שרון אלוני-קוניו, שנחטפה ב-7 באוקטובר לרצועת עזה ושוחררה בעסקת החטופים - בעוד בעלה עדיין בשבי חמאס, התייחסה הבוקר בריאיון ל-ynet למו"מ על העסקה השנייה, ואמרה כי "הבטחתי לדוד כשנפרדנו שאלחם בשבילו עד שהוא יחזור, ובשביל כל החטופים, ואני חושבת שהגענו לנקודה מכרעת, שבאמת זה הזמן שצריך לעשות את העסקה ולהחזיר את כולם הביתה".
הריאיון המלא עם שרון
(צילום: ירון ברנר )
שרון שרדה בשבי עם בנותיה, יולי ואמה בנות השלוש, במשך 52 ימים, אך האב דוד נותר כאמור מאחור, יחד עם אחיו אריאל וזוגתו, ארבל יהוד. היא ציינה כי "הלחץ הגדול לעסקה זה הלחץ מצד הציבור, מכל העם המדהים שלנו שמתגייס מאחורי משפחות החטופים ויוצא אל הרחובות, ובאמת נלחם על הזכות הבסיסית של אזרח במדינת ישראל. זה מנוף הלחץ הכי גדול שיכול להיות". שרון הוסיפה כי "אני חושבת שכל משפחה יכולה באמת לעשות כראות עיניה ומה שנכון בעיניה, בין אם זה פגישה עם רה"מ ובין אם זה לצאת לרחובות, אבל רק אם העם כולו יתגייס ויגרום לממשלה ולנבחרי הציבור, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, להבין שהחזרת החטופים זו המשימה העליונה והדחופה ביותר, זה יהיה מה שבתקווה יכריע את העניין ויביא לחתימה על העסקה".
המסר שלך לציבור הוא "צאו בהמוניכם ותפגינו"?
"המסר שלי הוא יותר פשוט מזה: שימו את עצמכם במקומנו. דמיינו לרגע אחד שזה אבא, אמא, ילד, אח, סבא, או סבתא שלכם שנמקים בעזה כבר יותר מ-9 חודשים. אין לכם מושג מה המצב שלהם, אפשר רק לתאר לעצמנו מה המצב הנפשי והפיזי שלהם, שלא לדבר על נשים שאנחנו כבר יודעים שהן חוות שם או חוו פגיעות מיניות, וחמור מכך. כל אחד צריך לשים את האדם הכי קרוב לו במקומנו ולשאול את עצמו מה הוא היה עושה".
סיפרת בעבר שרגע הפרידה מדוד היה הקשה ביותר. הוא אמר "אל תוותרי עליי, אל תוותרו עליי". קיבלת ממנו אות חיים מאז? צה"ל העביר משהו עליו?
"לצערי הרב לא. אות החיים האחרון שאנחנו יודעים עליו הגיע מהמשוחררות האחרונות בעסקה, ומאז אין לנו אות חיים. דוד הוא גבר מאוד-מאוד חזק נפשית, אבל בסיטואציה הזו, כמי שהייתה שם 52 ימים, זה לא משקף בשום צורה את מי שהיינו לפני 7 באוקטובר, ואני רק יכולה להתפלל שהוא שואב כוחות מאיפשהו כדי להמשיך ולהיות חזק".
שרון סיפרה כי בנותיהם הקטנות, אמה ויולי, חגגו את יום הולדתן ה-4, וכשכיבו את הנרות על העוגה הביעו משאלה שאביהן יחזור מהשבי. "זה הפתיע אותי בפעם הראשונה, זה עוד התחיל מהדלקת נרות שבת עם אמא שלי, שהיא אומרת להן תעצמו את העיניים, ופתאום אמה לוחשת בשקט משהו", סיפרה. שאלתי אותה, 'מה את ממלמלת שם?' ואז היא ענתה: 'ביקשתי שאבא יחזור הביתה מעזה'. זה הפך למשאלה בכל הזדמנות, וביום ההולדת זה עוד יותר היה נוכח. הן רוצות מאוד-מאוד רוצות שהמשאלה הזאת תתגשם, ואני חושבת שגם אני וכל אזרחי ישראל רוצים לראות את החטופים מתאחדים עם המשפחות שלהם.
"אנחנו רוצים שכל החיילים יחזרו למשפחות שלהם, זה כבר לא עניין באמת רק של משפחות החטופים, אלא של מדינה שלמה. את רואה כל כך הרבה מילואימניקים ומילואימניקיות שיצאו ב-7 באוקטובר ורובם גם בלחימה כמעט בלתי פוסקת. זה פוגע במשפחות שלהם, בעסקים שלהם, בחיים שלהם, זה מצלק גם אותם נפשית, ואני חושבת שפשוט הגיע הזמן להגיד די, עד כאן. צה"ל הגיע להישגים מרשימים. חיילים סיכנו ומסכנים כל יום את החיים שלהם בשביל המטרות הנעלות האלה, שבעיקרן השבת החטופים, אבל אני חושבת כבר שהגענו למקום שזה כבר גובה מחיר גבוה מדי, והגיע הזמן לעצור את זה כשיש עסקה שמונחת על השולחן".
אז כשאת שומעת שרים שמדברים על "הניצחון המוחלט" ושצריך להמשיך עם הלחץ צבאי, מה התחושה?
"אני אומרת שיראו את ניסיונות החילוץ המוצלחים שהיו, שהצליחו לחלץ שישה אנשים בחיים ואחד חלל, לעומת עסקה שהביאה יותר מ-120 חטופים. אם אחרי תשעה חודשים לא מצליחים להגיע לאיזושהי נקודה מכרעת, כי אנחנו מבינים שאי-אפשר יהיה לחלץ את כולם במבצעים הרואיים, צריך פשוט להבין שלחץ צבאי זו לא התשובה כאן. אנחנו כבר תשעה חודשים אחרי הטבח, אנחנו לא רואים שזה מוביל למקום כלשהו למעבר להקשחת עמדות, ואם יש רגע אז נכון להגיד, 'אוקיי, השגנו הישגים מרשימים, עכשיו הגיע הזמן להחזיר את החטופים'".
ובנימה אישית, איך עוברים הימים, אחרי חודשיים בשבי חמאס וכשדוד לא חזר. אפשר להשתקם?
"בכנות, לא. אנחנו לא. אני אישית לא משתקמת, אני במצב נפשי מאוד לא פשוט. כל אנרגיה שאני מצליחה איכשהו לגייס הולכת לטובת המאבק להחזרת דוד וגיסי גם שנמצא שם עם בת הזוג שלו. את הבנות אנחנו באמת מנסים לשקם יחד עם פסיכולוגית שמלווה אותן ומנסים להחזיר להן איזושהי שגרה, כי למעשה כל החיים שלהן נמחקו. החיים כמו שהן הכירו אותם, הקיבוץ, הבית, החברים, הן לא חזרו לשום דבר מזה, וחמור מזה, הן חזרו בלי אבא. אז מאוד קשה להגיע למצב שאנחנו אומרים שאנחנו משתקמים, אבל אנחנו מנסים להתמודד כל יום ביומו, ומנסים להיאחז בתקווה שנראה כבר את דוד בבית בהקדם.
"אני ודוד ציינו בשבי את יום הנישואים שלנו. אנחנו יחד עוד מעט 11 שנים. הוא אהבת חיי, ואני לא יכולה לתאר לעצמי את החיים בלעדיו. עברו כבר שבעה חודשים מאז שהפרידו אותנו, ואני לא רוצה להאמין שזו הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו. מגיע לו, הוא בסך הכול אזרח שחי במקום היפה ביותר בארץ, שלצערי במקרה הוא סמוך לרצועת עזה. הוא נחטף בזמן שניסה להגן על המשפחה שלו, בזמן שעמד על הדלת חמש שעות ונלחם עם המחבלים על הידית של הממ"ד, וזה היה הפשע היחיד שלנו.
"הייתי רוצה לפנות בפנייה אישית לראש הממשלה, לחברי הקבינט, לכל הממשלה, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית. ההפקרות הזו קרתה במשמרת שלכם. המינימום שמגיע לנו זה שתחזירו אותם הביתה. לא מגיע לי להיות אלמנה בגיל 35, לא מגיע לילדות שלי להיות יתומות מאבא, לא מגיע ל-120 משפחות להיות שכולות בגלל ההפקרות הזו. אני דורשת מכם, תנו מספיק מרחב תמרון לצוות המשא ומתן כדי שיחזרו הפעם עם עסקה".
