בר כלף ואור דוניו, שני לוחמי צה"ל לשעבר, שמו קץ לחייהם תוך 24 שעות - מה שהצית מחדש את הדיון הציבורי אודות יחס המדינה להלומי הקרב. שלושה מהם סיפרו ל-ynet על הקשיים הנפשיים, הצורך בהכרה ממשרד הביטחון וההתמודדות מול הבירוקרטיה הישראלית.
מבקשים דבר בסיסי: יחס
עמיחי לבון
לוחם לשעבר בנח"ל, לחם בצוק איתן (מתוך הפרויקט "יומן כאב")
עוד יומיים אני סוגר חודשיים של המתנה. חודשיים של המתנה לתשובה קטנה ושולית, שהיא בקושי ההתחלה של ההתחלה של התהליך המייגע הזה. אני מוצא את עצמי מגייס את כל הכוחות שיש לי כדי לא להישאב לטרנד של הכפשת שמם המוכפש גם ככה של אגף השיקום ושל המערכת המסורבלת שאמורה לתת מענה לאלה המבקשים מעט שלווה. אני מרגיש שאין סיבה להתחיל באנרגיות מקולקלות תהליך שהוא סיוט מתמשך גם ככה. לא רוצה להקשות על עצמי יותר ממה שכבר קשה. אבל כרגע, כל יום שעובר הוא חותמת ברורה ומכוערת לאותן קלישאות לעוסות על חוסר היעילות, על הקור הבלתי נסבל ועל ההתעלמות השערורייתית מהצורך הבסיסי ביותר של כל מתמודד באשר הוא: יחס.
חודשיים מוזרים עוברים עליי, מתנתק ומתחבר כמו ראוטר על תשתית של קיבוץ בדרום. בלילות הראש עובד אפילו חזק יותר מהימים. קם עייף משהייתי. לא זוכר על מה חלמתי, רק יודע שנלחמתי במשהו. זה המקום לעוד קלישאה על המלחמה שאמנם התחילה בעזה אבל ממשיכה אל מול הבירוקרטיה הישראלית. לא חסרות קלישאות ולא חסרות מלחמות ובעיקר לא חסרות סיבות לכעוס. ובתוך כל אלו יש אותי, שמנסה לסדר שתיים-שלוש מחשבות ביחד, רק כדי להגיד בדרך מתחכמת שבא לי לצרוח. הצורך בהכרה הוא לא רק מול משרד הביטחון, הוא גם הרבה מול עצמך. דברו על הקושי הזה, תציפו אותו. חלאס לשתוק. חלאס לבד.
נופלים בין הכיסאות
איתיאל גולדרייך
לוחם לשעבר בתותחנים, שירת בגבול מצרים
כשהייתי רק חצי שנה בצבא, ראיתי מול העיניים את אחד החברים שלי נהרג. שלושה מחבלים הפתיעו אותנו בגבול מצרים, והתחילו חילופי אש. חבר נוסף נפצע. המשכתי בשירות הצבאי שלי, וניסיתי להמשיך לתפקד כרגיל. חמש שנים לאחר מכן התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. זאת הייתה תקופה מתוחה ביטחונית, ופתאום היו לי התפרצויות זעם - משהו שלא היה אופייני לי. ערב אחד נסעתי עם אשתי והילדה, היא בכתה ועצרנו את הרכב כדי להרגיע אותה. שמעתי שם אנשים שמדברים ערבית ונכנסתי לאמוק. הכנסתי את הילדה לאוטו ונסעתי משם מהר, כשהיא אפילו לא חגורה. רק אז הבנו שמשהו לא בסדר איתי.
ביום הזיכרון אחר כך ראיתי פרסום על נט"ל. הם נתנו לי כלים, אבל היה לי מאוד קשה להתמודד עם תביעה מול משרד הביטחון. שמעתי דברים נוראיים על מה שאנשים עוברים שם. פוסט-טראומה היא שקופה ובודדה, וצריך כוחות עצומים כדי לפנות לעזרה. אחרי מה שקרה לאיציק סעידיאן הגיע האומץ. העמידה מול הוועדה הייתה אירוע קשה. לא הצלחתי כמעט לדבר, בכיתי ופחדתי שלא יבינו אותי. למזלי, היה לי פסיכיאטר אנושי שהסכים להכניס את אשתי שסיפרה גם את מה שהיא יודעת. זה עזר. הרגשתי שהיה לי מזל, שלא הייתי שקוף לגמרי. אבל ברור לי שצריך להתאמץ כדי לא ליפול בין הכיסאות, והמעטפת שמקבלים לא מספיקה. אני מבין לגמרי איך הלומי קרב מגיעים לאובדנות. משהו חייב להשתנות.
הלום הקרב עומר אמסלם ב-ynet Live
(צילום: ירון ברנר)
לא התאבדות - נפילה בקרב היומיומי שלנו
עומר אמסלם
קשה לי לראות עוד הלום קרב שנשרף, עוד הלום קרב שתולה את עצמו, ולחשוב שאני, שהייתי גם ללא מעטפת, רעב לפת לחם, נמצא במצב הזה בגלל אלה ששלחו אותי לקרב, לא בגלל עצמי. אני לא אשם. אני יודע את זה היום. אני כבר מוכר, מקבל את הקצבה, אבל זה הולך לתרופות, לחובות לבעלי דירה שגרתי אצלם בעבר בחינם, כי לא היה לי איך לשלם. אני שורד מיום ליום בלי כדורים או קנאביס, כי אני פשוט לא מסוגל. זה מחזיר אותי לקרב.
שלחתם אותנו למלחמות, הרעלתם אותנו, נתתם לנו לכתוב למשפחה מכתבי פרידה, ושמרנו עליכם. איפה אתם עכשיו? כל היום עוד ועדות, עוד הלומי הקרב שורפים ותולים את עצמם. זה מספיק. תתחילו לטפל בנו. אלו לא התאבדויות, זו נפילה בקרב היומיומי שלנו. שיחת ההיכרות שלי עם אגף השיקום במשרד הביטחון בחיפה הייתה קצרה וכללית. יש המון עזרה שלא ידעתי שמגיע לי לקבל, שמעתי על כך מפה לאוזן ועד היום אני נלחם. סיוע בשכר דירה? דרך ועדה. צהרון לילד? תביא קבלה ותחכה. למרות שאני כבר מוכר, ובאחוזים מאוד גבוהים.
הייתי אובדני, אך למזלי אשתי והורי עזרו לי והצילו את חיי, יחד עם אייל מלאכי מעמותת "אסופי". בלעדיהם, הייתי כמו בר כלף או אור דונויו. אני מנסה בעצמי להיות אבא ראוי לילד שלי, ואני יודע שאני לא. אני לא מצליח להשתתף בגידול שלו, ואשתי בהיריון בחודש שמיני. היא מתהלכת כל יום על ביצים - תזכרו, הנשים של הלומי הקרוב הן הכי גיבורות בעולם. היא הצילה לי את החיים, אבל אני עדיין לא רואה אופק. לא עבדתי כבר ארבע שנים. אם אני יוצא מהבית זה בדרך כלל להלוויות ואזכרות. הלומי הקרב, אחי לנשק, לא משנה איפה הם שירתו, הם אחים שלי, כאילו נלחמו איתי גב אל גב. אל תשימו קץ חיים שלכם. גם אני הייתי שם, ובחרתי בחיים. אני מתחנן, בואו נזעק יחד, רק ככה נוכל לגבור על הכל ולזעוק כמו שצריך. יש מאחוריכם אנשים שאוהבים אתכם, וגם אנחנו. בואו נצא לרחובות.
