מאז שהיה בן שש גדל ליאל קצב (23) מירושלים על סיפוריו הצבאיים של אביו, וחלם על שירות משמעותי. "אבי לחם במלחמת לבנון הראשונה", הוא מספר, "מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות כמוהו, זה היה החלום". למרות המוטיבציה והנכונות, הצבא סירב לגייס את ליאל, שמתמודד עם הנמכה קוגניטיבית. אבל הוא לא ויתר: ליאל החליט להתנדב לצבא ותוך שנה, בעקבות הישגיו, גויס באופן רשמי. בימים אלה הוא מגשים חלום נוסף וממשיך לשירות קבע.
"כשקיבלתי את הפטור הלב שלי נשבר", הוא מספר, "השמיים נפלו עליי. אני זוכר שאמרתי לחיילת שם, 'אני יום אחד אתגייס. יש כל כך הרבה שלא רוצים להתגייס, ואני כן, אז למה אתם לא לוקחים אותי?'. החלטתי שאני הופך את הלא הזה לכן בכל מחיר".
ליאל הצטרף לתוכנית "גדולים במדים" שמלווה אותו ומכוונת אותו לאורך כל שירותו הצבאי. הוא שובץ בבסיס פלמחים כאפסנאי, ומצא שם בית. "הרגע הכי מרגש בשירות היה הגיוס עצמו. זה חלום שהייתי קרוב לוותר עליו. הגעתי ליום הגיוס בבקו"ם כשנה אחרי שנכנסתי לצבא כמתנדב, אבל עדיין רעדתי מהתרגשות. הייתי מוקף בצעירים בני 18 ואני הייתי כבר בן 22, אבל זה לא שינה לי.
"הרגע השני הכי מרגש היה הרגע בו הודיעו לי שאני יכול להמשיך לקבע. זה משהו שנלחמתי עליו וקיבלתי אותו. יש פה קיר, מחסום, מלא אנשים כבר ניסו לעבור אותו, ואני אשכרה הצלחתי לשבור אותו. זה הראה לי כמה כוחות יש לי וכמה אני יכול לשאוף קדימה. אני מרגיש פה כמו כולם. עברתי פה תהליך אמיתי, עצום. ליאל של היום זה לא הליאל של פעם. הצבא עזר לי, שינה אותי מקצה לקצה".
ליאל לא מוכן שיסתכלו עליו, או על אף אחד אחר כ"אדם עם מוגבלות", ויש לו הרבה ביקורת חברתית על השימוש במונח הזה. "אני לא סובל את הטייטל הזה, 'אנשים עם מוגבלות', אל תגידו את זה. אין דבר כזה, זה לא קיים. כולם מוגבלים באיזושהי דרך, אף אחד לא מושלם. תמצאי לי בן אדם מושלם, תוך דקה אני אמצא בו פגם, מוגבלות".
"לא צריך לפחד עלינו"
התוכנית "גדולים במדים" של עמותת "יד לילד המיוחד" ו-JNF ארה"ב הוקמה על ידי סא"ל במיל' אריאל אלמוג ב-2001, ועד כה השתתפו בה 1,870 צעירים, מתוכם כ-400 גויסו לשירות צבאי רגיל. כיום משולבים דרכה בצה"ל 710 צעירים, 150 מהם גויסו, ובימים אלו שלושה ראשונים מתוך התוכנית ממשיכים לשירות קבע.
עודד אלון (24), המאובחן על הרצף האוטיסטי, הוא אחד מהם. בספטמבר 2017 הוא הגיע לבסיס פלמחים כמתנדב, ושנה וחצי לאחר מכן גויס באופן רשמי לצה"ל. "היה לי מאוד חשוב להתגייס", הוא מספר. "רציתי לתרום למדינה ולא לתת למוגבלות שלי להשתלט על מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה להיות שווה בין שווים".
ליאל ועודד מדברים שניהם על הפער בין ההתנדבות לשירות הצבאי. בזמן שמרבית החיילים מחכים לשחרור שלהם, הם היו מוכנים להישאר זמן רב יותר בצבא ולהשתחרר בגיל מאוחר הרבה יותר כדי להתגייס כמו כולם. "זה הפריע לי מאוד שלא יכולתי להתגייס, הרגשתי אפליה. שלא מסתכלים עליי באופן שווה. מה זה להיות חייל בלי חוגר בכיס? רציתי לעשות מה שכל חייל עושה, גם אם זה אומר לעלות למשפט אם צריך. החלטתי שאני נאבק".
3 צפייה בגלריה
"היום רודפים אחרינו, לפני 10 שנים ראו בזה נטל". הרב מנדי בליניצקי
(צילום: קובי קואנקס)
עודד משרת כעובד רס"ר. "אני יד ימינו של הרס"ר. אני עובד בגינון, משכפל מפתחות, עוזר לתורני רס"ר ביחידה, מסביר להם מה צריך לעשות. אני רוצה להישאר פה כי טוב לי בבסיס, יש פה אנשים שאוהבים אותי, ואני מרגיש חום, נעים לי פה. זה היה ככה מהיום שהתגייסתי. בסופו של דבר הצבא נתן לי הזדמנות להרגיש שווה".
האמנת כנער מתבגר שתלבש מדים ותשרת בבסיס חיל אוויר?
"לא. חשבתי שאני אקבל פטור ולא יהיה מה לעשות עם זה. ידעתי שאני מסוגל, אבל לא חשבתי שיקבלו אותי. המגבלה לא צריכה לעצור אף אחד. הוצאתי רישיון, בקרוב אני אהיה נגד. אני רוצה קריירה צבאית, אני רוצה להישאר פה. זה הבית שלי, וזו מסגרת מעולה לחיים. זה חיזק את האמונה שלי בעצמי, גיליתי שגם אנשים על הרצף יכולים לעשות דברים רגילים ולא קורה אסון אם הם עושים את זה. לא צריך לפחד עלינו. והנה, עובדה שאנחנו מצליחים".
"ידעתי שאני מסוגל. המגבלה לא צריכה לעצור אף אחד. זה הבית שלי וזו מסגרת מעולה לחיים"
"צה"ל נותן פטור לכל החבר'ה האלה ולא נותן להם הזדמנות שווה להשתלב בחברה", מסביר אריאל אלמוג. "אני חושב שזה צבא העם, ובכל בסיס יש דברים אלמנטריים שהם יכולים לעשות – אפסנאות, פקידות. עם הזמן הבנו שהם מסוגלים להרבה יותר ממה שחשבנו, ויש היום אוטיסטים בתפקוד גבוה שנמצאים במגדלי פיקוח, מפענחים תצלומי אוויר, עושים דברים מדהימים שלא כל אחד יכול לעשות.
"זה עושה טוב לכולם. מתאפשר להם להיות שווים לבני גילם, ומהצד השני זה מעביר מסר לאנשים ללא מוגבלות שרואים אותם משתלבים בשירות צבאי – 'אם הם יכולים, גם אנחנו' וזה משפר את המוטיבציה של החיילים ואת כוח האדם שנמצא בצה"ל".
"כאן התייחסו אליי כחבר"
המענה הצבאי שאותו מתאר אלמוג הוא צעד ראשון לחיים שווים ונורמטיביים בקהילה, שהחברה הישראלית עדיין מתקשה לספק עבור אנשים עם צרכים מיוחדים. אפליה בשוק התעסוקה וקושי במציאת מענים ואפשרויות להשתלבות קהילתית נורמטיבית הם אתגרים שלא מעט אנשים במצב זה נאלצים להתמודד איתם. אתגרים שרק מגדילים ומעצימים את הפערים החברתיים הקיימים.
בהקשר זה יש להשתלבות הצבאית משמעות רבה – היא יוצרת רצף שמאפשר לצעירים עם מוגבלות להמשיך ולהתבגר יחד עם בני גילם, אבל מעבר לזה היא מציגה את היתרונות והכוח של חברה שוויונית, שניתן ליישם בקלות גם באזרחות.
"היום מפקדי צה"ל רודפים אחרינו שנכניס עוד אנשים, כשלפני עשר שנים ראו בזה נטל", מוסיף הרב מנדי בליניצקי, מנכ"ל "יד לילד המיוחד". "המשתתפים בתוכנית עוברים תהליך במהלך השירות שבו הם מתחילים לחשוב ולהסתכל על החיים אחרת. הם מגלים שהם כבר לא בפינה, לא מתויגים. הם הפכו להיות שווים בין שווים במלוא מובן המילה. ואז חלקם אומרים: 'אם כל כך טוב לנו פה, למה לא להישאר? רכשנו חברויות, אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, אנחנו אוהבים את הצבא, הצבא אוהב אותנו, זה הפך להיות הבית שלנו, אז למה לעזוב?', וגם הצבא רוצה את זה. זה לא שעושים להם טובה, הם פשוט תורמים".
הרב בליניצקי מסביר שהקבע מביא איתו נדבך נוסף, עוד מחסום או תקרת זכוכית שהם מצליחים לשבור. "לעומת השירות הצבאי, שהוא נחלת הכלל, רוב החיילים לא חותמים קבע - רק אותם מובחרים שרואים בצה"ל בית ושצה"ל רוצה אותם. ההרגשה הזאת שהם לא כמו כולם, אלא יותר מכולם, מאוד משמעותית עבורם. אנחנו רוצים להגיע למצב שחייל עם צרכים מיוחדים שהצבא מעוניין בו והוא מעוניין להמשיך לקבע, שתהיה לו הבחירה כמו כל חייל. ושאם התשובה היא לא, היא תתקבל על רקע מקצועי ולא על רקע אישי".
רואי שיפמן מראשון לציון נולד עם שיתוק מוחין קשה, מרותק לכיסא גלגלים. בילדותו שולב בבית ספר רגיל וסיים בגרות רגילה בהצטיינות. כשהגיע לגיל המתאים וכל החברים שלו התגייסו הוא נכנס לדיכאון עמוק. בעזרת "גדולים במדים" הצליח רואי כנגד כל הסיכויים להתגייס, וכיום הוא משמש אחראי מרפאה בטייסת. בימים אלו הוא חותם קבע.
"אני מקבל את האנשים שמגיעים למרפאה", הוא מספר. "הגעתי לפה לפני ארבע וחצי שנים, את החברים הכי טובים שלי הכרתי פה, המרפאה עזרה לי חברתית. בתור נער לא האמנתי שאתגייס, למרות שמאוד רציתי. יש לי בעיות רפואיות מסובכות, ולא ידעתי אם הצבא יקבל אותי.
"זה המקום היחיד בחיים שלי שלא ריחמו עליי בו. כשאתה פוגש אדם עם צרכים מיוחדים - או שאתה מרחם עליו, או שאתה לא יודע איך להתייחס אליו ומובך, או שאתה מתייחס אליו כאחד מן המניין. בכל השנים שאני פה מעולם לא התייחסו אליי כאל מסכן. תמיד נתנו לי את היחס שרציתי – יחס שווה. אמרו לי את הדברים איך שהם, התייחסו אליי כחבר, כאדם רגיל. ככה צריך להתייחס לכל אדם".
