לפני כמה חודשים התבשרו תושבי הכפר הפלסטיני חירבת זכריה שבגוש עציון שאחרי שנים רבות ללא היתרי בנייה אישר משרד הביטחון את הקמתן של 50 יחידות דיור. זה היה מעט ממאות היחידות שתוכננו לתת מענה למצוקת הדיור הקשה בכפר, אבל זה היה משהו. תושביו שמחו בבשורה, השכנים היהודים פחות: 50 הבתים עוררו התנגדות עזה בקרב חלק מן המתיישבים.
מאמרים נכתבו ועצומות נחתמו נגד המהלך שעליו נטען שיביא לשבירת רצף ההתיישבות היהודי בגוש, ויעודד הגירה של פלסטינים נוספים אל האזור. רבים מן המתנגדים הציגו את תוכנית הרחבתו של הכפר כצעד במאמץ כללי של הרשות הפלסטינית להשתלט על חלקים רבים ככל האפשר בשטחי C. הם מצאו להתנגדותם גם רקע היסטורי: לטענתם, חירבת זכריה איננו באמת כפר אלא אדמות חקלאיות של תושבי הכפר ארטאס שיושבו לאחרונה, ומכאן שאישורי הבנייה שניתנו מהווים "הקמת כפר ערבי חדש בלב גוש עציון".
ההתנגדות העזה סימנה במידה רבה את נדירותה של התוכנית. המתגוררים בשטחי C, כלומר תחת שליטה ישראלית מלאה, כמעט ואינם זוכים להיתרי בנייה. הופעתה הפתאומית של התוכנית עוררה באחת את כל הפחדים מרבצם. אף שיישובי גוש עציון גדלו מאוד בשנים האחרונות, ומתוכננים לגדול עוד בעתיד, ואין כל ערעור משמעותי על מעמדם, וחרף העובדה שמדובר בכפר זעיר ובאישור ל-50 בתים בלבד, ואף שאנשי הכפר משולבים היטב במרקם החיים בגוש ואינם עוסקים בפעילות עוינת כלל - התגובות לתוכנית צבועות בצבע אדום בוהק משל מדובר בהעברתו של פרויקט הגרעין האיראני למרכז תל אביב.
בחירבת זכריה בני אדם שחייבים קורת גג להם ולילדיהם. לצערי, במקום להבין את תפקידנו, רבים מן המתיישבים מתנהגים כאילו הימים הם ימי חומה ומגדל או גזירות ת"ח-ת"ט
בסופו של דבר, הפחד מן הבנייה העתידה ומהשלכותיה הביטחוניות נובעות מאחיזתו המוחלטת של הסכסוך בתודעתנו. בבסיסה של תודעת הסכסוך מקננת אימה יהודית מהסוג הישן והמוכר – למרות התפתחותה הנפלאה של ההתיישבות בשנים האחרונות, וחרף שליטתו של צה"ל בשטח, עדיין כל בית פלסטיני שנבנה ביהודה ושומרון נתפס ככלי נשק שנועד בסופו של דבר לזרוק אותנו לים.
אבל בכפר חירבת זכריה (שאיננו חדש כלל ונמצא שם לפחות מן התקופה המנדטורית) מתגוררים לא רק ברגים במכונת ההתפשטות של הרשות הפלסטינית, פצצות מתקתקות ואיומים ביטחוניים. יש שם גם בני אדם שחייבים קורת גג להם ולילדיהם. מי אחראי לרווחתם, לשלומם ולחייהם התקינים? קל לשכוח לשאול את השאלה הזו, ונוח מאוד לשכוח את התשובה: פלסטינים תושבי שטח C נמצאים באחריותנו המלאה, וכך גם האפשרות שלהם לנוע, לעבוד ולנהל את חייהם בביטחון ובכבוד. לצערי, במקום להבין את תפקידנו, רבים מן המתיישבים מתנהגים כאילו הימים הם ימי חומה ומגדל או גזירות ת"ח-ת"ט.
לאחרונה התבשרנו כי לחצם המאסיבי של המתנגדים הצליח וכי תוכנית הבנייה בכפר ירדה מן הפרק. ללא ספק, יש מי שיזכה ברווח פוליטי על "הצלתם" של יישובי הגוש מ-50 בתים חדשים. אולם הצלחתם של המתנגדים היא כשלונה הצורב של ההתיישבות. ביטול התוכנית מוכיח שאין ביכולתנו להכיל את האחר הערבי אפילו בגרסתו המרוככת ביותר.
הדברים נכונים במיוחד לאלה הקוראים להחלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון. לפני זמן לא רב, כשנראה היה שחלום הריבונות עומד להתממש, נשמעו טענות לא-בלתי-מבוססות שלפיהן חלק ניכר מתושבי הכפרים באזור גוש עציון יקבלו את המהלך בשמחה. ביטול הבנייה בחירבת זכריה מבהיר לחולמים בסתר על צירוף למדינת ישראל מה בדיוק צפוי להם. לנצח הם נועדו להיות "איום ביטחוני", ובתיהם יהיו "טריז בלב ההתיישבות" עד עולם. את הרישיון לבנות עתיד טוב יותר לילדיהם מוטב שיחפשו תחת חסותה של רשות אחרת.
- ד"ר גדעון אלעזר, תושב תקוע, הוא אנתרופולוג באוניברסיטאות אריאל ובר אילן. פעיל בארגון "שורשים-ג'ודור" העוסק במפגשים בין פלסטינים למתנחלים באזור גוש עציון ובית לחם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
