בתי ספר המזמינים בימים אלה את חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למפגש עם התלמידות והתלמידים חשופים למתקפה שקרית ברשתות והפחדות של פעילי ימין קיצוני, שמציגים את הארגון כ"פורום משפחות מחבלים המביע תמיכה בטרור". המתקפה הזו הביאה לביטול מפגש שאמור היה להתקיים היום (ה') בתיכון בויאר בירושלים. וזאת אף שהמפגשים הללו - המרגשים לטעמי - נערכים כבר עשרות שנים במאות בתי ספר ומאפשרים מבט אחר על הסכסוך והאפשרות לפתרונו.
כשאני נכנס עם חבר פלסטיני לכיתה י"ב, כדי להעביר את "מפגש הדיאלוג" שלנו, אני יודע שמתישהו, בדרך כלל לקראת סוף השיחה, תגיע מאחד התלמידים השאלה "ומה אתם אומרים על הגיוס שלנו לצבא?". עוד כמה חודשים הם מתגייסים והם מאוד עסוקים בזה. רובם כבר יודעים לאן. הן והם יהיו טנקיסטים או תותחנים, חוקרים, צנחנים, חובשות וחובשים, לוחמות מג"ב, מדריכים ומדריכות. חלקם ימשיכו לפיקוד וקצונה. כשיסיימו את מסלול ההכשרה ויגיעו ליחידה, השירות יזמן להם לראשונה בחייהם מפגש עם פלסטינים. מה הם ידעו עליהם? כמה הם יפחדו מהם? מה הם יגידו במפגש איתם חוץ מ"ג'יב אל האוויה"?
אבל בינתיים אנחנו בכיתה י"ב, ישראלי (אני) ופלסטיני שמשתפים את התלמידים בסיפור מאוד אישי של אובדן פתאומי ואלים של נפש יקרה ואהובה, וגם עונים על השאלות שלהם. ועל השאלה לגבי הגיוס, בדרך כלל יענה להם החבר הפלסטיני שבא איתי: "תתגייסו ותשרתו בכבוד וגאווה את העם שלכם. זו זכותכם וחובתכם. כל עם זכאי להגן על המדינה שלו".
אמירה כזאת מפתיעה כשהיא באה מפלסטיני שרואה ופוגש את חיילי צה"ל יום יום בדרכו מכל מקום לכל מקום, וכמובן שהיא מגיעה גם עם ביקורת: "תשמרו על גבולות המדינה שלכם, אבל למה בתוך הכפר שלי?". והתלמידים לא שותקים לו. יש להם מה לענות על זה.
כשהתלמידים שפגשנו יהיו חיילים שמשרתים בשטחים, הפלסטיני שהם יפגשו כבר לא יהיה הראשון. הם לא יהיו חיילים פחות נועזים, אבל הם יהיו בני אדם טובים יותר ורגישים לפחדים ולכאבים של האזרח שיפגשו במחסום
לפלסטינים, כידוע, אין מדינה ואין צבא. נער פלסטיני בכיתה י"ב שמאמין בכל ליבו, כמו התלמידים הישראלים שמולנו, שעליו לשרת את עמו, לא ממש יודע מה לעשות עם הרצון הזה. יכול להיות שהוא מצמיח ייאוש, כעס ושנאה לישראלים שהוא רואה מסביב עקב הסיפורים שהוא שומע בחדשות. כשנגיע למועדון בכפר לפגוש אותו ואת החברים שלו אנחנו יודעים שניתקל בהרבה חשדנות, כעס ועוינות. גם שם ניאלץ לענות על שאלות קשות. גם שם הם לא יאהבו את התשובות שלנו.
זוהי מהות מפגש הדיאלוג. לא קל לנו פעם אחר פעם להיכנס לכיתה ולספר על הדרך הקשה והמפותלת שעשינו ממעמקי השכול, הזעם והרצון לנקמה, אל המפגש, הפיוס וההכרה שעל כולנו נגזר לחיות פה יחד. לא קל להתמודד בכנות עם השאלות הקשות שעולות מול כל מעשה רצח, נקמה, הרס וחורבן, מעשים שנולדים מפחד וייאוש ודוחפים את גלגל האלימות האינסופי קדימה. אבל כשהסיפורים הכואבים האלו יוצאים מלב פתוח, שכל מה שהוא מבקש זה לעצור את הגלגל הזה ולשמור על קדושת החיים, נופלת בכיתה דממה. בדממה הזאת אנחנו יכולים לשמוע את הפתיחה של השקפה חדשה, אנושית, בוגרת, שלא הייתה אפשרית קודם.
כשהתלמידים שפגשנו יהיו חיילים שמשרתים בשטחים, הפלסטיני שהם יפגשו כבר לא יהיה הראשון. הם יכירו טוב יותר את מורכבות החיים בסכסוך שיש לו פנים רבות. הם לא יהיו חיילים פחות נועזים ונחושים להגן על המדינה שלהם, אבל הם יהיו בני אדם טובים יותר ורגישים לפחדים ולכאבים של האזרח שיפגשו במחסום, לקשיי הקיום, לצורך בשמירה על הכבוד העצמי היקר והשביר כל כך במציאות כמעט בלתי אפשרית. זו מהות המלחמה. לנו יש זכות מלאה לחיות בביטחון במדינה שבנינו, ויש פה עוד עם שמבקש כבר הרבה שנים את הזכות לבנות את המדינה שלו.
יש ישראלים שמאמינים שאסור לתלמידי התיכון שלנו לשמוע את האמת הזו במו אוזניהם, ממקור ראשון. אבל התלמידים האלו, שעוד רגע יהיו בוגרים מספיק כדי להשתמש בנשק, בוגרים מספיק כדי להתמודד עם האמת. אל תסכימו למנוע אותה מהם.
- יובל רחמים הוא מנכ"ל שותף של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. שכל את אביו אברהם במלחמת ששת הימים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
