זו מלחמה עקובה מדם. היא החלה בטבח חסר תקדים ומזוויע באזרחים. באנשים שאתם ואני מכירים. ביישובים שביקרנו בהם. במרפסות שישבנו בהן בערבים צוננים, לא רחוק משערי עזה הכבדים. נרצחו ונחטפו אנשים שחרשו את שדותיהם, הקימו מפעלים משגשגים, לא ויתרו גם כאשר חמאס והג'יהאד האיסלאמי תקפו ותקפו שוב, גידלו את ילדיהם בין צבע אדום לצבע אדום, והאמינו שיהיה טוב.
טורים נוספים של נדב איל:
כעיתונאי, נסעתי אליהם לדרום. במבצעים, ואחריהם. הם דיווחו לי על קשייהם עם הממשלה; על הבירוקרטיה והאטימות, אבל גם על ההצלחות. הם הציגו בגאווה שכונות חדשות והפנו לנתונים שהמחישו פריחה של האוכלוסייה. פריחה בתנאים הקשים ביותר. כאשר זמן ההתרעה לרקטות ומרגמות הוא כמעט אפס. במציאות שאף אחד בעולם לא היה משגשג בה, הם שיגשגו.
ואז הגיעה הסופה השחורה של הרשע בבוקר שבת. תכף אכתוב על הקרבות שניהל צה"ל בגזרה אחת. אבל זו חובה מוסרית לכתוב מיד: הגבורה הגדולה ביותר הופגנה בידי מאות הורים, בתוך הממ"ד, עם יד על הדלת, עם מחבלים שטופי הרצח בחוץ. כאשר הילדים שלהם, האוצר שלהם, בבת עינם, לצידם, מפוחדים וחייהם בסכנה. הגבורה הגדולה ביותר הייתה של כיתות הכוננות האזרחיות, שניהלו קרב עד המוות, במשך שעות ארוכות, יודעות היטב שהילדים של הלוחמים במרחק מטרים מרוצחים המוניים. אני לא יכול להפסיק לחשוב על ההורים האלה, בחדר, שמחכים לחילוץ. שמנסים להרגיע את ילדיהם. שמתקשרים לכל מי שאפשר ומתחננים לסיוע. והזמן חולף, והמפלצות של חמאס בחינגה של רצח ודם. וההורים מחכים לצה"ל. מחכים למדינה. ואז, חלק מהדלתות נפרצות. ואז, הרבה דלתות נפרצות.
ולא הייתה מדינה. לנרצחים, לפצועים הקשים, לאלה שנפשם לעולם לא תחלים, לחטופים. הם היו לבד. וזו תחושה של בושה כלפי האנשים הטובים האלה, כמוני וכמוכם, שנרצחו עם ילדיהם, או שנחטפו. לאחרים שראו זוועות לפני הצלתם. או מותם.
לכולנו ייקח זמן לעבד את מה שקרה. כפי שתכף תקראו, יחידות צה"ל בדרום נלחמו. הן ממשיכות מהרגע הראשון ועד שעת כתיבת שורות אלה. ההרואיות המדהימה של אזרחי ישראל, מכל הגוונים, מעוררת השראה. הבעיה שלנו, בפשטות, היא ההנהגה הפוליטית.
אני עיתונאי יותר מ־25 שנים. סיוט כפי שהתרחש, אי־אפשר היה לדמיין. בכל ימי חיי, ואחרי שסיקרתי ציניות פוליטית לרוב, לא הייתי מאמין, לא הייתי מתקרב להאמין, שבמשך ימים אחרי טבח מזוויע כל כך, טבח שהידהד בעולם מקצה אל קצה, ניאלץ לעסוק בכך שאשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, פועלת לסכל ממשלת חירום עם קבינט מלחמה. זו לא דוגמה יחידנית. לפני יומיים קיבלתי טלפון ממקור שהזהיר שמנצלים את המלחמה כדי לבצע עוד העברות של כספים קואליציוניים לחרדים. מה, שאלתי אותו, מה אמרת. על מה אתה מדבר. כן, אמר המקור, וטוב שתכתוב על זה, כי את הכסף נצטרך בהמשך למלחמה. וזו הסיבה שמעבירים אותו כעת.
הרקב שפשה בנו הוא עמוק. אם לא נטפל בו, קטלני. הרקב הזה מפחיד אותי לא פחות מכוח רדואן של חיזבאללה. כנראה יותר.
למען הזכר המקודש של המתים, בבארי, בניר עוז, בנירים, בכפר עזה, בכל יישובי עוטף עזה, במוצבים שבהם ביקרתי השבוע על גבול הרצועה, יש לי שאלה אחת לראש הממשלה ולחבר מרעיו: שמענו את הזעם שלכם, את תיאורי הזוועה, את הבטחות התגובה ומחיקת חמאס. אבל איפה הבושה שלכם. לא כגידוף, אלא באמת: איפה התחושה שאתם מתביישים, באמת ובתמים מתביישים, קוברים את עצמכם מרוב כלימה והשפלה על כישלון נורא כל כך.
כן, היה כישלון מודיעיני מזעזע וכישלון נורא לא פחות בהפעלת הכוח של צה"ל ומערכת הביטחון. איש לא יכול להכחיש זאת. האנשים האלה יקבלו אחריות, אין לי ספק בכך. אבל אחרי יותר מ־15 שנים כמעט רצופות בשלטון, חסרות לי שתי מילים.
אני אחראי. אני. אחראי.
אסור לשתוק ואסור להקהות. בנימין נתניהו: אני מדבר עליך.
בכניסה למוצב כיסופים עמדו ביום רביעי אחר הצהריים הרבה כלים משוריינים. מאחוריהם נראתה תלולית עפר. "לשם גררנו את גופות המחבלים", אמר לי מפקד צה"ל מהגזרה ששמו ודרגתו חסויים. הוא פיקד על הלחימה באזור ביממות האחרונות. "הן התחילו להסריח, אז כיסינו בחול. שיירקבו שם". הוא סיפר שבגזרתו יש גופות של כ־100 מחבלים נוספים – "בנירים, ניר עוז, מגן".
לא היה שקט. זמן קצר לפני שהגעתי, צה"ל איתר בשטח עוד איש חמאס, שחוסל. "חלק מגל הבוזזים", העיר המפקד ברוגע. להתקפה החמורה ביותר שחוותה ישראל היו גלים שונים. הגל הראשון היה של ה"נוח'בה", כוח העילית של חמאס. הם שיתקו מתקני תצפית, פרצו את הגדר בכ־20 נקודות, חדרו לבסיסי צה"ל, הניחו מטענים, השתלטו על יישובים. בגל השני זרמו אנשי חמאס מכל הבא ליד: מחבלים זוטרים יותר, שוטרים, פעילים; בעצם, כל אדם עם נשק ששמע שהגדר עם ישראל פרוצה. מי מהם שהיה יכול היה לרצוח, רצח. ורצח בשמחה, בתאוות נקם וצמא לדם.
בזמן הזה, הנוח'בה תפסו צמתים מרכזיים ורצחו ישראלים במכוניות, ביצעו טבח מזעזע בפסטיבל נובה, התבצרו ביישובים ומחקו משפחות, ביצעו חטיפות לעזה. בחלוף השעות, כאשר התברר שצה"ל לא משתלט במהירות על השטח והגבול פרוץ, הגיעו הבוזזים. הם שדדו את בתי הקיבוצים הקרובים אל הגבול. את גופותיהם של הקורבנות בפסטיבל.
גדוד 51 של גולני מחזיק את הקו שביקרתי בו. הוא משתרע על 19 קילומטר וכולל כמה מוצבים, שהחשוב בהם הוא כיסופים. משערו אפשר לראות את בתי מחנה הפליטים אל־בורייג'.
ביום רביעי, הגזרה כולה הייתה עדיין "תוססת", אם לצטט גורם בכיר ששוחח איתי. לא היה קשה להבחין בכך. בכביש 241, בין אורים לצומת מעון, עמדו מכוניות ישראליות מרוססות כדורים. הצומת היה חסום. מדי פעם יש מרגמות או רקטות; פה אין ממש התרעה. רצים למיגונית זעירה, ונדחפים פנימה, במקרה הטוב. במקרים אחרים, נשכבנו בתעלות לצד הדרך עם ידיים על הראש.
כאשר נכנסנו להאמר הממוגן, הצלם יובל חן ואנוכי, סיפר אחד הקצינים איך הגיע לשטח, בסביבות 16:00 בשבת. "שום דבר לא פונה", הוא אמר לי. "גופות שכבו פה. בצומת הייתה אמא שירו בה". תוך כדי נסיעה חשבתי – איך הוא ידע שהיא אמא. חשבתי, והחלטתי לא לשאול.
התמונות הן של מלחמה, של קרב מהיר. בכניסה למוצב נותרו פגרי אופנועים מרוסקים של כוח הפריצה החמאסי. מכוניות הרוסות. על הגדר של קיבוץ כיסופים – הוא גובל בבסיס – זרוקה ערכת עזרה ראשונה של חמאס, פתוחה. "תביט פה", אמר לי קצין אחר, והצביע על מבחנה. בתוכה חומר ששימש לנפצים. על הציר המקביל לגדר הקיבוץ והמוצב הניחו מטען גדול, לא ברור בדיוק איזה, שהתפוצץ על טנק. לא רחוק מהנקודה הזו, "הם הדביקו מטען לגדר של הקיבוץ, מסוג נצמד, וככה חדרו", אמר המפקד. בתי הקיבוץ משתקפים דרך הפרצה הענקית. מאחוריה עוד זורם באין מפריע צינור מים שפוצץ.
בימים האחרונים שמעתי לא מעט ייאוש במרכז הארץ. לא חשתי בשמץ ממנו בכיסופים, או בגדוד 51, שספג עשרות הרוגים ופצועים (דובר צה"ל טרם פירסם את המספר הסופי). כן, הלוחמים נראו כמו אנשים שראו הכל. הם באמת חזו בכל הסיוטים כולם. אבל במקביל הייתה שם עוד תחושה: שהם מאמינים שינצחו.
מה שיובא פה הוא תיאור של הקרב שהתנהל באזור, מפי המפקד הזה בצה"ל. זה איננו תחקיר, אלא תפיסה אחת, במתחם גיאוגרפי מוגדר. התמונה הגדולה שמצטיירת מדבריו היא קרב הרואי, כזה שהתנהל תחת נחיתות מספרית ולאחר הפתעה אסטרטגית. אחרי שמקשיבים, אפשר להבין מדוע הכוחות הסדירים שהוצבו ברחבי העוטף לא הגיעו במהירות מספקת ליישובים השונים – שם התבצעו מעשי הטבח המחרידים באזרחים. בפשטות, הם נלחמו נגד מחבלים, בכל מקום שהיו, בתוך מוצבים ומחוצה להם, כל הזמן. מפעם לפעם, סברו שהשיגו שליטה – אבל אז התגלתה עוד חוליה. ועוד אחת.
הכול החל בסביבות 06:50, "בזמן גשר, מה שקראו לו פעם כוננות עם שחר". המפקד ששוחח איתי לא היה בבסיס, אלא בלוויה של בן משפחה קרוב. סמג"ד 51 של גולני היה המפקד בפועל עד שהמג"ד חזר ללחימה.
הבסיס היה בנוהל חג; מספר החיילים היה נמוך משמעותית מהשגרה. בנוסף, כחלק מהנוהל בגדוד בחודשיים האחרונים, חלק מהכוחות היו מחוץ למוצבים לאורך הגזרה. הם התמקמו במארבים מול נתיבי חדירה אפשריים ובביצוע סריקות. המשמעות היא שהכוחות בתוך המוצבים היו קטנים מאוד.
"ואז התחילו פצמ"רים", אומר לי המפקד, "במצב כזה, בתרגילים שקיימתי פה, ההנחה היא שאנחנו בדרך לפשיטה בהפתעה. נניח מנהרה. ולכן עפים החוצה, לא פנימה". בשלב הזה, אנשי הנוח'בה פורצים את הגדרות מעזה באזור כיסופים, לפחות בשתי נקודות. הם מגיעים "ביחידות של 20, בחוליות של חמישה". בעיקר באופנועים. הם מחבלים ביכולות התצפית, וחודרים לבסיס עצמו. "כשהמחבלים נכנסים, הם דבר ראשון הולכים למגורי הבנות", אומר לי המפקד. במגורי הבנות נמצאות חיילות מפקדה ותצפיתניות. חלקן מצליחות להימלט לחמ"ל, שם לוחמי גולני הגנו עליהן.
במקביל, הכוחות מחוץ לכיסופים, ולמעשה מחוץ למוצבים לאורך כל הגזרה, נלחמים במחבלים שמציפים את השטח. "פלוגה רובאית נמצאת בנקודה צפונית, עם 'נמר' (נושא גייסות משוריין) וטנק מרכבה. הם מנהלים קרב ומתחילים לנוע בחזרה לכיוון המוצב", אומר המפקד. כשהם מגיעים אליו, יש חוליות חמאס בפנים "ומתנהל קרב בש"ג. הסמג"ד פה, עם כדור ברגל, מנהל לחימה". המפקד מהגזרה מעיר כי "אף מוצב בגזרה לא נכבש בידי חמאס. היו אליהם חדירות, בהחלט, אבל בשום שלב לא הייתה השתלטות מוחלטת של חמאס".
במוצב אחד של גדוד 51, מוצב מארס, שמוחזק בידי הפלוגה המסייעת, "לא הצליחו לחדור בכלל. לכל המוצבים בגזרה חדרו, לבד ממנו. למה? כי שאר המוצבים הם למעשה מחנות. מארס בנוי בצורה של ארבעה קירות גבוהים וצריחים. הלוחמים לקחו מאגים ישר מהמכולה, נעמדו, והתחילו לרסס. שדה קטל למחבלים".
חלק אחר מאותה פלוגה נמצא מחוץ למוצב, "והם בדיוק על נתיב חדירה של הנוח'בה. אופנוענים של חמאס. טנדרים. והם נלחמים. וכל הזמן עוברים אותם, מסביבם. למ"פ נגמרת התחמושת בשלב מסוים. הקשר שלו נפגע. המ"פ חוטף טיל RPG לרכב. גיבורים". מ"פ הטנקים שנלחם ליד המסייעת כבר הפך לאגדה. המפקד אומר לי שהוא "לקח את הטנק והרג 30 מחבלים. ואז הטנק חטף שבעה טילי RPG, אז הוא החליף טנק והמשיך בלחימה". מוצב אחר נקרא מופ. "הם מעיפים עם דחפורים את השערים שם. ללוחמים יש למעלה מעשרה פצועים בתוך חדר אוכל. סמל תופס פיקוד, ומדבר איתי מהדרך. אני אומר לו, 'תפוס מאג, צאו החוצה, אחרת יחסלו את כולכם'. יורים להם RPG על הדלת. הוא מנהל לחימה. ואז המ"פ מגיע מבחוץ למוצב, יורד מכלי הרכב, והורג את המחבלים שצרים על חדר האוכל. כל מה שסיפרתי לך זה הגל הראשון".
המג"ד מגיע במהירות ומצטרף לקרב. על הכביש מכוניות מרוססות כדורים של קציני צה"ל שניסו להגיע ולהצטרף ללחימה. המג"ד "נתקל במארב בדרך". הוא תופס פלוגה על אוטובוס עם יחידת אגוז, ואליו מצטרפים קצינים אחרים של גולני, והם מצליחים להגיע לכיסופים בסביבות 10:30. המג"ד נכנס עם האוטובוס עד לכניסה לקיבוץ כיסופים, ומתחיל בהתקדמות ברגל אל המוצב. הסמג"ד (עם כדור ברגל) מדווח לו בש"ג שהמוצב לא מטוהר ממחבלים. המג"ד מתחיל בטיהור יחד עם אגוז. הוא נתקל בשני מחבלים והכוח שלו הורג אותם. השעה כבר בערך 13:00. המג"ד יוצא לגזרה, "אבל אז יש היתקלות נוספת במוצב. אלה מחבלים שהסתתרו מאחורה". המג"ד עושה פרסה, חוזר לתוך המוצב עם ה"נמר", חוטף RPG ומבצע איגוף. פלוגה מאגוז "נכנסת עם המון אש. וככה נשאר מהמחבלים רק גופות". זה כבר היה 19:00. "בגדול ניהלנו כ־24 שעות קרב להשגת שליטה מבצעית. לא טיהור מוחלט של המרחב, אלא שליטה", אומר המפקד.
הוא מנתח את התנהלות האויב. "ההפתעה שלנו הייתה מוחלטת. הם ידעו בדיוק מה הם עושים. ידעו מה חיוני לנו. לדוגמה, השמידו גנרטורים שהיו הכרחיים למתקנים מסוימים. המחבלים ירו במצלמות מלמטה, חתכו כבלים. המטרה של הטנדרים הייתה לסגור צירים, לבצע ירי כלפי אזרחים ולשבש הגעת כוחות צה"ל להבנתי. האופנוענים שימשו יותר לחדירה. הם הגיעו מסודר. בתיקים אנחנו מגלים שהשמישו טלפונים טקטיים, מטענים, תמרים, ציוד חבלים לחטיפה. הוראות איך להתבצר בבית. הם התחבאו וחיכו לכוחות. בכיסופים היו דיווחים שבע פעמים שהקיבוץ נקי לגמרי. זה מכוון. לא מדובר בפלנגות. זה בניין כוח של שנים".
שאלתי אם זה הפתיע אותו, היכולות שגילו החמאסניקים. "כן. הם טובים. בסופו של יום, הנשק הגדול שלהם היה ההפתעה. בעקרונות מלחמה, ההפתעה היא הבסיס של פשיטה ודברים רבים נוספים. אם הייתה התרעה קטנה, קטנה, זה היה נראה אחרת". אני שואל אותו על היישובים סביבו, הקיבוצים. על הטרגדיה העצומה של אובדן חיי האזרחים. הוא לא מטאטא מתחת לשטיח. "מתקשר אליי רבש"צ מקיבוץ ושואל אותי איפה אנחנו. מדווח שרוצחים שם מבית אל בית. ואני אומר לו – אני בדרך אליך, ותארגן את האנשים שלך. הוא עונה לי, 'אין לי נשקים'". הוא מבצע טיהור של קיבוץ כיסופים, מבית אל בית. "לשלושה בתים העפנו פגזים של טנקים, הם התבצרו שם והבנו שאין אזרחים איתם".
הלכנו ביחד לסככה שבה ריכזו את אמצעי הלחימה שחמאס השאיר מאחור. זה מחזה מפחיד: רובים רבים, רימונים, מטולים, מטענים, כולל כאלה עם השהיה, פצצות מרגמה תקניות, אפודים, אפילו חוברות הדרכה לביצוע חוסם עורקים. על מטולי ה־RPG בולט הכיתוב ברוסית.
"אני אגיד לך למה הסכמתי לדבר איתך באמצע כל הבלגן הזה. אני לא מוכן שיהיה נרטיב בבית, בעורף, ש'שחטו חיילים והם התחבאו' או איזה שקר כזה. יש לי לוחם שקם מהמיטה עם תחתונים, לבש אפוד, נלחם, קיבל כדור ביד, והוא שעות אחר כך ממשיך להילחם. ואומרים לו אתה פצוע, והוא מבקש עוד מחסניות".
"הלוואי שהיה לי קמצוץ של מידע שההתקפה הזו מגיעה. היינו יכולים ללכת מראש ליישובים ולהגן עליהם. לא היה נשאר חייל אחד במוצב הזה, כולל הבנות, כולנו היינו בחוץ. אבל התעוררנו בתוך קרב קשה. אנשים תפסו כל מה שיש להם ונלחמו, הפכנו את הקערה. בלמנו והשבנו שליטה – תוך זמן קצר". לאחר שוך הלחימה הוא קיים שיחות עם הפלוגות השונות שתופסות את הקו. "אבל לא פוצי מוצי. אמרתי להם שזו מלחמה. אלה ההרוגים. אלה ההישגים. עכשיו נערכים לשלב הבא. אנחנו מקיימים מסדרים, ניקיונות, חזרה לכשירות".
שאלתי אותו לסיום, טקטית, מה צריך לעשות כעת. המפקד דיבר נחרצות. "בוצע עלינו איסוף מודיעיני בצורה אובססיבית ושיטתית, בגלל הקרבה של חמאס לגדר. מה אני רוצה? שטח סטרילי קילומטר מהגדר, עומק, מרחב אבטחה. אף אחד לא מתקרב קילומטר מהגדר, ופועלים בכוח להגשים זאת". הוא רוצה שחמאס יימחק ומאמין שצה"ל יכול להיכנס ולנצח בתמרון קרקעי ברצועת עזה – "אם עושים שלב אש כמו שצריך". הכוונה היא לריכוך ארטילרי ואווירי מסיבי, בסגנון אמריקני, לפני כניסה לכל תא שטח עזתי. הוא הזכיר את הקרב על מוסול, והבסת דאעש. "זה הכי דומה".
נדמה לי שעדות שכזו של מפקד בצה"ל שופכת אור על התמודדות הרואית – במקרה הזה של גדוד 51 בגולני – אך בעיקר על האתגר הנורא שציפה ללוחמים. הטילו עליהם להגן על גבולות מדינת ישראל ויישובי האזור. בגלל הכישלון המודיעיני, הם נתפסו מופתעים, עם מספרי כוחות קטנים יחסית. הנבואה של אלוף במיל' יצחק בריק, שצה"ל יהיה עסוק בהתמודדות עם כוח פולש והיישובים יהיו נטולי מגן (לבד מכיתות כוננות קטנות יחסית) – התממשה.
הכישלון המודיעיני הוא אחד החמורים ביותר; לא רק בהיסטוריה שלנו, אלא בהיסטוריה בכלל. הוא מאפיל על הפתעת מלחמת יום הכיפורים. עזה אמורה להיות זירה קרובה, מובנת, עם סוכנים אנושיים ומעקב אינטנסיבי באמצעים אלקטרוניים. היא התבררה כקופסה שחורה עבור אגף המודיעין ושב"כ. כל הנחות היסוד צריכות להיבחן מחדש. יחידות שלמות איבדו את סיבת קיומן.
אך לתלות את הכישלון הבלתי נתפס במודיעין לבדו זו האשמת הש"ג. האם ישראל הגדולה, המדינה החזקה באזור לכאורה, לא יכולה תוך שש עד שמונה שעות להשיב לעצמה את השליטה ביישוביה שלה? לא מצבא סדיר ומבוצר, אלא ממאות מחבלים שמחזיקים בהם? איך אפשר לצפות מאזרחים ישראלים לחיות במרחק כמה קילומטרים מהגבול, כל גבול, אם ישראל לא מסוגלת לצאת להגן עליהם – שוב, לאחר הפתעה ראשונית?
תהיה ועדת חקירה ממלכתית ללא ספק, וייכתבו דוחות וספרים על האירועים המרים, המבעיתים. אלה ימים ראשונים, ואסור לגזור דין לפני שהמידע כולו נחשף – נניח על האזהרה המצרית, או הדיווח שצה"ל קיבל התרעה כלשהי בלילה שלפני המתקפה. אני יכול רק להעיד מה אני שומע כעת: בשיחות עם גורמי ביטחון בשבוע האחרון, הם ביטאו תסכול וזעם עצום על ניהול והקצאת הכוח – ברמה הלאומית והצבאית העליונה – בעת האירוע עצמו, לאחר שהתבררה ההפתעה.
על מה הזעם? על כך שבשעה שיחידות דלילות של צה"ל היו בלחימה בתוך ומסביב לבסיסים שלהן, לא הוזרמו כוחות ענקיים (ולאו דווקא יחידות מיוחדות, לאו דווקא חי"ר) ליישובים לאורך הגבול – במהירות, תוך שעתיים־שלוש. לא בתכנון מדוקדק, שהיה ממילא בלתי אפשרי, אלא בשטיפת האזור בכל מחזיק רובה ישראלי. אחרי שיחה עם קצינים בכירים ובולטים בדימוס התרשמתי שהייתה קונספציה שכניסת מחבלים למרחב מיושב ישראלי דורשת טיפול מדוקדק ומיוחד, ורק אותו. אם מדובר בהשתלטות על כמה בתים ביישוב אחד, אפשר להבין. אך כאן היה מדובר בפלישה לצורך רצח המוני וחטיפה. המילה היא פלישה.
ייתכן שהבעיה הייתה פשוטה יותר: מוקדים רבים מספור, שגרמו לפיצול תשומת הלב ולבעיות במיצוי הכוחות הצבאיים. אך גם אם זה המצב, עיתונאים ובני משפחה קיבלו (ודיווחו לציבור) תחנונים מקיבוצים כמו בארי וניר עוז במשך שעות רבות. לא חמש, לא שש ואפילו לא שמונה, אלא יותר. לקיבוץ נירים, לדוגמה, נכנס חייל ראשון של צה"ל כשבע שעות לאחר תחילת האירועים. בכל הזמן הזה התבצרו משפחות שלמות בממ"דים, בעוד בתיהן מובערים סביבן. הדברים דווחו בזמן אמת בכלי התקשורת (שהשמיעו והראו את קריאות העזרה הנואשות מהקיבוצים) וכמובן בתקשורת החמאסית, שחגגה את הטבח הנמשך. אך ההנהגה הישראלית הגיבה בהלם ובאיטיות רבה. אם האירועים הללו היו מתרחשים בשני יישובים, זה היה כשל נקודתי. אך הם התרחשו לאורך כל גבול הרצועה.
ההיסטוריה היהודית תזכור את טבח שמחת תורה גם בעוד אלף שנה. כפי שהיא יודעת לנקוב בפרעות שבוצעו ביהודים במסעות הצלב, אחת לאחת. והישראלים, הפעם, לא ישכחו. רבים מהם נעים כל העת משבעה, להלוויה, ושוב לשבעה. האובדן בלתי נתפס. האבל הוא כמו הר מושלג שאי־אפשר להקיף. אבל אל תיתנו להלם הראשוני להטעות אתכם: תהיה מפולת שלגים לבסוף. הציבור הישראלי כולו, ולא רק משפחות הקורבנות והחטופים, ידרוש מחיר כבד מאוד מהאחראים למחדל הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו.
יום לפני כיסופים, נסעתי לגבול לבנון, לגליל המערבי. עשיתי שם לילה ויום, מסתובב בין שטחי הכינוס של צה"ל ליישובים נטושים כמעט לגמרי.
הצפון היה שומם. העסקים סגורים. רוב מי שהיה יכול לעזוב, עזב. היה משהו כבד מאוד באוויר; איזו המתנה למכה ענקית, גדולה, כזו שתתכתב עם הזוועה בדרום. סמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות עצרתי להגיד שלום למשה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר. המועצה שלו משתרעת עד ראש הנקרה. הוא היה באמצע שיחה צפופה עם גורם במערכת הביטחון. "אל תזיין לי בשכל", צעק דוידוביץ', "אני צריך נשקים! עכשיו! כל כיתות הכוננות שלנו בלי נשק ארוך". על הקיר מאחוריו ראיתי שיש רק תמונה אחת. של שמעון פרס. דוידוביץ' היה מנכ"ל המשרד לפיתוח הנגב והגליל בתקופת פרס ז"ל. הוא ראש מועצה חזק, פופולרי, ללא מתחרים בבחירות הקרובות. כשנכנסתי אליו, זה היה יום אחרי ההיתקלות הקטלנית עם מחבלי הג'יהאד האיסלאמי באזור אדמית. "נכנסת לקיבוץ פה", שאל דוידוביץ', "ראית את השומר?" כן, השבתי לו. "ראית שהוא עם אקדח כזה? חמוד? קטן? איפה הנשק שלנו?!".
עד שמונה קילומטרים מהגבול, כיתות הכוננות לאורך גבול הצפון מצוידות בנשקים ארוכים. מעבר לקו הזה, יש בירוקרטיה מורכבת. התושבים ראו מה התרחש לאורך עוטף עזה, ונאחזו חרדה. בצדק. חיזבאללה מסוגל לרצוח יותר. כאשר ראשי המועצות התחילו לצעוק שהם צריכים רובים מיד, אמרו להם להתאזר בסבלנות: צה"ל מתמקד בגיוס מסיבי של אנשי מילואים.
בנוכחותי, דוידוביץ' עלה לשידור בגלי צה"ל; הוא דרש נשק. כשסיים, אמרתי לו לחכות רגע, ופתחתי את הטוויטר שלי. לאחר ציוץ אחד, תוך דקות, התקבלו שתי הודעות מגורמים ממשלתיים. ראשי מועצות אחרים עלו לשידור. עמיתי חנוך דאום, מרובה העוקבים וההשפעה, שיתף. נפתלי בנט הוציא הודעה. גם בן גביר. הלחץ עשה את שלו; אתמול בבוקר דוידוביץ' סיפר לי שקיבלו את מה שהיו צריכים.
כל ההתנהלות הייתה מוזרה בעיניי. הוא ראש מועצה אזורית גדולה, רגע לפני מלחמה. הוא צריך לדבר ברדיו? להיעזר בציוצים של עיתונאים?
מתברר שכן. אין לו עם מי לדבר בממשלה, הוא הודיע לי. בשנים שהוא ראש מועצה, "לא היה פה שר אחד מהליכוד. חמש שנים. יש לי נוהל: פעם בחודשיים אני מזמין אותם. את כולם. עד כה, הגיע לכאן אדם אחד. הוא לא שר. קוראים לו הנשיא בוז'י הרצוג. איך קוראים לשר לפיתוח הנגב והגליל? וסרהאולף? הוא אפילו לא עונה להזמנות. פעם היו לפחות אומרים לא להזמנות שלנו. היום הם פשוט מתעלמים".
שאלתי אותו אם הוא סבור שייתכן שהמחדל בדרום, גם ביישובים לפני ההתקפה, וגם בעת הלחימה עצמה, קשור לכך שהם לא היו בשר מבשרו של השלטון. שלא היה להם עם מי לדבר בממשלה. שזה לא המעגלים שלהם. התשובה שלו הייתה קשה. הוא אמר שאין לו כל ספק.
דוידוביץ' סיפר שאחרי תקרית ביטחונית בצפון, ירי רקטי, הגיע בני גנץ למועצה שלו. כיו"ר פורום ייישובי קו העימות, ויחד עם גבי נעמן, ראש מועצת שלומי, איש ליכוד, הם הצטלמו עם גנץ. יום לאחר מכן קיים ראש הממשלה שיחה עם ראשי רשויות הצפון. נעמן ודוידוביץ', משום מה, היו היחידים שלא הוזמנו. "הם אמרו שניסו להשיג אותי בטלפון. איכשהו, באופן מקרי, הם לא הצליחו. ניסו במספר לא מעודכן שנים. הוא פשוט נקם בנו כי הצטלמנו עם גנץ. אם זו ההתנהלות, למה אתה מצפה שזה יהיה אחרת בזמן מלחמה? אתה יודע כמה פעמים הזמנתי את נתניהו לפה? כיו"ר יישובי קו העימות אני כותב לו מכתבים. אין אפילו תשובה של 'מכתבך התקבל בברכה'. אגיד לך למה. אם היו קוראים לי שמעון סויסה, כמו חברי הטוב ראש מועצת חצור הגלילית, היו מציפים אותי פה כל אנשי ראש הממשלה מזמן".
הוא אומר שלמד להסתדר בעצמו. "אנחנו המועצה היחידה עם שש כבאיות. שלנו. כי הודיעו לנו שבעת מלחמה, התעדוף יהיה ליישובים עירוניים. בנינו במקלטים מתקני אשפוז, לטיפול ראשוני בטראומה, עם אינפוזיות ומכשור מתקדם, כל מה שצריך. אנחנו יודעים לדאוג לעצמנו".
מדוידוביץ' עליתי לשלומי. גבי נעמן ישב בלשכתו במועצה. הוא איש ליכוד עשרות שנים. בדיוק סיים לפנות קשישים ונכים מהעיר; המדינה לא מאשרת לו פינוי רשמי של התושבים כולם. "למרות שהכול מוכן, במסגרת משק לשעת חירום. רק צריכים להתיר ולממן. המדינה לא לוקחת אחריות. אתה מבין שאם חיזבאללה מתחיל, זה יהיה מאוחר מדי? לא נוכל להוציא אף אחד תחת רקטות". יש במועצה בערך 8,000 תושבים. "אתה לא מבין מה התמונות בדרום עשו כאן. איזו חרדה יש, שזה יקרה בשלומי. אנחנו על הגדר עם לבנון. ואצלנו יש 1,000 משפחות ללא ממ"דים".
השבתי שזה מדהים ששנים רבות כל כך אחרי לבנון השנייה, וללא זמן התרעה כמעט, חצי מהציבור שלו ללא חדרים ממוגנים. הוא אמר לי שב־2018, ממשלת נתניהו החליטה להקצות מיליארדים לכך; זה לא בדיוק קרה. בשנה שעברה ממשלת בנט־לפיד הקצתה חצי מיליארד שקל ממש; ממשלת נתניהו קיצצה דרמטית את התקציב הזה. "אתה יודע כמה ממ"דים בנו לי מתוך אלף?" שאל נעמן, "תנחש. 40! 40 מתוך אלף".
הוא אומר שהטראומה מהדרום רודפת את הצפון. "הבת שלי חולמת בלילה שחוטפים את הילד שלה. שחיזבאללה חוטף אותו. היא קמה באמצע הלילה להסתכל עליו, לדעת שהוא שם. כשבנו פה את החומה על הגבול, זה הוסיף הרבה ביטחון לשלומי. אבל לא כל הגבול הוא חומה".
שאלתי אותו איך ייתכן שהם לא קיבלו את הכספים שהובטחו להם. כקו עימות. "אני רוצה לענות לך בזהירות – הכספים שמיועדים אלינו, לתחושתי, הופנו למטרות פוליטיות צרות. זה זלזול בחיי אדם. חלק מהם, לדוגמה, עברו לאשקלון; הם מעבר לקו שבעת הקילומטרים מהגבול". בין השורות, הבנתי שהוא אומר לי – אשקלון חזקה בליכוד יותר משלומי. "לא מרגישים ממשלה. הכול נופל עליי כראש רשות. אני מוצא את עצמי משמש כעובד סוציאלי לכל בעיה שהממשלה מתנערת ממנה".
מה זה אומר, אמרתי לו. "אני ראש מועצה 25 שנים. הכי ותיק. חמש השנים האחרונות הן הגרועות ביותר שאני זוכר, מבחינת תפקוד הממשלה ממש. הם התנתקו מהשטח. והמצב העגום הזה קשור בהחלט למה שקרה בדרום. הזניחו, ועכשיו טבחו בנו. ומי טובח בנו? הסמרטוטים של חמאס. חיזבאללה הוא פי שבעה יותר חזק ממנו. אם חיזבאללה היה מתחיל בהתקפה, איפה היינו היום?".
הוא אמר לי ש"כאיש ליכוד, אין לי תשובות. גם כשאני כותב מכתב, לא עונים לי. השרים עסוקים רק בפוליטיקה. נגמר עבורם הרעיון של נבחרי העם. הכול זה מפלגתי".
בקיבוצים ובמושבים, אמרתי לו, דווקא חושבים שברשויות של הליכוד זה טוב יותר. נעמן נאנח. "אני אומר לחבריי הקיבוצניקים – מצבנו פה בשלומי לא טוב יותר משלכם. ממש לא. אם היו לי 5,000 מתפקדי ליכוד, הייתי מלך. אבל אין לי. אז לפעמים עונים לי לטלפון, בעיקר אחרי אירוע ביטחוני. הם שואלים מה אני צריך, מבטיחים את הכול, ואחרי יומיים מפסיקים לענות".
איחלתי לו שהמלחמה בצפון לא תתרחש. לא השבוע, ולא בכלל. יצאתי מבניין המועצה בלב כבד. מעליו התנשא הרכס הירוק וגבול הלבנון.
