דובר המשטרה: נהפוך כל אבן כדי להביא לפענוח, בוקר קשה
(צילום: נויל האריס)
"לא האמנתי שזה יקרה ליד הבית שלי", אמרה לי פידה שחאדה, חברת מועצת העיר לוד. היא גרה במרכז העיר, ברחוב הרב קוק. מול ביתה, ומול חניית הבניין שבו בוצע הרצח, שוכן לו בית מדרש. בחניה עצמה אפשר עדיין למצוא כתמי דם. פחות מיממה לאחר הרצח הכל חזר לשגרה. רק כתמי הדם מזכירים את הזוועה. מנאר חג'אג' ובתה חדרה נרצחו שם. האחות התאומה של חדרה נורתה, ולא ברור אם היא ניצלה בגלל מעצור בנשק או בגלל שהרוצחים מיהרו לברוח. מעל הדירה של חג'אג' היה שלט של "דירה למכירה". תשעים מטר, משופצת באופן יסודי, אמר לי המתווך. כמה היא עולה? שאלתי. 1.2 מיליון שקל.
לוד היא עיר עצובה. מרחק של דקות משדה התעופה. עשרים דקות מתל אביב. פוטנציאל נדל"ני אדיר. אבל התנופה לא מגיעה. הפשיעה הורסת כל חלקה טובה. למה לרצוח בנות משפחה שלא פגעו באף אחד ולא פשעו ולא חטאו? בעלה של מנאר, עיסאם חג'אג', חי כבר שנים מחוץ לישראל, בגלל סכסוך פלילי. הוא עבריין מוכר למשטרה. אבל במה חטאו האם ובנותיה? הן אפילו לא היו ברשימת עשרות הנשים שזקוקות להגנה משום שהן מאוימות ללא הפסקה. כל רצח כזה מרחיק עוד ועוד תושבים מלוד שמצטיירת כמוקד של אלימות, של פשיעה, של מתחים ללא הפסקה בין יהודים לבין ערבים, ושל מעשי רצח בין ערבים לערבים.
4 צפייה בגלריה
דקות משדה התעופה, עשרים דקות מתל אביב - אך כל רצח מרחיק עוד ועוד תושבים. כיכר הכדורים בלוד
(צילום: נדב אבס)
מאז שומר החומות, אומר לי מאיר ליוש, דמות ידועה מהקבוצה התורנית, מונה מפקד תחנה חדש, שלמה ששון. הוא דווקא העלה את מפלס שביעות הרצון בקרב כלל התושבים. הוא מגיב מהר. אין הזנחה מצד המשטרה. אבל, טוען ליוש, העבריינות הפלילית לא שוקטת על שמריה. הירי לעבר בתים לא נגמר. עשרים מטר מחלון חדר השינה שלי, הוא מספר, היה חיסול. פה ושם הושמעו בעבר טענות נגד חברי הגרעין התורני. משהו השתנה. הפזמון הישן כבר לא מושמע. כאשר ערבים רוצחים ערבים, או אם ובתה, הטענות הישנות כבר לא תופסות. אני רוצה שיהיה להם טוב, מדגיש ליוש. כשרע להם רע לי. הם חיים לצדי. אני רוצה שיהיה להם חינוך ופרנסה.
כשאני מסתובב בעיר בחברת עמיתי לעיתון, כתב המשטרה מאיר תורג'מן, הוא נעצר כל כמה מאות מטרים כדי לומר: כאן היה רצח של פלונית, כאן של אלמוני. וזה לא נגמר. אחד ממקרי הרצח הקשים היה לפני כשנה, מול מתנ"ס שיקגו, שמשמש גם יהודים וגם ערבים. הצעירה שנרצחה לא נחשדה בחילול כבוד המשפחה. הפשע הגדול שלה היה בכך שנכנסה לפעילות קהילתית, בתחום של זכויות נשים. הלב כואב ודואב.
4 צפייה בגלריה
יותר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה הערבית, תגבור של הכוחות באזור. מפקד תחנת המשטרה בלוד, שלמה ששון
(צילום: דנה קופל )
במתנ"ס עצמו אנחנו פוגשים את אחת מבכירות המקום ומדריך קהילתי. היא לא רצתה מלכתחילה להזדהות בשמה, וגם לא להצטלם. הוא דווקא היה מוכן, אבל היא הזהירה אותו: לא כדאי לך. משניהם שמעתי זמירות חדשות. אין הפגנה ליד המשטרה, אמרה לי הבכירה, משום שאנחנו לא רוצים לשקר. המשטרה לא אשמה. באופן מפתיע, היא חזרה בדיוק על אותו משפט ששמענו גם ממפקד תחנת המשטרה: רק הקהילה הערבית יכולה להתמודד עם האלימות בחברה הערבית. עם החיג'אב על ראשה, היא משמיעה עמדות מפתיעות, על מעמד האישה, ועל הפגמים בקהילה שבתוכה היא חיה. הייתי היום, היא מספרת, בבית ספר "עתיד", שבו לומדים רבים מבני הקהילה הערבית. התפתחה שם אלימות בין תלמידים. דרשתי לקרוא מיד למשטרה. לא ניידת אחת, ארבע ניידות. אבל הייתה התנגדות. המשטרה לא הגיעה. התקרית הסתיימה אתמול ללא פגיעות רציניות. אבל הוויכוח על שיתוף פעולה עם המשטרה לא נפסק.
שחאדה טוענת שהרבה מאוד צעירים יודעים בדיוק מי מבצע את מעשי הרצח. גם את הרצח המחריד שבוצע שלשום. אבל הם לא יפתחו את הפה. יותר מדיי פעמים, היא מוסיפה בעצב, הרוצחים הופכים לגיבורים. הם "גברים". הם לא מפחדים מאף אחד. הם עושים "מה בראש שלהם". העבריינים הופכים לאנשים עשירים. הם חיים בשכונות שנראות כמו פרברים בעולם השלישי, עם מכוניות של פרבר אמריקאי מהמעמד הגבוה.
אנחנו נאבקים גם באמצעות מס הכנסה ומע"מ, אומר לנו ששון. רק אתמול, הוא מספר, החרמנו ג'יפ רוביקון. החרימו אחד. מצוין. אבל בהתייחס לכמות האדירה של כלי רכב מפוארים - זו בקושי התחלה.
4 צפייה בגלריה
הדרך שלהן לבטא את הכאב. המיצג של חברותיה של חדרה, קורבן הרצח שלשום, במתנ"ס בלוד
(צילום: דנה קופל )
ברחבה שלפני הכניסה למתנ"ס שיקגו יושבות צעירות, חברותיה של חדרה. הן מציירות על חולצות טישרט לבנות שורה של משפטים שעלו להן בראש: היא חלק מהלב שלי, אני רוצה לחיות, מרגישה מאוימת, הקול של הירי הרג אותי, והכיתוב המצמרר ביותר: אני הבאה בתור. זה מה שהן מרגישות. זו הדרך שלהן לבטא את הכאב. ובהתחשב בהשתוללות הפשיעה בסביבה שבתוכה הן חיות, הן באמת מרגישות מאוימות. במקום עוברת צעירה עם שביס, מהגרעין התורני, עם ילד קטן ותינוק בעגלה. היא נעצרת, ובינה לבין הבכירה מהמתנ"ס מתפתחת שיחה. היא נעצרה כדי להזדהות. שיחת נשים. שיחה כואבת.
מפקד המשטרה מספר על הרבה יותר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה הערבית ועל תגבור משמעותי של המשטרה באזור. 300 שוטרים יגיעו, כדי ליצור נוכחות, כדי ליצור הרתעה, כדי שהתושבים, ערבים ויהודים, יבינו שחייב להיות שינוי. גם אופנוענים יהיו חלק מהתגבור. זה יעזור? בקרב התושבים יש קונצנזוס שזה לא מה שישפיע על העבריינים. אז מה כן? שאלנו את שחאדה בנוגע למעורבות השב"כ. אל תשאלו אותנו, היא אומרת. אם הם חושבים שזה יעזור - שיעשו מה שצריך. אבל זה לא הוגן להציב את השאלה הזאת דווקא לציבור הערבי או לנציגים הפוליטיים שלו. ששון, מצדו, מספר שהשב"כ מעורב, גם אם לא בהקשר של מניעה. כאשר יש אירוע פלילי, מוודאים שאין לו היבט לאומני.
4 צפייה בגלריה
"יותר מדי פעמים, הרוצחים הופכים לגיבורים". פידה שחאדה, חברת מועצת העיר לוד
(צילום: דנה קופל )
האסימון עדיין לא ירד, אומר לי המורה שפעיל גם במתנ"ס, ומספר: שעתיים לפני הרצח היו יריות ברחבה שמול נקודת המשטרה שהוקמה בשכונת הרכבת, מהשכונות הבעייתיות בעיר. השוטרים חיכו שהאירוע יסתיים, ורק אז יצאו לבדוק מה קורה. גם אם מישהו נעצר, הוא מוסיף, הוא משתחרר אחרי שעות בודדות. זו הרתעה? השוטרים מפחידים מישהו?
יש שינוי. המשטרה פעילה הרבה יותר. ששון מציג נתונים שמצביעים על פחות מקרי ירי, יותר תפיסות של כלי נשק, ועוד. אבל לא מהשינוי הזה תבוא הישועה. ישראל היא לא סינגפור, ולא איחוד האמירויות, מדינות שבהן יש יד קשה, מאוד קשה, על כל עבירה פעוטה.
בעוד אנו עומדים ברחבה מול המתנ"ס אופנוע עם רוכב שכל ראשו מכוסה עושה עוד ועוד סיבובים ברחובות שממול. הרעש מחריש אוזניים. במרחק של 200 מטר משם יש תחנת משטרה. ברור שמדובר בעבירה, גם אם רק בהסרת האגזוז, כדי להגביר את הרעש, וכנראה גם את תחושת העליונות. ברקע מגיחה מכונית משטרה. חשבתי לרגע שהאופנוען יירתע, יאט מהירות ויקטין את הרעש. טעיתי. מבחינתו, מכונית המשטרה הייתה אוויר. זה הסיפור של לוד. והאסימון, כמו שאמר המורה, עדיין לא ירד. היכונו לרצח הבא.
