במרץ 1944 שרד אהרן ברק בן ה-8 את אקציית הילדים בגטו קובנה. במאי 1944 הוא הוברח מהגטו בשק של תפוחי אדמה. הוא חווה על בשרו את הג'נוסייד הנרחב ביותר בהיסטוריה המודרנית, את מוראות השואה כולן. כפי שחשף איתמר אייכנר ב-ynet, בסוף השבוע הוא יתייצב בבית הדין בהאג, המשפטן הנודע והמהולל ביותר שצמח במדינת ישראל, כדי להגן על מדינתו מהאשמת שווא: שהיא מחוללת רצח עם.
זהו סיפור יוצא דופן. לא רק בגלל הסמליות שבו, אלא בגלל מסע חייו של ברק עצמו. כל חייו המקצועיים כמשפטן הותוו במסלול מקביל: שמירה על טוהר מידות וזכויות האדם, וציונות נלהבת, חד משמעית, לא מתנצלת. חיים ציבוריים שנטועים בתוך הוויית המדינה - כאקדמאי, יועץ משפטי לממשלה, שופט עליון ונשיא בית המשפט העליון, אך יכולת לעמוד מול השררה בכל התפקידים הללו.
בשום שלב לא נתן בנימין נתניהו הוראה פשוטה: אל תשלחו ידיכם אליו. והוא יודע מה זכויותיו הרבות. הוא יודע שאהרן ברק ביטחוניסט, פטריוט, ציוני. מגן עליון על מדינת ישראל בכל פורום
מבקריה של מדיניות ישראל יאמרו שיש פה עוד סמליות חשובה: היו אלה שופטי העליון ובראשם אהרן ברק שהעניקו שכפ"ץ קרמי למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, מאז 1967. הם אלה שאפשרו את הקמת ההתנחלויות. הם גיבו את דיני הכיבוש, וטענו אותם באומדנים משפטיים. הם גם ידעו לומר לממשלות ישראל לעצור, לבלום מלפסוע במסלול של אי חוקיות ברורה. בכך הם קנו למדינת ישראל, ולבית המשפט העליון שלה, מוניטין בינלאומיים. המערכת המשפטית הישראלית נתפסה ללא ספק כעצמאית; ומשכך הדבר, היה קשה להוציא אל הפועל הליכים משפטים בינלאומיים נגד ישראלים. זה הכלל הבינלאומי הנהוג: אם הרשות השופטת של מדינה היא עצמאית, נטולת פניות, יכולה לברר עבירות של דיני מלחמה בעצמה - לא אמורים להתערב בהתנהלותה.
אהרן ברק הוא שהעניק לרשות השופטת הישראלית את היוקרה העילאית של עצמאות, ומבקריו, בעולם ובישראל, יאמרו - אקטיביזם מופרז. הוא לא רק פסק, אלא גם חיבר והסביר. התאוריה המשפטית שלו, על חלקיה המגוונים, היא התרומה הגדולה ביותר של המשפט הישראלי ללימודי המשפטים בכלל.
ועכשיו, בגיל 87, היהודי הזה נקרא שוב אל הדגל. ובנסיבות שממחישות היטב את הצורך בו, ואת העוול הגמור שנגרם לו ולמערכת המשפט כולה בשנה של הפיכה משפטית מטופשת, אווילית, גסה, אנטי דמוקרטית ומסוכנת. גייסות מכונת הרעל הופעלו על ברק, בגילו המופלג. המגדפים והמחרפים הטרידו אותו בביתו, ניסו להפריע לשנתו, במתכוון, כאשר רעייתו אלישבע במצב בריאותי מעורער. פורסמו עליו השמצות והכפשות. את כל הרוע וחוסר האונים של הפופוליזם הריקני ספג ברק. ובשום שלב לא נתן בנימין נתניהו הוראה פשוטה: אל תשלחו ידיכם אליו. והוא יודע מה זכויותיו הרבות. הוא יודע שאהרן ברק ביטחוניסט, פטריוט, ציוני. מגן עליון על מדינת ישראל בכל פורום. אך ראש הממשלה נתן לכלבי התקיפה להסתער. על ברק ועל כל השאר.
זו אינה קטנוניות לציין את זה, אלא הכרח: בסופו של דבר, כאשר שופטי בית הדין הבינלאומי בהאג מתכנסים, זקוקים לאהרן ברק או בני דמותו. כי הגישה המשפטית השנייה שהוצגה פה, אם אפשר לכנותה בכלל גישה, לא יכולה להגן על שום דבר. לא על הדמוקרטיה, ולא על חוקיות פעולות צה"ל בעזה. כי היא הייתה ונותרה כלום שאין בתוכו דבר.
צריך לברך את נתניהו ושר החוץ ישראל כץ, והשר רון דרמר, שהיה להם את האומץ הפוליטי להבין מה נדרש לעשות. גם אם הענייניות והשכל הישר מגיעים מאוחר, טוב שהם הגיעו לבסוף. הם גילו בחודשים האחרונים כיצד היועצת המשפטית לממשלה והמשנה שלה, האלוף במיל' שרון אפק, הם ביטחוניסטים מהשורה הראשונה, שמאפשרים לצה"ל שדה פעולה חוקי נרחב. מאז 7 באוקטובר דובר על הצורך בגיוס מחודש של כל חלקי החברה הישראלית, מעבר לכל מחלוקת, אל המאבק מול חמאס. איזנקוט וגנץ התגייסו לממשלה, יחד עם גדעון סער. אהרן ברק ייסע להאג לייצג את המדינה. ורבים אחרים פועלים מאחורי הקלעים למען מדינתם. רבים שהואשמו בבוגדנות, באנרכיזם, בחוסר פטריוטיות; רבים שמכונת הרעל עודנה מופנית אליהם. כדי לנצח, צריך להכיר בכך, לדומם את מנוע הרעל, ולהביט קדימה.
