6 צפייה בגלריה
מוישי קליינרמן, דניאל מיניביצקי, אסנת ברקולין ומוטי להב
(צילום: עמותת ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״, באדיבות המשפחה, יהושע מיניביצקי)
סיפור חזרתו של שלום רוטבן מירדן לאחר היעדרות של שנתיים, עוררה סערת רגשות בליבן של משפחות נעדרים רבות שמחכות שנים לחזרת יקיריהן הביתה לאחר שאבד עימם הקשר ביום בהיר אחד. החזרתו של רוטבן הפיחה במשפחות תקווה גדולה שאולי גם לסיפור הטרגי שלהן יהיה סוף טוב.
כ-600 אזרחים ישראלים נעדרו מאז קום המדינה, ומשפחות רבות מצאו את עצמן ללא תמיכה ועזרה מצד המדינה בחיפושים. אחד ממאות הנעדרים הוא דניאל מיניביצקי, בנם של ורדה ושוקי. אחרי שבנם נעלם הקימו את עמותת "בלעדיהם", שתומכת במשפחות הנעדרים, לאחר שהבינו שאין גוף שמסייע לאותן המשפחות. 65 משפחות נעדרים כבר חברות בעמותה ומדי שנה, לדבריהם, מצטרפות בין 12 ל-15 משפחות נוספות.
מיניביצקי מתל אביב, ששירת בסיירת מגלן, היה בן 35 כשנראה בפעם האחרונה בחג הסוכות ב-2014. בבוקר הוא הודיע לאביו שהוא יוצא לעשן סיגריה, ומאז נעלמו עקבותיו. "הוא יצא מהבית במצב נפשי לא ממש טוב וכנראה שהוא חשב לעזוב כי לא היה לו טוב", סיפרה ורדה. "אני לא חושבת שהוא רצה לעזוב לתמיד. קבעתי איתו לצאת להליכת בוקר וכשהתעוררתי בעלי אמר לי שהוא יצא מהבית. הוא האחרון שראה אותו. הוא אמר לבעלי שהוא יצא לעשן למטה וזה היה תירוץ טוב בשבילו. בדיעבד התברר שהוא לקח תיק גב עם ג'ינס, כמה חולצות וכוס קטנה של אספרסו עם תחתית. אחרי שבועיים מצאנו את הכוס במסדרון של הקומה שלנו".
לדברי ורדה, בנה אהב מאוד לטייל באזור הדרום וייתכן מאוד שלשם נסע. "הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שיצא מהבית זה להוציא כסף מהכספומט, מהאשראי שלי ושלו, ואחרי שעה הוא הוציא כסף בכספומט בדיזנגוף סנטר. הוא מאוד אהב את הדרום. מתאים לו לקחת מונית ספיישל לדרום. ככה אני משערת וחושבת. יכול להיות שהוא גם היה פוסט-טראומטי מהצבא. במבצע צוק איתן מישהו מהשכונה שלנו נהרג והלכתי עם דניאל ללוויה, היה לו קשה להיות שם. כשהיינו במקלט הוא התחיל לספר שהוא עבר דברים נוראיים אבל הוא לא פתח את זה".
סיפור חזרתו של שלום רוטבן הציף בעוצמה את הרגשות הקשים אצל משפחת מיניביצקי. "בזמנו היה נעדר שחזר אחרי ארבעה חודשים וקצת קינאתי, אבל כששלום חזר אחרי שנתיים, שמחתי כאילו שזה הבן שלי. אסור לאבד תקווה ואת זה אני אומרת גם לעצמי. הסיפור הזה מביא הרבה תקווה שגם דניאל שלנו יחזור", אמרה ורדה.
6 צפייה בגלריה
"זה לאבד ילד אבל הוא נוכח נפקד ואני לא יכולה לסגור מעגל". דניאל מיניביצקי ואימו ורדה, ארכיון
(צילום: יהושע מיניביצקי )
"אין יום שאני לא חושבת על דניאל", היא הוסיפה. "זה נהיה קשה יותר ככל שעוברים הימים. לדניאל עדיין יש חדר בבית. זה געגועים אינסופיים. אין יום שאני לא חושבת עליו. זה לאבד ילד אבל הוא נוכח נפקד ואני לא יכולה לסגור מעגל. אני מדברת לאלוהים כל הזמן ואומרת לו אם הוא חי, שאני אדע, אבל אם הוא לא חי, וזה נורא ואיום, אני לא רוצה לדעת".
לדברי ורדה, "פונות אלינו היום משפחות נעדרים לעזור להן. הגשנו הצעת חוק בנושא אזרחים נעדרים בעזרת ח"כ נירה שפק שמטרתה לעזור לאותן משפחות וליצור מנגנון חוקי בנוגע לנכסים וכספים של הנעדרים, וגם בנוגע לעגונות". היא הוסיפה על פעילות העמותה: "המשפחות נקרעות עם נטל כספי כדי להמשיך לחפש את יקיריהן כי המשטרה לא יכולה להמשיך לחפש. ההצעה עברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת וחל עליה דין רציפות. אני מקווה שבקרוב ימשיכו את הדיונים בעניינה. בזכות דניאל מיניביצקי יום אחד יהיה חוק". הראשון שהגיש את הצעת החוק היה ח"כ לשעבר איל בן ראובן, אך אז הכנסת התפזרה.
"עדיין מדמיינת את הרגע שמוישי חוזר הביתה"
אין כמעט ישראלי שפספס את סיפור ההיעדרות של מוישי קליינרמן בן ה-17 ממודיעין עילית, שיצא במרץ 2022 ל"שבת התאחדות" בהר מירון. הוא אמר לחבריו שהוא הולך להתבודד – ומאז אבד עימו הקשר. במסגרת המאמצים לאיתורו הקימה המשטרה צוות מיוחד שכלל מאות שוטרים ומתנדבים שמחפשים אותו במשך חודשים רבים. בעבר אף נעצרו חשודים בפרשה, אולם הם שוחררו.
אימו של מוישי, גיטה קליינרמן, לא איבדה תקווה שבנה יחזור הביתה. "כששמעתי על המקרה של שלום, שמחתי מאוד בשבילו. זו הייתה הפתעה כי שנתיים זו תקופה לא מבוטלת בכלל, אבל מצד שני אני בתקווה כל הזמן ועובדה, זה קרה", אמרה גיטה. "המקרה הזה מוכיח שגם מוישי יכול לחזור. יש תחושות של קנאה, אבל 'קנאת סופרים', שהלוואי שגם אנחנו נזכה לזה. אני רוצה לנסוע לאמא ולחבק אותה. אני לא מכירה אותה אבל מספיק ששתינו חווינו את אותו סיפור. אני מאוד שמחה בשמחתה ואני מקווה שגם אנחנו נשמח בקרוב".
6 צפייה בגלריה
"יש רגעי משבר, זה געגוע אינסופי". מוישי קליינרמן והחיפושים אחריו בהר מירון
(צילום: דוברות המשטרה, אביהו שפירא)
למרות שעברו 15 חודשים, גיטה משתפת כי ככל שהזמן עובר, זה נהיה קשה יותר. "זה נהפך קשה וקשה יותר כי כמה אפשר להחזיק? חוסר הוודאות הזו, כל פעם מחדש לתדלק ולהתניע ולעבוד על השריר של האמונה. עבר עליי שבוע מאוד קשה. הרגשתי שאני בקריסה. נסענו לקברי צדיקים ויש רגעי משבר שתוקפים אותי וזה געגוע אינסופי. אני עדיין מדמיינת את הרגע שמוישי חוזר הביתה".
היא תיארה את המאמצים להשבת בנה: "אנחנו בקשר עם המשטרה והם אומרים שהם מנסים מכל הכיוונים להחזיר את מוישי הביתה. במקרה של מוישי בגלל שהוא קטין, זה יותר מסובך. זו אחריות אחרת לגמרי אז אי אפשר להקיש מאחד לשני".
"היא ביקשה סליחה, זו הייתה פרידה ולא קלטנו"
לפני שמונה שנים נעלמה אסנת ברקולין מאשקלון, שעלתה מאתיופיה ברגל דרך סודן עם אחותה כשהייתה בת 14 בלבד. מאז 3 בפברואר 2015 אבד עימה הקשר לחלוטין. "אחותי הייתה בת 45 ביום שנעלמה", סיפרה אחותה איילה אורדני. "היא גדולה ממני בשנה ושבעה חודשים ויש לה שני בנים. כשנעלמה בנה הגדול היה אחרי צבא והשני לפני גיוס".
לדברי איילה, "לאורך שנים לפני שהיא נעלמה היא שיתפה אותי שהחיים שלה קשים. היו לה הרבה בעיות כלכליות וחברתיות, והיא סבלה מכאבים בעקבות תאונת דרכים שעברה. היא הייתה אומרת שקשה לה לחיות בצורה כזו. היא מאסה בחיים. תמיד תמכנו בה והיינו לצידה וכנראה שזה לא היה מספיק. דווקא את הדרך הקשה מאתיופיה היא שרדה ובארץ היא לא מצאה מזור לכל הקשיים מסביב".
כמה ימים לפני שאסנת נעלמה, היא התנהגה באופן מוזר שבדיעבד התברר כסימן מקדים להיעלמותה. "היא התקשרה אליי וביקשה סליחה. שאלתי מה פשר הסליחה והיא אמרה שהיא חלמה חלום בלילה וכשהיא סיפרה לחברות שלה בעבודה, הן אמרו לה שהרמז בחלום זה לבקש ממני סליחה, אבל אז הסתבר שזו הייתה פרידה ממני והיא עשתה את זה לכל המשפחה. פשוט לא קלטנו את זה".
שני בניה של אסנת לא היו בבית כשיצאה ומאז לא חזרה ולדברי אחותה, זו הייתה ההזדמנות שלה להיעלם כשהיא משאירה מכתב מעורפל. "התקשרו אלינו מהעבודה ואמרו שהיא לא הגיעה יומיים. רצתי לאשקלון וחיפשנו אותה במשך שבוע, כולם עזרו בחיפושים ולא היה שום קצה חוט. בחיפושים מצאנו מכתב שהיא מבקשת סליחה מכל המשפחה ומהבנים שלה ושהחיים שלה היו קשים ושהיא הרגישה שהיא נטל על המשפחה. אבל היא לא השאירה שום סימן לגבי מה היא תעשה", סיפרה איילה.
"אני לא יודעת מה לחשוב", היא הוסיפה. "אם היא מתה, איפה הגופה ואם היא חיה לאן הלכה. חיפשנו באותו שבוע במצלמות מסביב למקום המגורים וראינו במצלמה שהיא יצאה בצהריים בסביבות השעה 15:00 לבושה שחור ונראית ממהרת, היו אנשים שישבו בספסל, היא אמרה להם שלום וזהו, מאז נעלמו עקבותיה. מאז אנחנו חיים בחוסר ודאות מה עלה בגורלה".
איילה אמרה כי "כששמעתי ששלום חזר, שמחתי בשביל המשפחה שלו כי בטח אבן גדולה נגולה מליבם. זה מציף את הרגשות ונותן תקווה. אולי גם אסנת תחזור מתישהו, אולי פתאום היא תופיע. התקווה הזו נשארת גם אחרי שמונה שנים. היא בראש שלי, בלב שלי בכל שעה ובכל יום. יש גם רגעי משבר, בעיקר לקראת יום ההיעלמות שלה וכשאני רואה את הילדים שלה. הילדים שלה לא מתמודדים טוב מבחינה נפשית. הבן הגדול אומר שמאז שהיא נעלמה הנפש שלו נשארה תקועה וזה שובר את הלב. כל עוד לא יודעים מה איתה, אי אפשר לסגור מעגל".
לדבריה, במקרה של אחותה, לא עשו מספיק בניסיון לאתרה. "יכול להיות שאלה המשאבים שהיו באותו זמן. אני בטוחה שאם חייל נעלם או מישהו מפורסם נעלם, היו עושים יותר, אבל פה זו אזרחית ואין לה גב כלכלי ואנחנו לא יכולים להפעיל שום אמצעים כספיים וטכנולוגיים, אז אין קצה חוט".
"לא החלפתי מנעול. אם מודי יחזור, שיוכל להיכנס"
מוטי להב מעכו, בן הזקונים של משפחת להב שאמור להיות היום בן 57 נעדר מאז 2010 ואין קצה חוט למקום הימצאו. אחותו מירי להב מלאה בתקווה שאולי גם אחיה יתדפק על דלת ביתה אחרי שזה קרה למשפחת רוטבן. "קראנו לו 'מודי'", סיפרה מירי. "יש לו אזרחות אמריקנית, הוא ניסה שם את מזלו ובשנת 2000 חזר סופית לארץ, הכיר בחורה שמאוד אהב והביא איתה ילדה לעולם.
"ב-2010 הייתה אזכרה של אבא שלי והוא לא הגיע לאזכרה. כולם שאלו איפה מודי, ניסינו להתקשר אליו אך לא היה מענה. התקשרנו לתחנת המוניות שם עבד ואמרו שהוא לא הגיע לעבודה. באותו ערב מאוד דאגנו ולמחרת בבוקר קיבלתי טלפון מבעל חברת המוניות שהודיע לנו שהמונית שלו נמצאה בפקיעין על הכביש הראשי", הוסיפה מירי.
6 צפייה בגלריה
"מייחלת כל יום, כל שעה, שמודי ידפוק בדלת". מוטי להב
(צילום: עמותת ״בלעדיהם-עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים״)
לדבריה, "לא הבנתי מה זה אומר. הוא אמר שהם לא ידועים איפה מודי. זה היה משום מקום. לא האמנתי. לא הבנתי את הסיטואציה. התקשרתי לאחותי ונסענו לתחנת המשטרה. באותו יום יצאו לחיפושים באזור פקיעין וגם עשו חקירות לטלפונים שהיו לו, אבל שם זה הסתיים. למי לא הלכנו, למי לא שילמנו. למתקשרים, רבנים, חוקרים. לא מצאו כלום".
מירי סיפרה כי "הגבתי בבכי והתרגשות כששמעתי ששלום חזר. הלוואי עלינו. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית התחלנו לשלוח מסרים. הלוואי עלינו, שיחזרו כולם הביתה, שיקישו בדלת ויגידו 'חזרנו'. זה נותן הרגשה של סיפוק שאולי גם לנו זה יכול לקרות. לא אבדה תקוותינו. אני מייחלת כל יום, כל שעה, שמודי ידפוק בדלת. לא החלפתי מנעול בדלת של היחידה שלנו כדי שאם מודי יחזור, שיוכל להיכנס. זה מאוד כואב לנו וקשה לנו לחיות בחוסר הוודאות הזו שהורגת. נגמר לנו הכוח, אנחנו רוצים שמישהו יזעק את הזעקה שלנו.
"כואב לי נורא שהמדינה לא עושה שום דבר בנושא נעדרים אזרחים", היא אמרה. "אני מאמינה שהוא כן בחיים. כל לילה כשאני נכנסת למיטה אני חושבת עליו. אני חושבת שלא עשו מספיק כדי לאתר אותו. המדינה היא זו שצריכה לתת הוראה לשוטרים לעשות יותר. אם השב"כ היה נכנס לתמונה, אולי זה היה נראה אחרת. זה לא נעשה קל יותר עם השנים. מי שאומר שהזמן עושה את שלו, זו סתם קלישאה. היינו מאוד רוצים יותר מעורבות של המדינה בנושא הזה".
