הצעירים הערבים נגד האלימות במגזר
(צילום: חגי דקל | עריכה: יפית שקרוב)
התשפ"א הייתה שנה מדממת נוספת בחברה הערבית. הסכסוכים בין העבריינים במגזר גבו את חייהם של עשרות בני אדם, בממוצע לפחות אדם אחד נרצח בכל שבוע. המדינה כבר הודיעה על תוכנית לאומית למיגור המצב, אבל הפעילים בשטח, שעוסקים בנושא כבר שנים, קצת סקפטיים.
רק בחצי השנה האחרונה נרצחו כמעט 80 בני אדם, מספר שיא בהשוואה לשנים קודמות. ברחוב הערבי חוששים לצאת מהבית בשעות מסוימות, ובעיקר לא רוצים להיכנס לעימות כדי לא לסיים בקרב יריות.
האלימות ואירועי הירי מלווים את החברה הערבית בישראל כבר הרבה מאוד שנים, לא מדובר בתופעה חדשה. כאמל ריאן מכפר ברא איבד את בנו בפברואר 2009 באירוע ירי עברייני. מאז הוא מקדיש את חייו למאבק באלימות במגזר".
"כשאיבדתי את בני החיים שלי השתנו, יחד עם סולם העדיפויות שלי ותחושת השליחות", סיפר. "מצאתי את עצמי מחויב לעשות משהו למען החברה שלי כדי להפסיק את שטף הדמים שזורם בכל רחבי החברה הערבית".
גם הפעילה החברתית נאדרה סעדי כבר שנים פועלת למיגור תופעת האלימות במגזר. "עוד לפני כ-20 שנה התחלתי עם האקטיביזם למניעת אלימות במשפחה ונגד נשים, וכמי שהייתה כל חייה פעילה נגד אלימות מצאתי את עצמי במרכז המאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. זה לא היה אקט של בחירה, אלא אקט של אי-ברירה כי חייבים לעשות משהו".
לפי ריאן, מאז שנת 2000 נרצחו יותר מ-1,500 בני אדם בחברה הערבית, זאת בנוסף לפגיעות רבות ברכוש ובגוף. "האזרח הערבי הרגיל הפך חסר אונים אל מול ההידרדרות המתמשכת בביטחון האישי שלו וביטחון המשפחה שלו. זכויות האדם והאזרח של האוכלוסייה הערבית ניזוקו קשות בשל כישלונם של הגופים הממשלתיים להתמודד עם המשבר הזה".
כאמל ריאן"העובדה שיוצרי המדיניות הישראלית התעלמו מהמיעוט הערבי במשך עשרות שנים הובילו לתוצאה של עוני חמור, אבטלה ורמת עבריינות גבוהה", הסביר ריאן את הגורמים שהובילו למצב לשיטתו. "בנוסף, המיעוט הערבי סובל ממחסור חמור בתשתיות שירותים ומתקנים, חינוך ירוד, מערכת אכיפת חוק לא שוויונית ופעילויות שיטור גרועות".
המאבק באלימות בחברה הערבית דורש לא מעט כוחות מהמעורבים, שלפעמים מגיעים לשם אחרי ששילמו מחיר אישי ולפעמים משלמים את המחיר אחר כך. למרות זאת, הפעילים לא נכנעים ולא מוותרים.
"אני נמצאת בחברת אנשים שמאמינים כמוני שצריך לשמור על מוטיבציה ואופטימיות כדי להמשיך את השינוי של החברה למקום טוב יותר לחיות בו ולגדל את ילדינו והדורות הבאים", אמרה סעדי. "הרבה פעמים יש רגעים של ייאוש וכאוס, בעיקר כשרואים שהפעילות האלימה שוררת אצל ילדים קטנים וצעירים שנשאבים לעולם הפשע והרבה פעמים משלמים בחייהם. אבל אין ברירה, אי אפשר להרים ידיים".
נאדרה סעדיהביקורת של הפעילים מופנית גם אל מנהיגי הציבור הערבי בישראל. "ההנהגה הערבית לא מסוגלת להתמודד ביעילות עם הבעיה", אמר ריאן והסביר זאת בכך שהמנהיגים לא מקבלים סיוע מקיף אמיתי מהמדינה. כדי לשנות את המצב הקיים הקים ריאן יחד עם אשתו את מרכז אמאן – "המרכז הערבי לחברה בטוחה", שמנסה להשפיע על המדיניות של הגופים הממשלתיים מצד אחד, ומנגד להעצים את המגזר הערבי באמצעות רה-ארגון של החברה.
"המטרה שלנו היא לגרום לכל הצדדים המעורבים לשלב ידיים במקום להאשים אחד את השני, כדי לפעול ביעילות נגד התופעה החמורה הזאת", הסביר ריאן. "אנחנו מעודדים את הרשויות הרשמיות, כמו גם את מנהיגי המיעוט הערבי, לקחת אחריות אמיתית, להצטרף למאמצים רציניים ולהקצות את כל המשאבים הנחוצים כדי לשים את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות".
2 צפייה בגלריה
כוחות משטרה בזירת רצח בלוד. "המטרה שלנו היא לגרום לכל הצדדים המעורבים לשלב ידיים במקום להאשים אחד את השני"
(צילום: עמית שעל)
הפעילים בחברה הערבית שמחים על כך שהשנה סוף סוף האלימות במגזר עלתה לסדר היום הציבורי בישראל, אבל לדבריהם מדובר במעט מדי ומאוחר מדי. "לצערי לא המדינה, לא המשטרה ולא המנהיגות הערבית שמעו בהתחלה את הצרחות שלי ואת האזהרות שלי. אם שמעו אותן בהתחלה כמעט שלא עשו מאומה – עד שהתחילו להרגיש שהתופעה מאיימת על ביטחון המדינה".
"הפשיעה בחברה הערבית היא מכה קשה שמאיימת על זהות הערבי במדינה הזו, ולפי דעתי עדיין לא נעשו מספיק מאמצים כדי לעצור אותה", אמרה סעדי. "יש יותר דיבורים פחות עשייה. המשטרה והרשויות כשלו או העלימו עין על מה שמתרחש בחברה מתחת אפם. נדמה לי שרק בחודשים האחרונים יוצאים קולות נגד האלימות, כי התחילו לעכל שהאלימות בחברה הערבית תגרור בסוף את כולם לתוהו ובוהו".
וריאן סיכם: "זה נכון שהם התעוררו, אבל לצערי זה היה מאוחר מדי, והתופעה הזו עולה לנו בדם יקר מאוד".
