רחוב ביאליק ברמת גן, 8:15 בבוקר. סיימתי את צעדת הבוקר והתיישבתי לקפה. איך שהתחלתי להתרגע ניגשו אליי שני בחורים צעירים ושאלו אם אפשר להצטרף. לא ממש חיפשתי חברה על הבוקר אבל הנימוס הכריע. התיישבו. אחד הוא קובי, בן 30. השני אברהם, שותק.
"גברת ג'ודי, לאנשים כמוך לא יהיה מקום במדינה שלנו", הטיח בי אדון קובי.
וואלה, מה עובר עליך על הבוקר, ניסיתי להרגיע.
"אין לי שום דבר נגדך אישית. אפילו עוקב אחרייך ברשת ואת עושה לי מצב רוח טוב כשאת רוקדת. אבל המצב הזה ישתנה בעשר שנים הקרובות. אולי פחות".
למה, אני שואלת, מה ישתנה?
"כי אנחנו נהיה הרוב כאן. כי אנחנו רוצים מדינה יהודית מלא-מלא בארץ ישראל. מדינה לפי הדת. חילונים שירצו לגור כאן ייאלצו לציית לחוקים שלנו".
אתה באמת חושב שמדינה כזו יכולה להתקיים, שאלתי אותו, מה עם צבא, מי יגן עליכם, מה עם הכלכלה, מי יתפעל את המערכות הטכנולוגיות שבלעדיהן מדינה לא יכולה להתקיים, מה עם המהנדסים, הרופאים. אתם הרי אפילו לומדים את המינימום של לימודי ליבה."אנחנו סומכים על בורא עולם ועל יהודים עשירים בעולם שחושבים כמונו".
בשלב הזה הצטרף אברהם השתקן: "אני אגיד לך את זה בפשטות: מבחינתנו עשיתם את שלכם ואתם יכולים ללכת. הקמתם את המדינה, סידרתם לנו מדינה מאורגנת ומתפקדת, החזרתם לנו את ירושלים המזרחית, שאותה ננקה מכל הערבים, וגם את יהודה ושומרון. זהו, עשיתם את שלכם. עכשיו אתם יכולים ללכת. אם אתם רוצים להישאר, בבקשה, אבל לפי התנאים שלנו. תשכחי מלהסתובב פה בבגדים כאלה".
חמודים שלי, ניסיתי לשמור על רוח טובה, לא אכנס אתכם לוויכוח על הבוקר, ועצוב לי שככה אתם מרגישים. אבל רמת גן היא הבית היחיד שלי, וישראל היא המדינה היחידה שלי. שלי ושל כמותי. תצטרכו לחיות איתנו, ביחד, לתמיד. תרצו לחיות כאן לבד? לא תשרדו. עם כל הכבוד לבורא עולם. ועכשיו שיהיה לכם בוקר טוב ותנו לי לשתות את הקפה שלי בשקט. לבד.
קובי ואברהם הסתלקו, מותירים אותי עם הרהור מטריד: הייתכן שהתפקיד ההיסטורי של הורינו וסבינו היה להקים כאן מדינה יהודית רק כדי להשיב אותנו לעולם אורתודוקסי וחרדי? ואם לא - לשוב ולהתפזר בתפוצות? הרי אי אפשר להתעלם מהדמוגרפיה החרדית והחרד"לית. הציבורים האלה גדלים מהר פי כמה מהחילונים. אז מה יהיה כאן בעוד 30 שנה? או 50 שנה?
אל תתנו ל"קטנות" לבלבל אתכם. כפיית איתור חמץ בבתי חולים, הפרדה בבריכה ברמת גן, הפרדת גברים ונשים בקורס של מד"א – בשקט בשקט נכבשים שעל ועוד שעל. ועוד לא אמרתי כלום על צבא, על מימון אברכים, ועל החמור מכל: הימנעות מלימודי ליבה במוסדות חינוך חרדיים. הטירוף הזה, שבמסגרתו איסור לימודי ליבה זוכה, בהסכם הקואליציוני, לא רק לגיבוי מלא אלא לעידוד מסובסד במיליארדי שקלים, מגיע על חשבון כולנו.
אני מאמינה באלוהים, אבל האלוהים שאני מאמינה בו גדול ועצום לאין ערוך מהזוטות האנושיות של נסיעה בשבת או איך אני מתלבשת. לאלוהים הזה הכי חשוב ואהבת לרעך כמוך. ואני מאמינה שהוא לא הביא אותנו עד הלום כדי ששני פושטקים יאיימו על ברחוב. בטח לא כדי שתוקם פה מדינת הלכה חשוכה שבה אין מקום ליהודי מודרני. לא הגענו לכאן כדי לשוב ולהתפזר בניכר מקץ 100 שנים להקמת המדינה.
למדינת ישראל יש רק סיכוי אחד: אם כל פלגיה ידעו להתנהל יחד, בכבוד הדדי, חיה ותן לחיות. אין לזה תחליף ואחרת כולנו נדונים לכליה. כל מי שמטפחים את השסע, הפלגנות, השנאה העדתית והאיבה הדתית – משיקולים פוליטיים ואינטרסנטיים נקלים - הם פושעים. פושעים לעתידנו כחברה, פושעים להישרדותנו כמדינה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
