כשמאיה אנגלהרד שמעה על פענוח הרצח הכפול של בני הזוג כדורי בשכונת ארמון הנציב שבירושלים, היא חייכה לעצמה. בתום שלוש וחצי שנות חקירה, מהסבוכות שידעה משטרת ישראל, נעצר ואסים אסעיד, תושב חברון בן 34, בחשד שדקר למוות את בני הזוג בדירתם. הוא רצח גם את הפועל המולדובי איוון טרוניבסקי, וניסה לרצוח נערה ירושלמית - הכול על רקע לאומני. "התיק הזה שיגע אותי", מודה אנגלהרד, שפרשה באוגוסט האחרון מתפקידה כפרופילאית הראשית - היחידה בעצם - במשטרת ישראל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במשך שני עשורים השתתפה אנגלהרד בחקירות הפשעים החמורים ביותר שידעה מדינת ישראל. היא נהגה להגיע לזירות פשע ברחבי הארץ בבגדים אזרחיים, לסרוק אותן ברגל, לנעוץ סיכות על מפות ולאסוף מידע. התפקיד הזה אילץ אותה להיכנס לראשם של רוצחים, אנסים ותוקפים, לנסות להתחקות אחר הפסיכולוגיה שלהם, לייעץ לחוקרים מה לשאול ולהציע כיווני חקירה עד לפענוח.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל אז באה מגפת הקורונה, ואיתה חשש בריאותי בעקבות מחלה שעימה מתמודדת אנגלהרד. במשטרה, כמו במשטרה, פשוט נתנו לה ללכת. בלי טקסים, בלי הוקרה ובעיקר בלי למצוא לה מחליף ראוי. "נכשלתי", היא אומרת, "הייתי צריכה לפרוש כשאני משאירה מאחוריי מדור. המחשבה שתחום הפרופילאות במשטרת ישראל ימות יחד איתי גומרת אותי".
הימים של סוף האלף הקודם היו מלאי מורא, בייחוד עבור נשים שהתגוררו במרכז תל אביב. ידיעות על גבר שחודר לדירותיהן של צעירות, קושר אותן ואונס אותן באכזריות זעזעו את הציבור והביאו ללחץ גובר על המשטרה. אנגלהרד למדה אז לתואר שני בפסיכולוגיה חקירתית באוניברסיטת ליברפול, אצל פרופ' דייוויד קנטר - מבכירי הקרימינולוגים בעולם. מעת לעת היא התבקשה לספק תובנות למשטרה. "עוזר ראש אגף החקירות היה מתקשר אליי ושואל 'אם היה לך מקרה כזה וכזה, מה היית יכולה להגיד על העבריין?', הייתי עונה ואז שומעת על המקרה בחדשות".
מה ידעת להגיד כבר אז על מי שלימים יתגלה כבני סלע?
"אני זוכרת שזיהיתי שהוא עובד עם הידיים, שהוא עובד עם אנשים ושיש לו אינטליגנציה חברתית. זיהיתי גם שהוא כנראה נפגע מינית בעברו".
איך הסקת שיש לו יכולות חברתיות?
"יש כל מיני דרכים לבצע אונס. יותר פשוט לאנוס בחוץ, כמו במקרה של ארז אפרתי (מאבטח הרמטכ"ל לשעבר, שבנובמבר 2009 ארב לצעירה שנכנסה לרכבה בנמל תל אביב, גרר אותה לשיחים וניסה לבצע בה מעשה סדום - מ"ש). לאנוס זה דבר מאוד מסובך. אתה צריך שיעמוד לך, אתה צריך לרסן את הקורבן, ואם זה קורה בחוץ - אתה צריך גם שלא יתפסו אותך. כדי להצליח להיכנס לבית צריך יכולות חברתיות מסוימות, כי לא לכל אחד שידפוק בדלת ייתנו להיכנס. אדם פועל אך ורק מתוך הידע והיכולות שלו. אני לא יכולה להיות פתאום מישהו אחר. אונס, אגב, זו לא עבירת מין. זאת עבירת אלימות, שליטה, מימוש של פנטזיות מסוימות. אין קשר בין אונס לבין מין".
כלומר, אנסים לא מחפשים סיפוק מיני?
"הסיפוק המיני הוא כלי להשגת סיפוק אחר: שליטה, אלימות, כעס, יש אין-ספור אפשרויות. כולם חושבים שבפרופילאות אנחנו מחפשים להבין את המניע. המניע מעניין לי את התחת".
מה עוד הסקת לגביו?
"דיברנו על ההתנהגות הגיאוגרפית שלו. לכל אחד מאיתנו בראש יש מפות קוגניטיביות, שמורכבת מאזורי המגורים, הבילוי והעבודה. את האזורים האלה אנחנו מכירים בצורה הטובה ביותר. מחקרים מצאו שאדם ייטה לבצע עבירות באזורים שמצד אחד הוא מכיר הכי טוב, אבל מצד שני יהיו רחוקים מספיק ממי שיכול לזהות אותו, כמו שכנים".
אנגלהרד לא יודעת עד היום אם המשטרה עשתה שימוש במידע שהעבירה, אבל בדצמבר 1999 נלכד בני סלע, שרברב משכונת התקווה. הוא הורשע בשורת עבירות מין מחרידות, חלקן בילדות ובנערות, ונידון ל-35 שנות מאסר - העונש הכבד ביותר שנגזר עד אז על עבריין מין בישראל. בעקבות המקרה הקשה הגיעו במשטרה למסקנה שצריך לעלות כיתה ביכולת לפענח פשעים.
"באותה תקופה הגעתי לביקור בארץ", נזכרת אנגלהרד, "וראיתי מכרז לעריכת מחקר עבור המשרד לביטחון פנים על פרופילים של עבריינים בזירות עבירה. התקשרתי למי שהיה אז ראש מעבדת פוליגרף בירושלים, מורי קליינר ז"ל. הוא חיבר אותי לפרופ' שמואל שי, שהיה אלוהי השיטה הסטטיסטית לזיהוי תבניות התנהגותיות שהגישה הבריטית של פרופ' קנטר התבססה עליה, ויחד זכינו במכרז לביצוע המחקר. בסופו של דבר הפכתי מהקבלן של המחקר ללקוח שלו, כי בעקבותיו התגייסתי למשטרה. הייתי הפרופילאית הראשונה בארגון".
אנגלהרד נראית כמו האדם האחרון שאפשר לנחש עליו שהוא מכיר את הצד האפל של הקיום האנושי כל כך מקרוב, והשיחה איתה גדושה בהומור שחור: "אני תמיד אומרת לבעלי שייזהר, כי גם אם ימצאו אותו מת עם 20 דקירות סכין, אני יכולה לגרום לכך שהמעבדה הניידת תסגור את התיק כהתאבדות".
איך את מגיעה לזירה?
"אני לא נראית שוטרת. אנשים לא יודעים מי אני, וזה אִפשר לי לא פעם להגיע לזירה בשקט שלי, בלי שישימו לב. אני מגיעה אחרי שהעניינים נרגעים. אין שום טעם בפרופילאות כשכל העולם ואשתו נמצאים במקום. פרופילאות היא עניין של מחשבה. זה לצלם כל דבר, לשחזר במקום ולראות איך דברים מסתדרים. אני מגיעה אחרי יומיים-שלושה, כשהגופות כבר לא שם. במקרה של רצח בני משפחת אושרנקו, למשל, הגעתי אחרי שפינו את הגופות. לראות את הסילואט שנשאר נקי אחרי השריפה, על מיטת הילדה הקטנה, היה שובר לב. זו הזירה היחידה שאחרי שהייתי בה עשיתי שני סיבובים מסביב לשכונה לפני שאספתי את הילדה שלי מהגן".
המקרה שהצליח להעכיר אפילו את שלוותה של הפרופילאית המנוסה היה אחד האירועים הפליליים הקשים שידעה המדינה. שלושה דורות של משפחה נמחקו בלילה אחד: לודמילה ואדוארד, בנם דימיטרי, אשתו טטיאנה וילדיהם - רושל בת השלוש והתינוק נתנאל, בן ארבעה חודשים בלבד. כולם נדקרו למוות בביתם בראשון לציון, באוקטובר 2009. לאחר מכן, ביתם הוצת. היה זה בוקר שבת כשבמשטרה התקבלה קריאה על שריפה. כשהגיעו לזירה הבינו שלשריפה קדם טבח.
"התזות הדם לימדו אותי שזה מישהו שהסתבך שם, כי המאפיה הצ'צ'נית הייתה שולחת איש מקצוע. הוא בא, עושה וסוגר עניין. הוא לא מסתבך. שש דקירות סכין לתינוק בן ארבעה חודשים זה אמוציונלי. הוא הפריע לו. הוא כנראה התחיל לבכות"
"כשהגעתי לזירה, אנשי צוות החקירה היו בטוחים שמי שעומדים מאחורי הרצח הם אנשי המאפיה הצ'צ'נית. ידעתי את זה, אבל ניסיתי להיכנס הכי נקייה שאפשר. התזות הדם לימדו אותי שזה מישהו שהסתבך שם, כי המאפיה הצ'צ'נית הייתה שולחת איש מקצוע. הוא בא, עושה וסוגר עניין. הוא לא מסתבך. שש דקירות סכין לתינוק בן ארבעה חודשים זה אמוציונלי. הוא הפריע לו. הוא כנראה התחיל לבכות. את עושה אחד ועוד אחד, ומבינה שזה לא מישהו מקצועי. זה לא צ'צ'ני. צריך ללכת עקב בצד אגודל. אם אני לא מצליחה לשלול משהו - יכול להיות שזה נכון".
בסופו של דבר נעצר דמיאן קרליק, שהודה שביצע את הרצח כנקמה על פיטוריו מהעסק של בני המשפחה. הייתה לך השערה שזה יהיה המקרה?
"זה לא עובד ככה. רק בסרטים באה פרופילאית, בודקת, מזיזה, נוגעת בתיק ומיד אומרת באיזה בית קפה העבריין יושב".
אז מה זה בעצם פרופילאות?
"כולנו מרכיבים פרופילים כל הזמן. ההבדל בין פרופילאי לבין אדם לא מקצועי הוא שאצל האחרון זה עניין של מזל. הוא בונה על כך שמה שעבד לו בפעמים הקודמות יעבוד לו גם עכשיו. פרופילאות היא טכניקה לאפיון אדם על בסיס ההתנהגות שלו. זה יכול להיות עבריין לא ידוע באירוע פלילי, או אדם שזהותו ידועה כמו נעדר או נחקר. מדור פסיכולוגיה חקירתית הוא היחיד במז"פ שמתעסק ב'יומינט' (מודיעין אנושי - מ"ש). אנחנו מתעסקים בפוליגרף, בריאיון קוגניטיבי, בפרופילאות. הפוליגרף, למשל, הוא לא ראיה קבילה בבית המשפט, אבל הוא עוזר בצמצום רשימת חשודים, מקצר משאבים של כוח אדם וימי מעצר. זה כלי עזר חקירתי".
מהו התפקיד שלך בשלב החקירה?
"הרבה חוקרים מבצעים תרגילי חקירה על אוטומט, אבל להוציא הודאה מחשוד זה לגרום לו להתנהגות לא הגיונית, שמנוגדת ליצר ההישרדות של כל יצור חי. לאף אחד אין אינטרס להגיד 'אני עשיתי את זה. אני אנסתי, אני רצחתי'. פסיכולוגיה חקירתית בעצם משנה את הרציונל של הנחקר. סוג של מניפולציה. צוות החקירה לא צריך אותי כדי שאגיד לו שהאדם שמולו עבריין. את זה כל שוטר מתחיל יודע. כמו שאמרתי, כולם מרכיבים פרופיל. פסיכולוג חקירתי מאתר את נקודות החולשה. הייתי צופה בחקירות ורואה את הרגע הזה שמשהו משתנה בחשוד, שהוא מבין, שהרציונל מתחלף. החוקרים לא בהכרח מזהים את זה. ואז מתחיל השלב שאני חוטפת התמוטטות עצבים".
למה?
"כי יש פרק זמן בין הרגע שהוא מבין את זה ועד הרגע שהוא פותח הכול. זה יכול לקחת שעתיים וזה יכול לקחת לילה. זה שלב קריטי בעבודת החוקר. לרכוש אמון של אדם לוקח חיים שלמים, בטח במהלך חקירה זה קשה, ולשבור את האמון הזה אפשר בשניות. אדם יודה בפני מי שהוא סומך עליו, שהוא מאמין בו. מספיק שהשוטר יזרוק מילה לא במקום - וזה מת".
זה לא עלול להיות פתח להודאות שווא?
"יש הבדל בין העולם האקדמי לעולם האמיתי. בעולם האקדמי יש הודאות שווא. בעולם האמיתי יש מעט מאוד מקרים כאלה".
האירועים הפליליים שנצרבו בתודעה הישראלית כרוכים בחייה האישיים של אנגלהרד. בתחילת חודש דצמבר 2006 היא הייתה בסוף החודש התשיעי להריונה וציפתה ללדת בכל יום. בעקבות הדיווחים על מציאת גופתה של נערה צעירה בת 13 בתא שירותים בבית ספר בקצרין, היא נקראה לזירה. "יצאתי ברבע לארבע בבוקר מהבית. עד שהגענו לקצרין, קראתי את כל העדויות שנאספו". עדות אחת בלטה במיוחד: "קראתי את העדות של רומן זדורוב (שאז עוד לא הוגדר כחשוד - מ"ש), ומשהו לא הסתדר לי. אמרתי שמשהו כאן מסריח. אמרתי שייקחו אותו לפוליגרף".
זדורוב, אזרח אוקראינה, אז בן 28, שעבד כרצף בבית הספר, נשאל בבדיקה אם הוא קשור לרצח, הכחיש – ויצא דובר שקר. בעקבות הפוליגרף הזה הוא נעצר, והמשך הסיפור ידוע. כעת, אחרי שבית המשפט העליון הורה לקיים לו משפט חוזר ונראה כי הפרקליטות מנהלת קרב כמעט אבוד להביא להרשעתו פעם נוספת, אנגלהרד עומדת מאחורי ההרשעה שלו.
"צריך לעשות סדר בהגדרות. העבודה של התביעה במשפט פלילי היא הרבה יותר קשה מזו של הסנגוריה - להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר. לכן במשפט החוזר זדורוב כנראה יֵצא זכאי. בכל זאת, בשלוש ערכאות משפטיות הפרקליטות הצליחה לשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר שרומן הוא הרוצח. אני, בניגוד לראש הממשלה לשעבר שלנו, סומכת על רשויות החוק במדינת ישראל".
מה השתבש שם בחקירה?
"הלחץ התקשורתי פגם מאוד בחקירה. המשטרה הייתה בלחץ מטורף. היא לא הייתה פועלת אחרת ברמה המקצועית לולא הייתה כל ערב מסיבת עיתונאים, אבל אני חושבת שהעובדה שהמשטרה הייתה חייבת להפיק מידע חדש גרמה לה לעבוד מתוך לחץ. אנשים שעובדים בלחץ לעולם יעבדו פחות מסודר ופחות מדויק. בסוף, הלחץ התקשורתי ו'צל של אמת' (הסדרה התיעודית שעסקה בפרשה - מ"ש) עוד יוציאו רוצח חזרה לרחובות".
יש גם חפים מפשע שיושבים בכלא. איך את מסבירה את זה שלא נמצאו ראיות פורנזיות שקושרות את זדורוב לרצח?
"ברור שיש טעויות. שוטרים הם בני אדם, וכך גם פרקליטים ושופטים. מי שלא עושה – לא טועה. אבל לא במקרה הזה. כאן היה פוליגרף. הוא הודה במשטרה. הייתי בזירה. את יודעת אילו כמויות דם היו שם? גבר צעיר, חזק, פועל שעבד בידיים, מול ילדה בת 14, לא היו סימני מאבק. הוא יכול עליה בשניות. ממה בדיוק אמורים להיות עליו כתמי דם? זה לא אומר שהוא לא הרוצח".
למה התיק הזה כל כך שנוי במחלוקת לדעתך?
"יש פה דברים שבכלל לא קשורים לשאלה אם רומן דקר או לא דקר. זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה, שידועה לי, שלמשפחת הקורבן היה עורך דין. למיטב ידיעתי, אבא של תאיר קיבל את העובדה שרומן זדורוב רצח. מי שלא מקבלת את זה היא האמא שלה. אסור לשפוט אדם בשעת צערו, בטח לא אמא. אם היא הייתה מקבלת את העובדה שרומן הרוצח, היא הייתה צריכה לקבל את העובדה שהבת שלה בורחת משיעורים ויוצאת לעשן סיגריה. עדיף לה להגיד שרומן זדורוב הוא לא הרוצח. אבל חשוב לי להדגיש שזאת חוות דעתי האישית, מטיפול מינימלי בנקודת זמן מאוד התחלתית של התיק. אחר כך הלכתי ללדת".
מעל 600 תיקי רצח לא מפוענחים שוכבים במשרדי משטרת ישראל, אך נדמה שאין תיק שהושקעו בו משאבים ומאמצים כמו זה של הרצח בברנוער. במוצאי שבת 1 באוגוסט 2009 ירד אלמוני במדרגות לבית אגודת הלהטב"ק במרכז תל אביב, בעת שהתקיים בו מפגש חברתי של בני נוער. הרוצח, לבוש שחורים ועוטה מסכה, פתח בירי ונמלט מהמקום. הנערה ליז טורבישי והמדריך ניר כץ נרצחו. עשרה בני אדם נפצעו, כמה מהם באורח קשה מאוד. גם כיום, 13 שנים אחרי הרצח, ואחרי שהועמד לדין נאשם בגינו והפרקליטות חזרה בה, אנגלהרד נזהרת בדבריה שכן מדובר בתיק פתוח.
להערכתך, מדובר בפשע שנאה נגד הקהילה?
"אני חושבת שלא. לדעתי לא מדובר בפשע שנאה כלפי אוכלוסייה מסוימת. הרוצח הרי ביצע את הפשע המושלם. ממה שאני יודעת, יש עוד כמה הומוסקסואלים בתל אביב. אם הרוצח היה מונע על ידי זעם כלפיהם, הוא היה ממשיך לבצע עבירות נוספות – כי הוא הצליח. לכן אני יוצאת מנקודת הנחה שלא מדובר בפשע שנאה".
כל כך הרבה שנים אחרי, כל כך הרבה השקעה מצד המשטרה והשב"כ, אפשר עדיין למצוא את הרוצח?
"למשטרת ישראל יש זיכרון ארוך. אחד הדברים היפים במקצוע שלנו הוא שאנחנו עובדים על חידות שיש להן פתרון. אנחנו רק צריכים את הזמן, הסבלנות והמשאבים להגיע לפתרון הזה".
גם בתיק הרצח של הילדה נאוה אלימלך, 30 שנה אחרי, אפשר להגיע לרוצח?
"חד-משמעית כן".
יש תיק שאת גאה בו במיוחד?
"כן. אסון התאומים".
אנגלהרד לא מתייחסת למתקפת הטרור על מגדלי התאומים, אלא לפרשה שבה הורשע אב לתאומים בשנות ה-30 לחייו בטלטולם, עד כדי הריגתו של הבן, בן ארבעה חודשים בלבד, ופציעת אחותו באורח קשה. הפרשה התפוצצה עם אשפוזם של התינוקות בבית החולים ספרא לילדים בתל השומר, בתחילת 2012, כשהם סובלים מחבלות. ההורים הצעירים נחקרו והכחישו כי פגעו בילדיהם הרכים. גם כשבנם נפטר, והם הובאו באזיקים להשתתף בלוויה, הם המשיכו להכחיש.
איך הצלחתם להגיע לאמת בתיק הזה?
"בחקירות רגילות אני יודעת מי החשודים. כאן ישבתי בחדר החקירות כשאני יודעת שיש לי הורה אחד אשם והורה אחד חף מפשע, ואני לא יודעת מי זה מי. הם היו כמו חומה בצורה. לשבור אדם זה הכי קל בעולם. לשבור אותו במירכאות, ברמה שהוא ירצה להציל את עצמו. אבל במצב כל כך עדין, של מוות של תינוק, אני צריכה להיות זהירה מאוד, כי אם אני שוברת טיפה מעבר למה שצריך אני מכניסה אותו למצב של חוסר אונים, ואז אני לא יכולה לעבוד איתו - כי הוא ננעל. הוא צריך לדעת שיש לו תקווה".
מה עשית?
"המטרה שלי הייתה, קודם כל, להפריד ביניהם מבחינה מנטלית. בהתחלה חשבתי שזאת האמא, בעיקר בגלל שהיא המטפלת העיקרית. אבל ברגע שהבנתי את המרכיבים האישיותיים של האבא, שהיו בהם קווים נרקיסיסטיים מטורפים, זה נתן את הפתח לבצע את תרגילי החקירה ולהביא את האם להעיד נגדו".
איך סיפור כזה קשה משפיע עלייך ברמה האישית?
"כל תיק שורט בצורה אחרת. העבודה שלי מתעסקת בפן הרגשי. אני חייבת להיכנס לראש, להיות אמפתית. לבן שלי קוראים בשם של התינוק המת. יש תיקים שאני לא יכולה להוציא מהראש - כולל כמה תיקי נעדרים. אף אחד לא נעדר כי טוב לו. היום אני יכולה להגיד שכמויות העצב והיגון שנחשפתי אליהן הוציאו ממני את שמחת החיים".
אין גורם במשטרה שאפשר לדבר איתו על זה?
"לי לא היה. אני הייתי יחידה. לא הייתה מעליי אף גורם. בגלל זה הטרשת".
אנגלהרד מתייחסת למחלת הטרשת הנפוצה שאובחנה אצלה ב-2010, כשהייתה בת 38. "את יוצאת מהמשרד של הרופא והשמיים נופלים עלייך", היא אומרת, ומוסיפה כי למרות הכול "אני אחת משתי הנשים היחידות בעולם שעשו את תחרות איש הברזל עם טרשת".
זה לא רק היעדר גורם מטפח או מטפל. אנגלהרד אומרת שהעובדה שלא היה לה מסלול קידום השפיעה גם היא. "משטרה היא גוף היררכי, תמיד יש מישהו מעל. לי לא היה מסלול קידום, כי הייתי בתפקיד מקצועי. כשהתגייסתי הייתי צעירה בת 30 ושחצנית. האמנתי שבעבודה קשה אפשר להצליח. גדי סיסו ואני היינו באותו מקום ובאותו זמן (ניצב בדימוס, היה ראש אגף החקירות והמודיעין - מ"ש). הוא היה ראש יחידת הסיגינט, בתקופה שבה לא ידעו מה זה, ואני הייתי ראש תחום פרופילאות. בתוך זמן קצר הוא יצר חטיבה שלמה, קידם את כל מערך הסיגינט והתקדם בעצמו, ואני נשארתי במקומי".
איך את מסבירה את זה?
"לא מתפקידי להסביר, אבל אני חושבת ששיווק משחק תפקיד במשטרה. הייתי צריכה לשווק את עצמי. פרופילאות זה חקירות בוטיק, זה לא עובד על מאסה. כשאתה נמצא בארגון שיש בו בעיה של עודף משימות וחוסר בכוח אדם ובמשאבים, אתה תעדיף להשקיע אותו בשורה התחתונה של כתבי אישום והרשעות, ובזה משטרת ישראל נמדדת בסופו של דבר".
פרשת בלב כבד?
"לחלוטין. עשיתי כל שביכולתי כדי להישאר, אבל נוצרה סיטואציה שבה הבנתי שלא אתקדם ולא אקים מחלקה. בשלב מסוים העבירו אותי לחטיבת החקירות בירושלים, לעבודת ניהול במקום עבודת שטח. זאת הייתה השנה הראשונה של הקורונה, המשרד נמצא במרתפים ואני בקבוצת סיכון גבוהה. לא יכולתי לקחת את הסיכון הזה. המצב הבריאותי הקשה עליי. השילוב בין הטרשת לבין דרישות התפקיד תמיד היה מאתגר. תמיד שילמתי על זה מחיר. אבל כשהרגשתי שאני מצילה חיים, היה לי שווה לשלם את המחיר הזה. בנקודת הזמן הזאת התחלתי להטיל ספק".
אז המסקנה היא שמשטרת ישראל לא עושה שימוש מספיק בכלי הפסיכולוגי?
"אפשר לשאול אם עשו או לא עשו. כיום אין את הכלי הזה. הביאו במקומי אדם שלמד פרופילאות. מה שאני שכחתי - הוא כנראה לעולם לא יֵדע. לא ביקשו ממני לחפוף אותו אפילו. ברצח הבא לא תהיה הפונקציה הזאת".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "חילופי תפקידים במשטרת ישראל הם עניין שבשגרה. במשטרת ישראל קיימים נהלים המסדירים את העברת הידע הנדרש למילוי התפקידים בכל תחום ותחום. הקצינה נשוא פנייתכם סיימה את תפקידה, ומונה לה מחליף אשר ימלא את כלל המשימות שבמסגרת תפקידו".
