לכאורה מוקדם מדי לעסוק ביום שאחרי המלחמה בעזה. עדיין איננו יודעים אם צה"ל ישיג את המטרות שהוצבו בפניו - מיטוט חמאס והחזרת כל החטופים - ואיננו יודעים מה עלול לקרות במהלך הלחימה שיכריח את ישראל להפנות את תשומת הלב לכיוון אחר, למשל ללבנון. אבל המציאות המדינית כופה על הקברניטים הצבאיים והמדיניים לגבש עכשיו תוכנית, משום שהבית הלבן וממשל ביידן מתנים את המשך הלגיטימציה ללחימה בתשובות ברורה לשתי שאלות: למה תסכים ישראל בשוך הקרבות, ולמה לא.
הממשל האמריקני לא מסתפק ביעדים שישראל קבעה לעצמה. הוא רוצה שהמלחמה תיצור מצב חדש במזרח התיכון, שבמרכזו הסדר קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני כדלהלן: שתי מדינות לשני עמים, כשעזה הוא חלק מהמדינה הפלסטינית ונמצאת תחת שלטון אחד עם הגדה המערבית. ניכר שממשל ביידן גיבש תוכנית מפורטת ליום שאחרי שכוללת שלושה שלבים "גדולים":
השלב הראשון: עם סיום הלחימה יחל שלב ביניים שבמסגרתו ישראל שולטת ברצועת עזה, עם מינהל פלסטיני מקרב הפקידות המקומית שידאג לאוכלוסייה ויסדיר את חלוקת המזון ואספקת המים והדלק על בסיס תרומות שיגיעו ממדינות המערב והאו"ם.
הכותרת
פני הרשע: האנשים שמאחורי המתקפה הרצחנית של חמאס / אבי יששכרוף
32:58
השלב השני: כפי שכתב הנשיא ג'ו ביידן במאמר שהתפרסם בשבת ב"וושינגטון פוסט", הוא רוצה שצה"ל ייסוג מהרצועה תחת הסדרי ביטחון כאלה או אחרים, והשליטה תעבור לידי "רשות פלסטינית מחודשת". הוא לא פירט למה הוא מתכוון, אבל סביר שמדובר ברשות שלא תונהג על ידי אבו מאזן אלא מישהו אחר מקרב תומכיו, וזו לא תחנך את הדור הצעיר שלה לשנאה לישראל ואולי גם לא תשלם פנסיה למשפחות הטרוריסטים שמתו או שעודם בכלא הישראלי.
השלב השלישי: ניהול משא ומתן, כנראה בתיווך אמריקני, בין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית על שני מחוזותיה, שיביא להקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ובעזה, עם מסדרון יבשתי, עילי ו/או תת-קרקעי שמחבר בין שני חלקיה.
האמריקנים תומכים לחלוטין בפעולה הישראלית להשמדת חמאס כישות מדינית וצבאית, אך הם מתנים זאת בכך שהדבר יוביל לפתרון בר-קיימא וארוך טווח לסכסוך. הם מבקשים מצב חדש, מעין "פאקס אמריקנה" (מונח שהתייחס לשלום במערב בהובלת ארה"ב) במזרח התיכון, שיאפשר לישראל להשתלב באזור ולחתום על הסכם שלום עם סעודיה ואולי מדינות אחרות.
לישראל, מנגד, אין חזון או מדיניות ליום שאחרי או לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. הממשלה הנוכחית, כמו ממשלותיו הקודמות של בנימין נתניהו, דבקה בטענה שמאחר שלישראל אין פרטנר, ומשום שספורים ימיו של אבו מאזן, אזי צריך להסתפק בניהול הסכסוך; ואם אי פעם תקום רשות פלסטינית שוחרת שלום, שאיתה ועם מנהיגה אפשר יהיה לדבר על פתרון שיאפשר לישראל להמשיך להחזיק בשטחים, ינהלו איתו מו"מ על שלטון שהוא פחות ממדינה פלסטינית אבל יותר מאוטונומיה. אגב, זו הייתה גם עמדתו של יצחק רבין.
מה זה "שלטון שהוא פחות ממדינה ויותר מאוטונומיה"? ישראל אף פעם לא ניסחה זאת באופן רשמי, אבל ההבנה היא שמדובר בישות מדינית שבה מתקיימים שני תנאים: הראשון הוא שהיא תהיה מפורזת ולישראל יהיה בשטחה חופש פעולה מודיעיני וביטחוני. השני הוא שעזה והגדה המערבית יהיו שתי ישויות נפרדות ולא מדינה אחת. המשמעות של שני התנאים האלה היא שאותה ישות תנהל את העניינים האזרחיים של תושביה, ותקיים עם ישראל מערכת יחסים מיוחדת - כלכלית וביטחונית.
תיעוד מפעילות צה"ל בשכונת רימאל בעזה
(צילום: דובר צה"ל)
בניגוד לאמריקנים, שכאמור מחזיקים בחזון מגובש להסדר הסופי, בישראל אף פעם לא הציגו את הרעיון באופן בהיר אלא רק כיוזמה הפתוחה למו"מ. האשמה בכך אינה מוטלת באופן בלעדי על הדרג הפוליטי בישראל, אלא גם על הפלסטינים, שהציגו דרישות מפליגות, כולל הסדרים מופרכים לפיצוי טריטוריאלי שעליהם לקבל תמורת הוויתורים שישראל דורשת. האחריות לכך שמו"מ אפילו לא החל נופלת שווה בשווה על ממשלות נתניהו ועל אבו מאזן ואנשיו – שני צדדים שמסרבים בעקביות להתפשר על פחות מדרישות המקסימום.
שלושת ה"לאווים" של הקבינט
נחזור ליום שאחרי המלחמה. ישראל אמנם לא גיבשה לעצמה מתווה רצוי, אבל הקבינט הביטחוני יודע מצוין מה הוא לא רוצה. ראשית, הוא לא רוצה שביטחון מדינת ישראל, ובעיקר זה של יישובי הדרום, יימצא בידי גורם שאיננו צה"ל ושב"כ. לכן, כל הסדר ברצועה לא יוכל להתבסס על כוח שלום של האו"ם או כוח רב-לאומי ערבי או מוסלמי. ישראל תהיה מכונה להתפשר על כוח רב-לאומי המורכב מחיילי מדינות ידידותיות כלפיה - כגון ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה – וכך היא תוכל לשמר בידיה את השליטה המודיעינית ולבצע סיכולים ברצועה.
שנית, ישראל לא רוצה את הרשות הפלסטינית ככוח ששולט אזרחית וביטחונית ברצועה. נתניהו, כאמור, מתנגד באופן נחרץ לרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית תחת אבו מאזן כיו"ר, שמחנכת לשנאה ולפעילות טרוריסטית נגד ישראל ומשלמת פנסיות למשפחות מחבלים, חיים או מתים. במקביל, הוא לא מצהיר פומבית שיסכים לתרחיש של ביידן הנוגע ל"רשות פלסטינית מחודשת", משום שהוא לא מעוניין להתעמת עם שותפיו לממשלה, השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמתנגדים נחרצות לרעיון שתי המדינות, בין אם זו הפלסטינית תנוהל על ידי רשות "מחודשת" ובין אם במודל הנוכחי בהנהגת אבו מאזן.
זאת נקודת המחלוקת העיקרית בין הממשל האמריקני לבין ישראל: כדי לשמור על שלמות ממשלתו, נתניהו לא מוכן שהרשות, או כל גורם פלסטיני אחר, ינהל בעת ובעונה אחת הן את יהודה ושומרון והן את רצועת עזה, וזאת מעבר לכל השיקולים הביטחוניים. להגנתו ייאמר שהאמריקנים ממילא עוד לא הבהירו איך בדיוק הם ידאגו שהרשות הפלסטינית תחדש את פניה ותהפוך לגורם מדיני אחראי, קביל ומתון. ייתכן שגם הם סבורים שימי אבו מאזן ספורים, או שהם יצליחו לשכנע אותו או את מחליפו לשנות את טבעה של הרשות. אלא שכרגע לא נראה שיש בנמצא גורם פלסטיני בעל משקל פוליטי ולאומי - ברשות או מחוצה לה – שיוכל ליטול את המושכות.
לשני ה"לאווים" של הקבינט הביטחוני יש תנאי נוסף: הוא לא רוצה להגיע למצב שבמסגרתו יכתיבו לו הכרח להסיר את המצור מעל הרצועה, ולאפשר לה לקיים קשרים כלכליים ואחרים עם הרשות או המדינה הפלסטינית, כפי שדורש אבו מאזן.
ישראל מתעקשת: חופש פעולה ופרימטר
אז מה כן? למה ישראל כן מוכנה? ראשית, מוסכם עם האמריקנים שמיד בסיום הלחימה, כשיחזרו החטופים ויכולות חמאס יושמדו, תחל תקופת ביניים שבמהלכה תקיים ישראל ממשל צבאי במקביל לפקידות מקומית שתנהל את העניינים האזרחים. זו תהיה תקופה קשה מאוד שתחל כבר בעוד חודשיים-שלושה: יהיה צורך לדאוג לכמיליון פלסטינים שאין להם לאן לחזור מאזור המחסה בדרום הרצועה, מאחר שבתיהם בצפון הרוסים עד היסוד. יהיו לכך השלכות על תשתיות, סניטציה, תברואה, תעסוקה וחלוקת מזון – סוגיות שמימון פתרונן נאמד במיליארדים רבים ובשלטון אזרחי יעיל. אבל כאמור, אין חילוקי דעות עקרוניים בין ארה"ב לישראל על הצורך בתקופת ביניים כזאת, שתימשך בין כמה חודשים לשנה.
מה לאחר מכן? כאמור, אין לישראל תוכנית ברורה וכוללת, רק שתי דרישות ביטחוניות עיקריות שיאפשרו את החזרת תושבי עוטף עזה לבתיהם בביטחון. הראשונה היא חופש פעולה מודיעיני ומבצעי בכל רחבי הרצועה, ללא קשר לגורם שיקיים את הביטחון בתוכה (כוח רב לאומי כזה או אחר). הדרישה השנייה: פרימטר ביטחוני ברוחב קילומטר לפחות סביב כל רצועת עזה, שבו ישלוט צה"ל, והוא יחצוץ בין היישובים הישראליים לבין העזתים.
בשורה התחתונה, ישראל לא מציעה אלטרנטיבה לתפיסה האמריקנית, ובאופן עקרוני דוחה את התפיסה הקוראת להקמת שתי מדינות לשני עמים כנוסחה לסיום הסכסוך. אם נתניהו היה מוכן לקבל רשמית את שתי הדרישות האמריקניות (שליטה של הרשות הפלסטינית בעזה והסכמה על פתרון שתי המדינות), היה זה הסוף לבעיות הלגיטימציה המאיימות כרגע על המשך הלחימה של צה"ל, או לכל הפחות מצמצם את הדחיפות בדרישות האמריקניות להפוגות הומניטריות.
במילים אחרות, צה"ל יכול היה לסמוך על האמריקנים שימשיכו לתת לנו גב רחב וחלון לגיטימציה פתוח עד שנשלים את המשימה. אבל נתניהו כרגע לא מוכן לקבל את שני המרכיבים שהאמריקנים דורשים ל"יום שאחרי". והמחלוקות בעניין עדיין לא הגיעה לשיאן.
