ביום הירצחה הייתה שרית אחמד שקור מהכפר הדרוזי כסרא סמיע בת 18 בלבד. מגיל 15 שהתה במוסד לנערות בסיכון כי הייתה מאוימת בשל נטייתה המינית. בני משפחתה הורחקו ממנה באמצעות צווי בית משפט ולאחרונה עברה למקלט שאותו עזבה תוך חודשיים. סביר להניח שבחייה הקצרים לא ידעה ולו יום אחד של נחת או שלווה. לפני כעשרה ימים החליט מי שהחליט שיש לשים קץ לחייה, והיא נורתה למוות לא לפני שהשאירה הודעה קולית לחברתה שבה היא סיפרה על מה שעומד לקרות.
שקור חיה במחתרת הרחק מעיני הציבור, וגם במותה לא זכתה לטקס הלוויה כנהוג בעדה הדרוזית. היא גם לא זכתה לישיבת שבעה (היום נהוג לקצר ל-4-3 ימי אבל) וממילא לא הגיעו מנחמים לבית משפחתה. אין שום כלל דתי או נוהג האוסר על המשפחה לערוך לה טקס הלוויה או לשבת בבית העם לצורך קבלת מנחמים. אך שעה שהמשפחה החליטה שלא לערוך לה טקס, ברור שהציבור יכבד את רצון המשפחה.
שרית שקור היא קורבן של בערות ותפיסות מיושנות. והיא לא לבדה. יש בחברה הדרוזית והערבית עוד לא מעט "שריתות", פלונים ואלמוניות, העומדים באותו מצב אך חוששים להיחשף. חייהם חיי מסתור ומחתרת. הם קורבנות של חברה שבעצמה היא קורבן של תפיסות המסרבות לקבל את השונה. לפי תפיסות אלה, ייערך טקס הלוויה לאחרון הפושעים, כולל סוחר סמים שהביא הרס וחורבן על החברה, בריון שהטיל אימה על הציבור או רוצח מתועב שקטל חייו של אחר. אבל לא לשרית שקור. איזה נזק גרמה לחברה נטייתה המינית?
ניתן היה לצפות שהרשתות החברתיות תרעשנה כדי להביע שאט נפש מהמעשה, אבל למעט כמה גינויים קצרים קיבלנו בעיקר דממה. אין לראות בשתיקת הכבשים הזאת הסכמה או תמיכה במעשה, אלא פחד מפני אלה העלולים לפגוע במי שמוקיע את המעשה, שהרי כל גינוי עלול להיתפס כהזדהות עם שרית באופן המעודד אחרות ללכת בדרכה. בחדרים הסגורים חשים את הכעס. לא רק צעירים וצעירות, גם אנשי דת מגנים בכל תוקף את הרצח אך חוששים להכריז על כך ברבים.
גם הם מבינים: זכותה של חברה לא להסכים עם אורחות חייו של האחר, אך גוברת עליה זכותו של האחר לחיות את חייו כרצונו ועל פי בחירותיו. אין לקבל מצב שבמסגרתו כופה קבוצה אחת את דעותיה ותפיסותיה על קבוצה אחרת עד כדי חיסולו הפיזי.
עד לפני שני עשורים נהגו משפחות דרוזיות שלא לערוך טקסי הלוויה לאדם שלקח את חייו. הן לא התאבלו עליו ולא ישבו עליו שבעה. הנימוק לכך היה שהדבר עלול לעודד אחרים להתאבד. אך עם השנים הגיעה החברה הדרוזית להכרה שהמתאבד לא מתעניין בכלום לאחר מותו, בין אם משפחתו תתאבל עליו ובין אם לאו. מי שהחליט לשים קץ לחייו היקרים מכל, לא יתחרט בגלל מה שתעשה או לא תעשה משפחתו לאחר מותו. הכרה זו גרמה לחברה לרכך את תפיסותיה והיום תמצאו המשפחות יושבות שבעה בבית האבלים אך ללא תפילות דתיות או השתתפות של אנשי דת בטקס ההלוויה, ככל שייערך כזה.
עו"ד שקיב עליבאותה מידה טועה מי שחושב כי הרצח או שלילת טקס ההלוויה וישיבת השבעה על מותה של שרית שקור, יגדע, יפחית או ישנה נטיות מיניות של בני אדם. טועה עוד יותר מי שחושב שיוכל לכפות את תפיסותיו על אחרים, יהיו אשר יהיו. גם אם יצליח פעם אחת, לבטח ייכשל אלפי פעמים.
חברה המבקשת להיות כאחד העמים החופשיים, וליהנות ממנעמי החירויות של המשטר הדמוקרטי, לא יכולה להיות סלקטיבית בבחירותיה - בבחינת כשנוח לה תבקש להצטרף לעמים הנאורים, וכשלא נוח לה תבקש לחזור לחוקי הבערות של תקופת האבן. חברה נבחנת גם ביכולת לקבל את השונה ולהגן על החלש. שרית שקור שילמה בחייה על דרך החיים שלה. היא קורבן של חברה שלא ידעה להכיל אותה או לגונן עליה. נוחי על משכבך בשלום.
- עו"ד שקיב עלי הוא פעיל חברתי, עוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 08:13, 19.06.23
