה החזית הדרומית מול עזה. במקביל, החלו מהומות בערים המעורבות בישראל. אם היה ישראלי שנזקק לתזכורת שבשעת דחק אין על מי לסמוך שם במשטרה, הגיעו הימים הנוראים של מאי 2021. רחובות לוד, עכו, יפו וכבישי הנגב הופקרו לכנופיות של פורעים. מוקדי 100 קרסו.
תושבים יהודים בלוד שהיו נצורים בבתיהם התחננו לחילוץ אבל אף ניידת לא הגיעה. בנגב הוצאו נוסעים יהודים ממכוניותיהם במחסומי דרכים שהציבו רעולי פנים בדואים. הם הוכו באלות ומכוניותיהם הוצתו. בעכו ביצעו ערבים לינץ' בשני נוסעי רכב יהודים. מלון הוצת בעיר העתיקה ואורח נחנק למוות. בלוד נזרקה אבן על חלון רכב נוסע, נהג הרכב, יהודי תושב העיר, מת מפצעיו כעבור כמה ימים. בטיילת של בת ים עשו פורעים יהודים שפטים בנוסע רכב ערבי שהגיע מרמלה לשאוף אוויר ים מרענן. הוא גמר בבית חולים עם לסת מרוסקת שקובעה בברזלים.
תושבת לוד מדווחת על ההתפרעויות בעיר. המשטרה: "יש עוד אירועים"
הלינץ' בערבי בטיילת בת ים
(צילום: יריב כץ)
בכל האירועים הללו לא הייתה משטרה. היא הייתה בסביבה, אבל לא במקום שנזקקו לה. שבועות אחר כך הודה המפכ"ל, רב-ניצב קובי שבתאי, שהמשטרה הופתעה מעוצמת המהומות ולקח לה שלושה ימים להתעשת ולהשתלט על האירועים. אבל מי שגר ביפו הריח את ריח הצמיגים והרכבים השרופים גם אחרי ארבעה ימים, ובחלוף כמעט שנה מאותם אירועים אין ישראלי, יהודי או ערבי שבוטח כי בסבב הבא משטרת ישראל תהיה שם עבורו כדי לשמור עליו ועל רכושו.
ואם אתה ערבי ישראלי, אזרח נורמטיבי שומר חוק שחי ברהט או בנצרת, קם בבוקר לעמל יומך, שולח את ילדיך למסגרות החינוך וחוזר בלילה סחוט מעייפות מעוד יום מפרך - אבל קולות ירי מנשקים אוטומטיים טורדים את מנוחתך, למה שתיתן אמון במשטרה? הרי זה קורה כמעט בכל לילה במגזר הערבי.
126 ישראלים-ערבים נרצחו ב-2021 ורק 26 מקרים פוענחו. זה נתון מדהים שמראה עד כמה הזניחו המדינה והמשטרה את החברה הערבית, עד כמה המשטרה לא נוכחת בכפרים ובערים הערביות.
וכדי לטפל בתופעה שהתחילה לזלוג ולהפריע גם ליישובים יהודיים סמוכים (דוגמת עומר בנגב) החליטה המשטרה תחת המפכ"ל שבתאי להקים אגף חדש: סי"ף, האגף לסיכול פשיעה בחברה הערבית. שמו בראשו את ניצב ג'מאל חכרוש, הניצב הערבי-מוסלמי הראשון במשטרה, בן הכפר כנא שבגליל. את חכרוש פגשתי לפני כחצי שנה והוא נתן לי כותרת גדולה. הוא קרא להכניס את השב"כ לטפל בפשיעה במגזר הערבי כי המשטרה לא יכולה להתמודד עם הצרה הצרורה הזו לבדה.
אותו חכרוש צולם פחות מחודשיים קודם לכן במצלמות אבטחה במפעל אלומיניום בכפרו מדלג מעל פצוע דקירה שהתבוסס בדמו ונפטר זמן קצר אחר כך בבית החולים. בריאיון שנתן בסוף השבוע האחרון אמר שהחליק על כתם קפה. לפחות הוא לא המשיך עם הגרסה המצחיקה שיצא בריצה מהמפעל כדי לסגור את הזירה מחוצה לו. מזל גדול שיצא גם הסרטון ממצלמת האבטחה בחצר המפעל שתיעדה אותו נכנס לרכבו ונותן גז.
הסיפור הזה נחשף לפני שלושה שבועות בעיתון "הארץ" והביא לפרישתו של חכרוש. מי שהיה הפנים של המשטרה במאבק בפשיעה במגזר, פרש מהשירות בבושת פנים. זה באמת לא ייאמן. פרודיה על חשבוננו. אומר לעצמו האזרח הפשוט, אם ניצב מדלג ככה מעל גופה, בורח מזירת רצח, אז שאני אתערב? שאני אתקשר למשטרה? הרי המשטרה בעצמה בורחת!
ועכשיו השימוש בפגסוס. השימוש ברוגלה גם אם הוא בעייתי וחורג משפטית מצו שופט אינו מצטלם ואינו משאיר זיכרון שנצרב בתודעה. באסון מירון יש תמונות מזוויעות מהזירה. באירועי "שומר חומות" - תמונות מזירות הלינצ'ים. מחכרוש נשארה הדהירה שלו במדרגות והמעידה מעל הפצוע. מה נשאר לנו מהפרשה הכל כך מטרידה הזו שמביאה את אמון הציבור במשטרה לשפל חדש? אולי ההכחשה הגדולה בתחילתה של דוברי וקציני המשטרה הבכירים, הכחשות שהתחלפו בגמגומים. אפשר להתנחם שהשפל הזה מביא איתו גם תקווה קטנה: אולי מתוך השפל הזה ייבנה האמון מחדש.
