יותר ממה שאנשים משערים, דונלד טראמפ מזועזע באופן עמוק מסיפור החטופים ברצועת עזה. מאז שנבחר, כמה גורמים סיפרו לי על שיחותיהם עם הנשיא הנבחר. התיאורים והסרטונים על מצב החטופים טילטלו אותו עד כדי כך שהוא אומר מפעם לפעם שאינו מאמין שהחטופים יכולים היו לשרוד מצב שכזה. בחודשיים האחרונים פורסם כי אישים ישראלים ששוחחו עם טראמפ נדהמו לגלות שהנשיא סבור שהחטופים אינם בין החיים. מאז, יותר משני בכירים, ישראלי ואמריקאי, הציגו בפני הנשיא הנבחר את המידע המפורט בידי סוכנויות המודיעין במערב הממחיש שעשרות מהחטופים חיים. ועדיין, הוא מתקשה להאמין. צריך להדגיש שזה איננו פקפוק מודיעיני, עובדתי. הרי פורסמו סרטונים. לדוגמה, זה של האזרח האמריקאי עידן אלכסנדר, שפנה לטראמפ אישית מתוך מנהרת חמאס.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
חוסר האמון של טראמפ הוא עניין רגשי. הוא קשור לאכזריות ביחס לחטופים; טראמפ אומר שהוא מחויב לנסות ולהשיב את החטופים, חיים או מתים. אך הוא מדבר באריכות, בצורה חזרתית, על מצב החטופים, על המנהרות, ההתעללות בהם, מצב המזון. הוא שואל – איך אפשר להתקיים במצב שכזה. יש תמונות שנצרבו בנשיא ממש. הוא מתאר סרטוני וידיאו של חלק מהתצפיתניות שנלקחו בשבי. הוא זוכר פרטים גרפיים מתוכם.
טראמפ הוא שהתניע במידה רבה את המו"מ המתנהל בימים אלה, עם הודעת האיום שלו על חמאס לפני חודש ימים, שאם החטופים לא ישוחררו "המחיר יהיה גיהינום". היועץ לביטחון לאומי המיועד, מייק וולץ, נמצא בתיאום עם הישראלים וממשל ביידן; שאר מינויי טראמפ עוד לומדים את החומר. חשיבות התערבותו של הנשיא הנבחר הייתה עצומה, ולא בגלל עצם האיום לפגוע בחמאס. ספק אם יש משהו שארה"ב יכולה לעשות לחמאס בעזה שישראל לא עשתה, או תעשה. הנקודה היא שהוא הכניס מרכיב זמן: עד השבעתו, ב-20 בינואר. זמן הוא בדיוק מה שאין לחטופים, ולכן זו הייתה הודעה חשובה; ממשל ביידן עמל קשות על עסקה, אבל שחרור הצהרות על "גיהינום" עם תאריך יעד זה לא הסגנון שלו. המזרח התיכון מבין היטב את הסטייל האגרסיבי של טראמפ.
2 צפייה בגלריה
דונלנד טראמפ ומשפחת החטוף עידן אלכסנדר. הוא זה שהתניע במידה רבה את המשא ומתן שמתנהל בימים אלה
(צילום: Yuki Iwamura, AP)
ומצד שני, יש דינמיקה בעקבות קביעת דד-ליין, כמו שכולנו יודעים. תופעה טבעית של הידחקות אל הרגע האחרון. כפי שפורסם פה בשבוע שעבר, יש מחלוקות פנימיות בתוך חמאס, הקשורות למאבקי כוחות בתוך רצועת עזה, בימים שאחרי יחיא סינוואר. בפרט הדברים אמורים באחיו, מוחמד; הוא רואה את עצמו – מפעם לפעם, כשנחה עליו הרוח המשיחית – כמי שיכול לעמוד לבדו מול האמריקאים. בפני חמאס יש מתווה מעודכן ומתוקן מטעם ישראל, אחרי הערות המתווכות והצעותיהן. בניגוד לעבר, יש תיאום יחסי בין ראשי זרועות הביטחון. הפעולות של צה"ל ברצועה מעידות על אפשרות להרחיב את המלחמה, וספציפית – להשתלט באורח עמוק על העיר עזה. אלה התפתחויות שבעבר הכניסו את חמאס למצוקה עזה. הן תלויות מעל מפקדיו כמו חרב מתהפכת.
תשובת ארגון הטרור יכולה להגיע מחר, או בעוד שבוע (וייתכן שהגיעה אחרי סגירת הגיליון). גם אם היא תהיה חיובית למדי – לא סיכוי גדול – עדיין יהיו הידוקים, שיפורים, החלטות קשות. כדי שהעסקה תקרה, נתניהו יצטרך ללכת על זה, לגמור. השאלה הגדולה היא אם יש בסביבת ראש הממשלה אנשים שידחפו אותו לקבל את ההחלטה ממש. גנץ, איזנקוט, גלנט – כל מי שהיה בעסקה הראשונה – לא שם. בממשלה הנוכחית, אריה דרעי ורון דרמר הם מגדולי הדוחפים לעסקה כעת. מבין ראשי זרועות הביטחון, כוחם של הרמטכ"ל וראש השב"כ להשפיע מוגבל; שופרות נתניהו מפזרים שמועות פיטורים, חדשות לבקרים, אם כי רונן בר ממשיך להשפיע עמוקות על המגעים, בין היתר מתוקף היכרותו האינטימית עם העולם הערבי (בניגוד לאחרים). מי נשאר? ראש צוות המו"מ, ראש המוסד דדי ברנע. לא לחינם יש משפחות חטופים המעבירות לברנע שוב ושוב מסר: האחריות להביא עסקה בפני הדרג המדיני היא עליך.
ובאוויר יש עוד חשש: שאם תהיה עסקה וישוחררו בה האזרחים האמריקאים (עניין שממשל טראמפ הנכנס מתעקש עליו), ארה"ב תאבד עניין. ממילא לממשל טראמפ יש משימות ענקיות בתוככי ארה"ב, דחופות יותר בסדרי העדיפויות הפוליטיים. אי-אפשר שלא להיזכר בפסגה נשכחת, בסינגפור. הייתי שם ב-2018, כאשר טראמפ לחץ את ידו של הרודן הצפון-קוריאני, קים ג'ונג און. הם הגיעו לשם כי ארה"ב רצתה לפרק את פיונגיאנג מנשקה הגרעיני. הפסגה התקיימה, הידיים נלחצו והמצלמות צילמו. בסופה יצאה הצהרה קצרה ונמלצת שבה שני הצדדים קבעו חזון לחצי אי קוריאני ללא נשק גרעיני. טראמפ דיווח לעם האמריקאי שהייתה "כימיה נהדרת" ושהמשבר "נפתר בחלקו הגדול". שורה תחתונה: צפון-קוריאה לא התפרקה מנשקה הגרעיני.
אם לא יהיו הפתעות שומטות לסת, מתאר העסקה ברור למדי: ישראל תתפנה מציר נצרים. יש פתרונות לעניין פילדלפי. התקפות צה"ל על צפון עזה ומרכזה ופינוי האוכלוסייה משם ייפסקו, והפלסטינים יוכלו לשוב לאדמתם שם. אך המלחמה לא ממש תיפסק, גם אם ההסכם הסופי ייתן רושם שיש נתיב לכך בשלב השני. כל המתווה איננו רחוק מזה שהיה בחודש יולי 2023. יש בו פחות מסיום המלחמה, ואולי קצת יותר מפילדלפי.
במערכת הביטחון יש בכירים שעדיין משוכנעים שזה כלאם פאדי. שנתניהו לא רציני; שהמטרה היא רק להמחיש רצינות בפני ממשל טראמפ והציבור הישראלי, ולא לזוז בכלל. אחרים אומרים הפוך: שהוא רציני מאוד, בפעם הראשונה.
אבל כל הצדדים מסכימים שהסיכוי לשלב שני בעסקה – זה שבתומו ישוחררו החטופים כולם – נמוך. זה מצב נואש. המשפחות צפו בעסקה אחת בחודש נובמבר 2023. אנחנו בינואר 2025. בין לבין נרצחו ונהרגו חטופות וחטופים. מי יודע אם תהיה עסקה, ומי יודע מתי יבוא השלב הבא – אם בכלל.
מתאר העסקה ברור למדי: ישראל תתפנה מציר נצרים. יש פתרונות לעניין פילדלפי. התקפות צה"ל על צפון עזה ומרכזה ופינוי האוכלוסייה משם ייפסקו, והפלסטינים יוכלו לשוב לאדמתם. המלחמה לא ממש תיפסק
"המלחמה לא תיפסק, לא אסכים לשום מחויבות לסיומה", דפק פעם נתניהו על השולחן מול ראשי מערכת הביטחון. דבריו של בן גביר שהוקלטו בשיחה עם שורדת שבי, שהוא לא מוכן לסיום המלחמה – מייצגים את המיינסטרים בליכוד כרגע. מתחילה להתפתח "תפיסה" שזו הדרך היחידה. עזה היא סומליה וחייבים להילחם שם. אם נצא – חמאס יחזור. אין אופציה לרשות הפלסטינית כי היא "כמו חמאס". חיילים ייהרגו, אבל זה למען המדינה והציבור; כמו שנהרגו במלחמה נגד חיזבאללה ברצועת הביטחון. בכל מקרה, בכל מתווה של סיום – ואולי בשילוב הסדר אזורי עם סעודיה – כדאי לחכות לטראמפ. הניסוחים לגבי סעודיה כבר קיימים בתיקיות של רון דרמר; עם קצת נחישות אמריקאית זה יכול לקרות. בכל מקרה, טראמפ הוא העיקר. התקווה של נתניהו ואנשיו מבוטאת שוב שוב: שהממשל החדש יאפשר לישראל להפחית משמעותית סיוע הומניטרי לרצועת עזה ושיסופק נשק ללא הפרעה, וגם תמיכה בזירה הבינלאומית. כך חמאס יילחץ באמת.
דרמר. ניסוחים בתיקיותצילום: אבי אוחיון, לע"מ כמעט מיותר לציין את הבעיות היסודיות, העמוקות, ב"תפיסה" הזו. המלחמה הופכת בה לתכלית, ולא אמצעי. היא מצב של קבע. הודאה בכישלון. אם המטרה הייתה שחמאס לא ישלוט בעזה, יש שלוש דרכים להוביל לכך: שישראל תשלוט בה, כוח פלסטיני כלשהו, או גורם בינלאומי ו/או ערבי. אם ההתשה נמשכת, עזה ממשיכה להיות מוקד בלתי נגמר של אבידות ודה-לגיטימציה לישראל, בעוד עשרות שבויים נשארים בידי חמאס (אם תהיה עסקה קטנה, חלקית). חזונו של יחיא סינוואר נותר שריר וקיים. חשוב לציין שאף אחד במערכת הביטחון – ובעצם בציבוריות הישראלית – לא סבור שצריך לאפשר שלטון חמאס ברצועה. העניין הוא להתקדם למציאות פוליטית אחרת, באמצעות הישגי צה"ל.
הנה תרגיל מחשבתי שהוצע לי על ידי גורם במערכת הביטחון. "נניח שיציעו לנתניהו נורמליזציה ושלום עם סעודיה ויבקשו שיסיים את המלחמה בעזה, זה התנאי", אמר הגורם. זהו איננו תרחיש היפותטי. סעודיה הבהירה שהפסקת המלחמה והכרה במתווה ריאלי למדינה פלסטינית הן תנאי יסוד. "האם אתה חושב שנתניהו יגיד – חייבים להישאר בגבולות רצועת עזה כדי להילחם בחמאס? או שיימצא איזה פתרון כדי שיהיה שלום עם סעודיה? אני חושב שהוא יעשה את זה בשנייה אחת. ואם הוא מוכן לעשות זאת למען סעודיה – למה לא למען החטופות והחטופים?".
גורם במערכת הביטחון: "נניח שיציעו לנתניהו נורמליזציה עם סעודיה, ויבקשו שיסיים את המלחמה בעזה. אתה חושב שהוא יגיד 'חייבים להישאר ברצועה' או שיימצא פתרון? אני חושב שהוא יעשה את זה בשנייה"
אם וכאשר תהיה עסקה, זו תהיה הזדמנות פז עבור נתניהו לפטר את היועצת המשפטית לממשלה. פורמלית, כמובן, הוא לא יהיה מעורב – לאור תיקיו הפליליים. אבני הדומינו ייפלו סביבו בדרך פלאית, בייזומו של שר המשפטים יריב לוין ואחרים. המנוע הוא כמובן איתמר בן גביר. התמריץ שלו כפול: החשש מחקירה פלילית נגדו והבג"ץ התלוי ועומד בעניינו, וכמובן, הרווח המיידי בימין הישראלי מרשימת הישג מפואר שכזה על שמו.
במובן מסוים, זה יכול להיות דיל מצוין. בן גביר וסמוטריץ' בולעים את עסקת החטופים – גם אם מתנגדים לה – ומקבלים את המכה האנושה לשלטון החוק. בדיוק כפי שגלנט פוטר יחד עם בחירת טראמפ לנשיאות, עסקת חטופים יכולה לייצר מספיק ערפל ועיסוק תקשורתי למחטפים אין-ספור. תחשבו על כל מה שנמצא על השולחן דרך קבע: חידוש ההפיכה המשפטית, פיטורי הרמטכ"ל, פיטורי ראש השב"כ, חוק השתמטות מגיוס. הנושא האחרון, ללא צל של ספק, הוא הקריטי ביותר לשרידות הקואליציה.
2 צפייה בגלריה
יריב לוין וגלי בהרב-מיארה. אם תהיה עסקה - זו הזדמנות פז עבור נתניהו לפטר את היועמ"שית
(צילום: שלו שלום)
נתניהו צפה באימה מסוימת בהתפתחויות השבוע בכנסת. הנקודה לא הייתה הדרך שבה בן גביר השפיל אותו. רובי ריבלין היה נוהג לומר שבאפריקה נולד פיל עם עור של ביבי. נתניהו מתואר לעיתים קרובות כמבוזה, מושפל והיסטרי. זו דרך אחת להסתכל על הדברים. דרך אחרת היא שהוא המנהיג השרדן ביותר בעולם המערבי, ונכונותו להיכנע שוב ושוב לסחטנות אולי מנעה ממנו קבלת החלטות נכונות עבור מדינתו – אבל הבטיחה לו שלטון. כל קולות הנהי, הבכי והזעם בקרב שופרותיו נגד בן גביר שכפה על ראש הממשלה לצאת את בית החולים היו משונים קצת. מדובר באותם אנשים בדיוק שנירמלו עבריין סדרתי ואיש ימין קיצוני שכל חייו הוקדשו לפרובוקציות ושבירת נורמות. אם זה היה תלוי בבן גביר, ילדות וילדים ישראלים היו נשארים במנהרות חמאס בעזה; הוא הצביע נגד העסקה הראשונה, זו שאחריה המלחמה התחדשה. על החרפה הזו, למנרמליו הרבים לא הייתה תלונה מוסרית. הוא לא זומן לאולפן בערוץ התעמולה המשפחתי וננזף. אבל על פגיעה בכבוד המנהיג? זה כבר עניין רציני.
אך שוב, הבעיה איננה בן גביר. הבעיה היא החרדים ואובדן הסבלנות שלהם כלפי הקואליציה לאור חוק הגיוס. האדמו"ר מגור העביר הנחיה ברורה למדי, וזו התקרבה להפיל את חקיקת הרווחים הכלואים. נתניהו עבד קשה ממיטת בית החולים, כולל דרך האדמו"ר מבעלז, מנסה לשכנע שאסור שהחקיקה תיפול. הוא ראה ברכה בעמלו: הציר החרדי פורק, החוק עבר. הוא יכול היה להתנחם בח"כים החרדים שהצביעו עם הקואליציה. אך זהו רק סוף ההתחלה. ללא העברת חוק פטור חדש לחרדים, ובוודאי אם תהיה עסקת חטופים, התקציב יהיה בסכנה חמורה – והקואליציה כולה. ולכן יש רק פתרון אחד: הבאת חוק גיוס לשביעות רצונם המלאה של החרדים, עניין שנראה אפשרי יותר לאחר התפטרותו של יואב גלנט. נתניהו יכול לשרוד בלי בן גביר; למעשה, הוא כבר שורד בלעדיו יפה. אבל בלי החרדים – זה בלתי אפשרי. הם ראשית הצירים כולם.
