בשיעור מחשבים לנשים במעגל הזנות, שנערך בהוסטל של סלעית בתל אביב, לומדים הרבה יותר מוורד ואקסל. עבור התלמידות לא מדובר רק בכלים להשתלבות בשוק התעסוקה הנורמטיבי, אלא גם במסלול יציאה מהגיהנום. צעדים ראשונים לחיים טובים יותר, כאלה שאינם כוללים התעללות, אלימות ופגיעה מינית בלתי פוסקת.
אבל הדרך הזו, הרצופה כוונות טובות, ארוכה ולא פשוטה. "שיקום הוא לא תהליך ליניארי, יש בו הרבה עליות ומורדות", הסבירה נעמה זאבי ריבלין, מנהלת סלעית. "אני אומרת להן תמיד: 'לאדם רגיל לא היו את הכוחות לעבור את מה שעברתן, ובגלל זה יש לכן גם את הכוחות להצליח כנגד כל הסיכויים'". וכדי ללוות את הנשים ביציאה ממעגל הניצול והכאב יש צורך בעובדות סוציאליות מנוסות, שיהיו שם לצידן, בין היתר בדירת חירום שמפעיל הארגון 24/7 בדרום תל אביב, ואמורה לתת מענה לנשים בזנות רחוב קשה, שמכורות לפעמים לסמים קשים.
"המטרה היא קודם כל מזעור נזקים - שיהיה להן בית חם, פינה חמה ומקום לשים את הראש, לנוח מאורח החיים הכאוטי שהן מנהלות", הסבירה זאבי ריבלין. "מקום שבו רואים אותן כבני אדם. יש לנו שם 25 מיטות ונמצאות שם נשות צוות בכל שעות היום והלילה".
אלא שבימים אלו קיים מחסור של ארבע מדריכות בדירת החירום, והמשמעות היא שהצוות הנוכחי צריך לעבוד יותר משמרות. 400 נשים קיבלו בשנת 2021 מענה טיפולי וסיוע מסלעית - שהוקמה ב-2008 כחלק מתוכנית לאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות. בשנה האחרונה הרחיב משרד הרווחה את הפעילות במרכז היום אותו מפעיל הארגון מ-75 נשים ל-100, אך בפועל, הן מלוות היום 140 נשים תחת התקנים הקיימים. "אנחנו לא מכניסות אף אחת לרשימות המתנה", הבהירה זאבי ריבלין. "אני מרגישה שזה לא פייר להכניס אישה שפגשנו ברגע שביר, שמוכנה לעשות תהליך שיקומי לרשימה כזאת. מי יודע אם היא תחכה בכלל? המדינה החליטה שזנות היא פגיעה ואנחנו צריכות לאפשר לה אלטרנטיבה. אנחנו לא אומרות לאף אחת לא".
העבודה בסלעית מתבצעת סביב השעון, ובמגוון זירות. "יש לנו צוות איתור וסיוע שיוצא לאתר נשים בזנות, מקבל אותן בשלב הראשוני ומפעיל את קו הסיוע הארצי שלנו", הסבירה זאבי ריבלין. "הן מלוות אותן כהכנה לטיפול, עד שהן בשלות להשתלב במסגרת. יש להן כ-45 נשים שהן בקשר איתן בחודש".
בנוסף, סלעית מפעילה גם הוסטל, שבו יכולות לשהות 12 נשים בו-זמנית למשך שנה. "המטרה היא ללמד אותן אורח חיים חדש. ואחר כך יש לנו דירת המשך, תוכנית שהקמנו עם משרד השיכון, שבה הצוות ממשיך ללוות אותן לעוד שנה. בשלושת החודשים הראשונים הנשים מההוסטל משתלבות במרכז היום שלנו. אחרי שלושה-ארבעה חודשים הן עוברות ועדת תעסוקה, יוצאות לעבוד וממשיכות את הטיפול בהוסטל. מרכז היום נותן מענה גם לנשים שבאות מבחוץ ומלווה בוגרות שסיימו את התהליך".
היקף משרה נמוך
בחודש הבא ימלאו שנתיים לכניסתו לתוקף של חוק איסור צריכת הזנות, וכבר אפשר לומר בביטחון שהשפעותיו החיוביות ניכרות בשטח. במשרד הרווחה והשירותים החברתיים מדווחים שבשנה שעברה חלה עלייה משמעותית בהיקף הנשים והגברים הנעזרים בשירותים המוצעים להם על מנת לצאת ממעגל הזנות, מ-1,334 ב-2020 ל-1,890 ב-2021 - גידול של כ-40%. "לאור חקיקת החוק לאיסור צריכת זנות התקבלה גם תוספת תקציבית לטובת פיתוח התחום", נמסר מהמשרד.
אלא שלצד העלייה המבורכת בביקוש לעזרה, נתקלים גופי הסיוע בקשיים לאייש את התקנים לטיפול בפונות, ולמצוא נשות צוות איכותיות שיסכימו לעבוד בתנאים לא פשוטים ובשכר נמוך. במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות הסבירו כי עיקר הבעיה היא בהיקפי המשרה, שלא משקפים את העבודה הקשה בפועל, פיזית ונפשית. "היקפי המשרות לניהול הוסטל, מרכז יום והלנת חירום הן 75%, למשל, למרות שמדובר במסגרות שדורשות זמינות גבוהה מאוד ומשאבי זמן העולים על היקף של 100% משרה".
כתוצאה מכך, חלק מהמסגרות מתנהלות עם פחות כוח אדם מהנדרש ולא מצליחות לספק את המענה הנדרש עבור המטופלות. "זה לא חדש שתנאי ההעסקה של נשים המקדישות חייהן לסיוע לאוכלוסיות בזנות הם בלתי נסבלים", אמרה אור אבו, מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות. "אנחנו מקבלות דיווחים שוטפים מהשטח על קושי בגיוס עובדות. כמעט ואין מסגרת אחת שהצליחה לאייש בזמן נתון את כל המשרות.
"מקומם שנשים נפגעות פגיעה כפולה. פעם אחת, בנשים שבוחרות לעסוק בעבודה שדורשת נתינה והתמסרות כל כך גדולה ומקבלות תמורה לא מספקת. ופעם שנייה, הנשים במעגל הזנות שהסיוע שהן מקבלות נפגם, בגלל המחסור בכוח אדם שהוא קריטי לתהליך השיקום".
הקושי אותו תיארה אבו מתבטא גם בשטח. בחלק גדול מהמסגרות יש מחסור בנשות צוות, ביניהן עובדות סוציאליות, מדריכות ומטפלות. קורות החיים לא מגיעים למשרות שמתפרסמות והצוותים הקיימים מתמודדים עם עוד ועוד עומס. "חוק 'אי-צריכת זנות' גרם לנשים רבות לחפש אחר מעני שיקום וטיפול", הסבירה נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת לא עומדות מנגד. "המהלך עצמו מבורך, אבל המצב בשטח עגום. אמנם משרד הרווחה פיתח תוכניות שיקום מצוינות, אך המחסור החמור בתקנים ובכוח אדם משאיר את הנשים ללא מענה".
גולדברג הסבירה כי "עובדות סוציאליות בשדה הזנות נדרשות במסגרת תפקידן להיחשף לתכנים קשים, לרוע ולאכזריות, לאלימות קיצונית, לנפגעות במצבי ניתוק ופגיעות מיניות חמורות - מה שמכונה בשפה המקצועית 'טראומה משנית'. לצד זאת, לא מדובר בעבודה ששכר בצידה. המשכורות העלובות מרחיקות גם את העובדת הסוציאליות בעלות החוסן הנפשי הנדרש, וכך נוצר מצב שבו ישנה תחלופה גבוהה והיעדר מקצועיות.
"נכון לכרגע, העובדות המעטות שיש מקבלות פונות מעבר למכסה שנקבעה, בעיקר כי מצפונן לא מאפשר להן לסרב למי שמבקשת עזרה. המצב חמור אף יותר כאשר מדובר באוכלוסיות שאינן דוברות את השפה ואף נדרשת מהן רגישות תרבותית, כמו למשל עבודה עם האוכלוסייה הערבית או עם דוברות רוסית מחבר העמים. רכזת קו הסיוע של "לא עומדות מנגד", נטלי פרח, הדוברת ערבית ומקבלת פניות מאוכלוסייה זו, שיתפה כי אין הרבה גורמי טיפול מהחברה הערבית המתמחים בתחום, מה שמפקיר את הנשים והגברים במעגל הזנות לגורלם: "אין לי לאן להפנות אותן והן משוועות לעזרה".
פוסט-טראומה מורכבת
למרות האתגר שבגיוס, זאבי ריבלין הבהירה שבעבודה עם נשים שורדות זנות אין מקום להתפשר על הידע, הניסיון והאיכות של נשות הצוות. "אני לוקחת רק עובדות סוציאליות עם תואר שני", היא אמרה. "זו עבודה עם נשים נפגעות אלימות, רובן עברו פגיעות מיניות בילדות, עם פוסט-טראומה מורכבת. צריך נשים מומחיות שיעבדו איתן".
לטענתה, רוב הנשים שמגיעות לזנות הן נשים שנפגעו פגיעות מיניות בילדות המוקדמת, מה שהופך את תהליך השיקום שלהן למורכב הרבה יותר. "הן מגיעות אלינו מרוסקות נפשית, רגשית, כלכלית וזו טראומה על טראומה. צריך להבין שהן סובלות מפגיעה אנושה בכל תחום ההתקשרות. בשלב מאוד מוקדם בחיים הן לומדות שכל ערכן מגיע מהמיניות שלהן, וכדי לזכות באהבה, בקיום ובשייכות - הגוף שלהן הוא הדרך. רובן משחזרות את הפגיעה שלהן דרך 20-10 גברים בלילה.
"הן מגיעות לפה כבר בשלב ההתרסקות, כשהן לא יכולות יותר שגברים ייגעו בהן, חלקן מכורות לסמים כי הן היו צריכים למסך את עצמן בחומרים מאלחשים כדי לשרוד. אלו נשים שראו את הרוע האנושי מול העיניים. הן מגיעות אלינו עם כל המטען הזה ואנחנו המכל שהן משליכות עליו את כל מה שהן מרגישות. הצוות מתמודד כאן עם כעסים, לפעמים עם אלימות והרבה מאוד מצבים של אובדנות. העובדות מקבלות טלפונים הביתה של: 'אני לא יכולה יותר, אני רוצה למות'. זו חרדה קיומית ממש לנשים האלה, המון אחריות. כוננות אין סופית. זה חודר לחיים שלנו".
למרות הקושי העצום, הדגישה זאבי ריבלין, כל העובדות נותנות מעצמן מעל ומעבר. "כן, יש עזיבה, אבל יש לא מעט צוות שנשאר כאן למרות הכל. השחיקה אמנם גדולה, גם לאור תנאי השכר, ולמרות הכל, העובדות בסלעית הן מקצועיות ממדרגה ראשונה ומסורות לנשים ולקידום נשים בזנות בחברה".
