מאוקראינה לארץ דרך פולין ורומניה. הבוקר בנתב"ג
(צילום: רועי רובינשטיין )
במשך שעה עמדו לפנות בוקר (שלישי) סווטלנה וטוניה בודים מבת ים בכניסה לשער 2 בנתב"ג וסרקו כל נוסע שיוצא מהטרמינל. הן חייכו מעט בכל פעם שאחת המשפחות האחרות שהמתינו איתן חיבקה את בנה או בתה, סטודנטים שנמלטו מהקרבות בחרקוב באוקראינה והגיעו לישראל בטיסת ישראייר מיאשי ברומניה. אבל סווטלנה וטוניה חיכו לשלושה נוסעים מטיסה אחרת: אחותה של סווטלנה, לריסה זסקרוב (33), וילדיה קירל (9) וכלב (בן שנה), שברחו מקייב לוורשה ומשם הגיעו ארצה, משאירים מאחור את אב המשפחה להילחם על המולדת.
אחרי הנחיתה, הפגישה והחיבוקים אמרה זסקרוב ל-ynet: "היינו בדרך חמישה ימים. אני ללא כוחות, אבל מההתרגשות יש לי אנרגיה. זה היה מסע קשה ומפחיד. עד עכשיו אני פוחדת. בעלי ליווה אותנו עד גבול פולין ושם נפרדנו. בחודשים האחרונים רצינו לטוס לאנשהו לנוח, וכל הזמן אמרנו לעצמנו 'לא עכשיו', ואז החלה המלחמה".
- את חושבת שתחזרי לאוקראינה?
(בדמעות) "בטח. יש לי שם עסק, חברים, חיים. אני עוד אשוב לשם".
תמונות הנוחתים מרומניה ופולין, הבוקר בנתב"ג:
זסקרוב הייתה רק אחת מעשרות אנשים שנחתו לפנות בוקר בשתי הטיסות מוורשה ויאשי. רובם אזרחים ערבים ותושבי מזרח ירושלים שלמדו רפואה בחרקוב שמופצצת מאז שבת על ידי צבא רוסיה. הם יצאו למסע של שעות באוטובוסים וחצו פעמיים גבולות – מאוקראינה למולדובה, ומשם לרומניה. טרוטי עיניים הם נחתו הבוקר בארץ.
"היינו תחת מתקפה של הכוחות הרוסים", מספר ל-ynet נחדי טוויל, סטודנט שנה רביעית לרפואה בחרקוב. "התעוררנו בלילה הראשון של המתקפה, שמענו את הפיצוצים מסביבנו ובאותו רגע החלטנו לעזוב את אוקראינה. נסענו שלושה ימים למולדובה ואז לרומניה שם תפסנו את הטיסה לארץ. אני שמח שאני פה אבל עצוב לי על אוקראינה. אני אוהב אותה. אנחנו רוצים שלום".
הוריהם של הסטודנטים חיכו להם ביציאה מהטרמינל. הודא אבו זיאד, שבנה מוחמד היה בין הנוחתים, לא הצליחה להסתיר את התרגשותה. "עכשיו חזרתי לחיים", אמרה בעודה מחבקת אותו. "לא ידעתי אם הוא יחזור. הם יצאו על דעתם באוטובוס וכל הזמן היו לי סרטים בראש שאולי ייפול שם איזה טיל שיהרוג אותם או ייקחו אותם בשבי".
מוחמד חיבק את אימו ואמר לכתבים מסביבו: "חשבתי עליה כל שנייה".
מקבלי הפנים בנתב"ג, הבוקר:
חוסיין איבנברי (23) שב עם אחיו המבוגר ממנו בשנה מחרקוב, שם למדו רפואה והנדסה. "תודה לאל שהגענו לפה", הוא אמר. "עבר עלינו שבוע מאוד קשה. ראינו טילים וטנקים עם חיילים בכל הכבישים. זה היה מפחיד. אתה לא יכול להוציא את הראש שלך מהחלון. ראינו את החיילים הרוסים מול העיניים ונהג האוטובוס הסביר להם שאנחנו סטודנטים זרים ולא אוקראינים".
- מה עשיתם בזמן הלחימה?
"ישנו בחדר המדרגות במשך ארבעה ימים. היה לנו ממש קשה. אבל עכשיו אני מרגיש טוב. עד עכשיו לא חזרנו על הבית אלא רק על איך לחיות".
יחד עם הסטודנטים נחת גם יבגני, ישראלי-אוקראיני שמתגורר בקייב ונאלץ להשאיר מאחור את זוגתו המקומית. "טסתי לשם כדי לנסות להוציא אותה, אבל היא לא רצתה לעזוב", הוא מספר. "כשהכל התחיל נסעתי לגבול עם פולין, לא רחוק מבלארוס. זה היה מסע של 36 שעות. זה היה מלחיץ ולא נעים אבל אנחנו בארץ רגילים לדברים מהסוג הזה. יש הקלה, כי אני פה, אבל הסיפור שם לא נגמר ואוקראינה זה הבית השני שלי".
