ערב ביקורו בישראל, נשיא צרפת עמנואל מקרון מעמיד בסכנה את מעמדו למען האפשרות להשיג את שחרור החטופים ולמנוע את התלקחות האזור. בדרך, הוא גם מנסה להחזיר לעצמו את הילת המנהיג המוביל באירופה, שאבדה עם התעקשותו הנאיבית לשוחח עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בתחילת המלחמה עם אוקראינה.
נשיא הרפובליקה ינחת כאן הרבה אחרי נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק ואפילו ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני. קטאר היא משקיעת ענק בצרפת כשספינת הדגל היא כמובן קבוצת הכדורגל פריז סן ז'רמן. עם לבנון היחסים מסובכים אבל הגישה שלו לכל מפלגות השלטון אינה נתונה בספק. יש לו דרכים להעביר מסרים לאיראן ועם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הוא משוחח לעיתים תכופות. מאחורי הקלעים עובדת הדיפלומטיה הצרפתית שעות נוספות.
בצרפת מדברים הרבה על "ייבוא הסכסוך בין ישראל לפלסטינים לאדמת הרפובליקה" – שכזכור מפרידה בחוקתה בין דת למדינה. האנטישמיות שלופתת את גרונה של צרפת אינה זקוקה ל"סכסוך". מאז התקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר דווחו לשלטונות בצרפת 327 תקריות אנטישמיות, חלקן חמורות כמו צעירים חמושים בסכינים שנעצרו ליד בית כנסת. לצורך השוואה: בכל 2022 דווח בצרפת על 436 תקריות אנטישמיות.
ניסיונותיו של שר הפנים הצרפתי לאסור את הפגנות התמיכה בפלסטין עלו בתוהו. השמאל הקיצוני בצרפת מסרב להכיר בחמאס כארגון טרור, ומנהיגו, ז'אן-לוק מלנשון, לא מתבייש לערבב אנטישמיות ואנטי-ישראליות כשהוא מגנה את נשיאת האספה הלאומית, יעל ברון-פיבה, וכותב שהיא "בתל אביב במחנה התומך בטבח (בפלסטינים, ת"ש)".
המילה "מחנה" לא הגיעה לציוץ במקרה. הנשיא מקרון רגיש מאוד לנושא האנטישמיות, כשבישראל קהילה צרפתית גדולה. זה הרגע לעמוד בבירור, כסמל הרפובליקה, לצד היהודים ולדחות בשאט נפש כל את ההתבטאויות המבישות שהשמאל הקיצוני במדינתו מנסה לנרמל.
אבל לפני הכול, נשיא צרפת מודאג באמת גם מהאסון ההומניטרי בעזה, שם פועלים הרבה ארגונים הומניטריים צרפתיים, וגם דואג לששת הנעדרים הצרפתים. הוא דיבר עם המשפחות, הבין את גודל האסון, והטיל את כל כובד משקלו על קטאר, למען כל החטופים, לא רק הישראלים.
אם ביידן הביא לשחרור שתי חטופות אמריקניות, מקרון לא יכול לחזור הביתה עם פחות. זה סיכון שנשיא צרפת לוקח.