כשאיתרה ישראל את מאמץ הגרעין האיראני ב-1994, העריכו טובי המומחים שהאיראנים יגיעו לנשק גרעיני ב-2005, או לכל היותר ב-2010. כשנכנסו האיראנים לסוריה כדי לבנות את כוחם הצבאי, היו להם תוכניות מסודרות אך הם הצליחו לממש אולי 25 אחוז מהן, כנראה פחות. פרויקט הדיוק המשותף עם חיזבאללה היה צריך להניב כבר אלפים רבים של טילים ורקטות מדויקים – אך הם רחוקים ממספר זה מרחק רב.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אל תסתירו מהציבור את חקירת הצוללות
• אסתר חיות נכנעה לטרור
• עבריינים, סלבריטאים, מה זה משנה
• יש תקווה במאבק לפמיניזם בעולם הערבי
כל הדחיות הללו הושגו רק בגין שימוש מושכל בכוח. כמובן לא רק שימוש בו הביא לכך שלאיראן אין נשק גרעיני. ישראל הצליחה לגייס את ארה"ב, שהביאה את כוחה הכלכלי ועוד מדינות כדי ללחוץ על טהרן. אבל ללא שימוש בכוח, מסוגים שונים, איראן כבר הייתה הרבה יותר קרובה לגרעין.
המאמר של עפר שלח אתמול (שני) לא מדייק בתיאור תרומת השימוש בכוח להישגי ישראל בבלימת היכולת האיראנית בסוריה ועניין הנשק המדויק. מדובר בהישגים שהושגו כמעט רק בכוח. אני לא מכיר דרך אחרת למנוע את שניהם, ונראה שגם שלח לא מכיר דרך כזאת, כי מלבד מילים כלליות לא ראיתי במאמרו שום דבר מעשי כיצד לעשות זאת.
בנושא מניעת הגרעין האיראני, הדברים סבוכים יותר. האמריקנים מטפחים את האגדה שחתמו על הסכם בתקופת ברק אובמה משום שישראל איימה בתקיפה. אבל כמי שהיה שם, בימים שבהם האמריקנים ניגשו למו"מ תוך הסתרתו מישראל, חשוב לומר כי בירושלים אמרו להם בבירור: יש לכם את כל הזמן שבעולם, לא נתקוף כל עוד האיראנים לא יעברו קווים מסוימים, שנותרו בכוונה עמומים.
למדינה כישראל אין ברירה. הבסיס ליכולת האסטרטגית ולעשייה המדינית הוא הכוח הצבאי שבידיה. רק כשהוא נוכח ופעיל הוא מאפשר גם מהלכים אסטרטגיים בתחום המדיני
האמריקנים מיהרו לסגור עסקה גרועה לא כי חששו מתקיפה ישראלית אלא כי לא רצו לעמוד בפני מצב שבו יישאלו על ידי העולם, ובראשו ישראל, מה הם מתכוונים לעשות כשיתברר שהאיראנים לא מוכנים לוותר על תוכנית הגרעין. לשם כך הם שינו את מדיניותם מ"פירוק יכולת הגרעין" ל"השהיה ופיקוח". אך בגלל ההסכם הגרוע לא הכל הושהה ולא נוצר פיקוח רחב ועמוק מספיק. זה היה הסכם גרוע שאותו הצדיק הממשל בתירוץ שלא היה ולא נברא במציאות של "מניעת התקיפה הישראלית". לצערי, יש הקונים אותו גם בישראל.
האמת העצובה צריכה להיאמר: אם ישראל רוצה למנוע את התממשות התוכנית האיראנית לייצר נשק גרעיני, לא נראה שתוכל להסתמך לשם כך על מאמצים מדיניים של מישהו. אם ישראל נחושה לעצור בכל מחיר את התקדמות איראן, אין לה כנראה ברירה אלא להכין את אופציית הכוח, וביום מסוים אף להשתמש בה.
גם אני לא אהבתי את התיאור המצ'ואיסטי תחת תמונתו של מפקד חיל האוויר היוצא, שהיה מפקד מצוין, אבל אין להכחיש את המציאות: לולא פעילותו של חיל האוויר על בסיס מודיעין מעולה, ישראל הייתה עומדת בפני אויב איראני עם טילים רבים ועם מל"טים לא מעטים, ערוכים תחת פיקוד איראני בסוריה. לולא פעילותו של חיל האוויר היו היום בידי חיזבאללה הרבה יותר יכולות מדויקות. ייתכן שישראל תיאלץ לצאת לפעולה רחבה כדי לחסל את היכולת הזאת כליל, כי הפצצות חיל האוויר לא יספיקו וכי שום מאמץ מדיני ואסטרטגיה חכמה ככל שתהיה לא יביאו לכך.
יעקב עמידרורצילום: קובי גדעון, לע"מברור שצריך גם חשיבה מעמיקה על העתיד ועל ההווה ואין להסתפק בשימוש בכוח הצבאי. אבל בה בעת חייבים להבין שבעולם ההולך ומתהווה יש מצבים שבהם רק שימוש בכוח יביא להסרת איומים מעל ישראל, או לפחות לדחייתם. כמובן שהשימוש בכוח מחייב הכנה מדינית מתאימה והסברה טובה לאחריו – אבל המהלך המכריע הוא הכוחני.
למדינה קטנה כישראל, באזור שבו היא נמצאת, אין ברירה; הבסיס ליכולת האסטרטגית ולעשייה המדינית הוא הכוח הצבאי שבידיה. רק כשהוא נוכח ופעיל, משפיע ומונע, הוא מאפשר גם מהלכים אסטרטגיים בתחום המדיני. בלי כוח זה לא ילך.
- יעקב עמידרור הוא לשעבר ראש המל"ל וכיום חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
