וכך (אולי) ייכתב בספרי ההיסטוריה: בשבוע שבו ישראל החלה צועדת במסלול מסוכן לדמוקרטיה שלה, רוב הישראלים עסקו במונדיאל. זה היה חורף, אבל הרגיש כמו סתיו. הגשם בושש לבוא. במליאת הכנסת התווכחו על חקיקה שמשנה את המשטר אבל בחדר האחורי ישבו הח"כים וצפו במשחקים בקטאר, תוהים אם לאו מסי יהפוך רשמית לגדול מכולם. רוב הדיון בתקשורת לא עסק בדמוקרטיה, אלא בהסכמים הנדיבים, המופרכים, עם המפלגות החרדיות. ראש הממשלה המיועד הבטיח מעל בימת הכנסת שישראל לא תהפוך למדינת הלכה. בליכוד לא קם חבר כנסת אחד, ולו אחד, שמחה על כרסום הדמוקרטיה או פרימת הסטטוס-קוו בין חילונים ומסורתיים לבין חרדים. בוודאי שהם לא מחו על הליך חקיקה מזורז שיאפשר למורשע שקיבל מאסר על תנאי לשמש כשר (בכיר) בממשלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הפרשנויות המקובלות, יציינו ההיסטוריונים, היו כי מדובר בחוסר אמון של השותפות הקואליציוניות. הם יזכירו את הציטוט של בצלאל סמוטריץ', שר האוצר המיועד, על נתניהו: "שקרן בן שקרן", ויסבירו כי בזמן אמת, ההערכה הייתה שהמפלגות בקואליציה לא סומכות על ביבי, ולכן רוצות לספור את הכסף במדרגות. להעביר את החוקים עוד טרם הקמת הממשלה. בדיעבד, יכתבו, הסיבה הייתה שונה לגמרי: נתניהו בעצמו חשש שיקומו שלושה-ארבעה ליכודניקים שיגידו שהם מסרבים להעביר את החוקים הללו. שזו בגידה בעקרונות התנועה הלאומית-ליברלית. לכן הוא דאג שהחקיקה תעבור לפני הקמת הממשלה, בטרם התפקידים והתיקים מחולקים, וכך יוכל להחזיק שוט על הח"כים שלו – ולמנוע מהמאוכזבים לנקום. או כפי שאמר לי השבוע ח"כ בליכוד: "בוודאי שלא אדבר לפני שמקבלים תיקים. ובוודאי שמה שהם עושים הוא טירוף. לא משאירים כלום לליכוד, מוכרים את הכל לחרדים ולשאר השותפות. זה לא הליכוד". הכל לא לייחוס, כמובן; הוא מקווה לשמש כשר.
ח"כ בליכוד: "בוודאי שלא אדבר לפני שמקבלים תיקים. ובוודאי שמה שהם עושים הוא טירוף. לא משאירים כלום לליכוד, מוכרים את הכל לחרדים ולשאר השותפות. זה לא הליכוד"
ההיסטוריונים יביעו פליאה. הכתובת לא הייתה "על הקיר". היא נאמרה בפני הח"כים בריש גלי. אפילו הייעוץ המשפטי ההססני של הכנסת הסתייג נחרצות מחלק מהצעות החקיקה. המשנים ליועצת המשפטית לממשלה, משפטנים מקצועיים, היו ברורים יותר. הם אמרו על שינוי פקודת המשטרה והחלשת מפקדיה, מה שמכונה חוק בן גביר, שבנוסחו הנוכחי יש "פוטנציאל לפגיעה ממשית וקשה בעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי". ובמילים אחרות: הדמוקרטיה עצמה בסכנה. זה גם מה שאומר המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך בראיון ל"ידיעות אחרונות"
"קשה לנבא – בעיקר את העתיד", ציין פעם ביובש הפיזיקאי נילס בוהר. בכלל לא בטוח שספרי ההיסטוריה ימשיכו לתאר תהליך הידרדרות דמוקרטי. זה תלוי בשחקנים השונים, בשיקול הדעת של נתניהו, בבג"ץ. ייתכן בהחלט שחוק בן גביר יעוקר בכנסת מתכניו המזיקים ביותר וייוותר הצהרתי במהותו. אולי בג"ץ יפסול חלקים מחוקים אחרים. הדמוקרטיה הישראלית עודנה חיה וקיימת, עד הודעה חדשה. החקיקות הללו למיניהן – מפסקת ההתגברות ועד שינוי מינוי השופטים, פקודת המשטרה ועד ערימות החוקים שהחרדים דורשים – כל זה טרם התרחש ומומש. נבואות החורבן מעריכות בחסר את כוח האינרציה של המנגנון הדמוקרטי הישראלי. הוא עדיין קיים. ובכל מקרה, "לכולם יש תוכנית עד שהם מקבלים אגרוף בפרצוף", כפי שאמר פעם מייק טייסון.
הסכמתו של נתניהו להעניק לאיתמר בן גביר את המשרד לביטחון הפנים היא ההחלטה ההזויה ביותר שקיבל בעת הרכבות ממשלה מאז ומעולם, ובואו, מדובר בתחרות קשה ביותר. עד לפני שנה וחצי, מדובר באדם שביבי בעצמו לא הסכים להצטלם איתו, משום שכמחצית מהציבור (וכנראה יותר) תופסים אותו כפוליטיקאי מסוכן. הפוליטיקה משופעת באישי ציבור שהחלו את דרכם בנקודה קיצונית, והלכו והפכו להיות מיינסטרים. בן גביר היה יכול לעבור במשרד ביצועי, כגון תחבורה. הוא דרש רשמית – ואפשר להבין אותו, בגלל המצע שעליו רץ – את ביטחון הפנים. ההלם הוא שביבי אמר לו כן. עכשיו נתניהו גם הולך איתו לשינוי חקיקה משמעותי בפקודת המשטרה.
על הפקודה צריך לדבר. בדיון הציבורי נוצרה תחושה כאילו עד כה השר לביטחון הפנים היה מעין עציץ מסוג סוקולנט. גוזר סרטים בחניכת תחנות משטרה. המציאות, כמי שמשוחח עם שרים שאחראים על המשטרה מאז 1999, שונה לגמרי. דווקא משום שהמשטרה היא גוף אזרחי, ויוקרתה שנויה במחלוקת, מעמדו של השר חזק מאוד. איש אינו מכחיש את זכותו לקבוע מדיניות (וגם במשרד היועץ המשפטי לממשלה הדגישו זאת, השבוע). לצד הזכות יש גם יכולת: השר הוא שמאשר מינויי קצינים, והוא זה שמנהל את המו"מ הפוליטי על תקציב המשטרה. נוצר איזון מסוים (וכן, לעיתים שיתוק) בינו ובין המפכ"ל.
5 צפייה בגלריה
איתמר בן גביר. ההחלטה הכי הזויה של נתניהו הייתה למנות אותו לשר לביטחון לאומי
(צילום: רפי קוץ)
קחו לדוגמה את עמר בר-לב. כשר לביטחון הפנים, הוא פירסם את מסמך המדיניות שלו לציבור לשנים 2021־2022. המסמך (שנמצא באתר המשרד) כולל יעדים ספציפיים ביותר שהגדיר למשטרה, עד כדי "מיטוט שלוש משפחות פשיעה" בציבור הערבי, או "ירידה של 10% לפחות במעשי רצח". הנה כמה תוצאות: עלייה של 12% בכתבי אישום על עבירות נשק. עלייה של 24% בכתבי אישום על עבירות סחיטה, פרוטקשן. הדרום הועמד כעדיפות, כולל נהיגה פרועה. התוצאה הייתה עלייה של יותר מ־100% במתן דוחות תנועה בדרום הארץ. ירידה של 23% בפשיעה חקלאית באזור הזה. מאבק בזנות הוגדר כעדיפות על ידי בר־לב ואנשיו; הייתה קפיצה של פי 100 (מ־12 לכ־1,400) דוחות לגברים שצרכו זנות. האם כל זה מספיק? לא, לאור הסנטימנט הציבורי. אבל הנקודה היא שאת כל זה עשה ללא צורך בשינוי פקודת המשטרה. מתוקף מעמדו הפוליטי.
שוחחתי בימים האחרונים עם פוליטיקאים שעברו במשרד לביטחון הפנים. הדעות נחלקו לשתיים. חלקם חשו שהתפקיד הוא רעל פוליטי משום שהאחריות עליהם, אך השפעתם על כוח המשטרה אפסית. הם דיברו על התסכול: מקבלים שיחות טלפון באמצע הלילה מהורים נואשים שילדיהם לא נרדמים בגלל ירי פראי בנשק קל, אבל לא יכולים להורות על תגבור כוחות – בשום מקום. אחרים הסכימו לגבי הרעל, אך הדגישו ששר טוב יכול לבצע מהפכות, כולל שינוי סדרי עדיפויות פנימיים במשטרה. זה תלוי ביכולותיו להניע תהליכים.
בן גביר התייעץ עם עשרות קצינים לשעבר במשטרה, ועם שני שרים לשעבר לביטחון הפנים – אמיר אוחנה וגלעד ארדן. על סמך התבטאויותיהם הפומביות, אפשר להניח שאוחנה וארדן נמצאים במחנה שסבור שהשר נטול כוחות נחוצים, שהוא מסורס. עם אחרים ששימשו בתפקיד (אבי דיכטר, יצחק אהרונוביץ', שלמה בן עמי ועוד) בן גביר לא שוחח.
השר המיועד החליט שהוא זקוק לחקיקה. זה סיכון: יהיה קל להאשימו בכישלונות, יותר מכל קודמיו. זה גם לא מובן מאליו. במקום לדרוש עוד מיליארדים למשטרה בבסיס התקציב, הוא בחר לנסות לאפס את ההסדרים הוותיקים, הבלתי כתובים, שיצרו איזון בין השר למפכ"ל. אני מהמר שבן גביר – שחקן מתוחכם – יתפשר בנדיבות על ניסוחים ויהיה פתוח לפשרות. עצם העברת החוק, כל חוק, תעביר את המסר הדרוש מבחינתו לשוטרים: הוא בעל הבית, אם לצטט את הקמפיין שלו.
סיפור פקודת המשטרה מדגים את הדרך שבה המרכז-שמאל זנח את הצורך ברפורמות, בפעולה, במהפכנות. הרי יש הסכמה, גם במערכת המשפטית, שפקודת המשטרה מיושנת. שריד מנדטורי. במקום שהממשלה היוצאת תבוא ותשנה אותה, היא התמקדה בשימור הסטטוס-קוו. כעת באים המהפכנים מהצד השני, הלאומנים, ומנצלים את העיפוש סביב הוראת חוק ישנה ולא רלוונטית – כדי לדחוף את האג'נדה שלהם.
רפורמה, ללא ספק, נחוצה. אבל מה שנעשה השבוע הוא הליך פראי. ככה לא נוגעים במרקם הרגיש של המגע בין דרג פוליטי ובין גוף עם סמכות מלאה לעצור ולחקור אזרחים. המשטרה מחזיקה במונופול על הפעלת אלימות חוקית בתוככי מדינת ישראל. היא גוף מוחלש, שממילא דעך בחקירות של שחיתות ציבורית; אם אנשיה יקבלו את הרושם שהשר החדש חזק יותר מקודמיו, ובהתחשב בהשפעתו על מינויים ממילא, היא יכולה לעבור תהליכי הכנעה מוחלטים. הדבר המסוכן הוא האפשרות ששוטרים ינסו לכוון לדעתו של השר החדש, גם בלי הנחיה מפורשת ממנו. בין אם מדובר בפתיחה באש, בחקירת פשיעה אידיאולוגית או בשורה של עניינים אחרים.
יש פה עניין אישי בהחלט. בן גביר התנגש כל חייו עם רשויות אכיפת החוק. זו דרך מנומסת לומר שהוא הורשע שוב ושוב בעבירות שנוגעות למרקם החיים הדמוקרטי. כאשר גלעד ארדן רצה לשנות את פקודת המשטרה, העניין סוכל בידי השוטרים ואנשי מערכת המשפט. אז כשבן גביר, שטרם ישב דקה אחת בחדר ישיבות הממשלה, שעד לא מזמן פתח לשכות בשייח' ג'ראח, כשהוא בא עם הצעת חוק כזו – הם נחרדים. השבוע השר המיועד צעק לח"כ ווליד טאהא במסדרון שהוא מחבל; התעמת עם יואב סגלוביץ' בכנסת בצעקות וצחוק; התפרץ לדברי המפכ"ל, וגם לדברי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בדיון על פקודת המשטרה. המערכת לא מקבלת את הרושם שהוא מתעתד להשתנות. "הוא עוד לא רואה שדברים שרואים מפה, לא רואים משם", אמר לי בצער בכיר בליכוד. "אולי כשהוא יהיה בממשלה, הוא יראה".
ואולי לא.
הגלובליזציה בנסיגה, וסגירת מפעל "להבים" מבהירה שגם ישראל תיפגע מכך
כ-900 עובדים יש במפעל "להבים" בצפון הארץ, המייצר מוצרים למטוסי סילון. ב-2014 מכרה משפחת ורטהיימר את "להבים" לידי פראט אנד וויטני, אחת משלוש החברות המובילות בעולם לייצור מנועים למטוסים. בשבוע שעבר הודיעה פראט כי המפעל ייסגר עד שנת 2025. הסיבה, לפי הודעתה, היא שהלהבים המיוצרים במפעל מיושנים.
השבוע פירסם כתב "ידיעות אחרונות" ו-ynet בצפון, יאיר קראוס, הקלטה מעניינת. זו שיחה בין אחד המנהלים בחברת-האם, פראט אנד וויטני, לבין אחד המנהלים ב"להבים". הם עוסקים במכירת המוצרים של החברה, ולכאורה נשמע בה איש פראט אנד וויטני מודה שהם מנסים לייבש את המפעל. "אני מרגיש מובך מהמחירים שהצענו להם... ואני מרגיש שהם שמים אותי במקום לא נוח מול הלקוחות במקום לומר להם את האמת, שאנחנו לא מעוניינים יותר למכור להם". עבור העובדים, ההקלטה הייתה אקדח מעשן; הם טוענים שפראט אנד וויטני רצתה לסגור, נטשה לקוחות ויצרה הפסדים מלאכותיים. בפראט אנד וויטני מכחישים לחלוטין.
ישראל היא מדינה קטנה ששיגשגה במציאות של גלובליזציה. העידן של סחר עולמי מעמיק והשקעות חוץ ישירות (Foreign Direct Investments) גדלות היה טוב למדינות קטנות בכלל (דנמרק, שווייץ, שוודיה ועוד). בשל איכות הכוח האנושי, ההנדסי, וכתוצאה ישירה של השקעות עתק בתשתית טכנולוגית במערכת הביטחון, ישראל הייתה ממוקמת נפלא למרוץ הגלובלי. מפעל "להבים", חלק ממפעל החיים יוצא הדופן של סטף ואיתן ורטהיימר, איננו הייטק. הוא מצוי בקטגוריה יוקרתית יותר: תעשייה מתוחכמת, עתירת תעסוקה וידע.
המשק חווה עכשיו גל של הודעות פיטורים. רבות מהן מגיעות מחברות בינלאומיות. נדמה לי שהישראלים לא מבינים מה המגמה. הנה היא: הגלובליזציה בנסיגה. לחברות בינלאומיות יש שיקולים של רווח והפסד, בלבד. זה רכושן. הניתוק שלהן מהחברה המקומית מאפשר קבלת החלטות חותכת, מהירה יותר. האטת הגלובליזציה איננה אבחנה פרשנית. הביטו בגרף בטור זה: היקף הסחר העולמי כשיעור מהתוצר הגלובלי טיפס, ואז נתקע והחל יורד. זה קשור למשבר הכלכלי הגדול שהחל ב־2008, לשיעורי הריבית, למרד נגד הגלובליזציה, תופעה שחוצה תרבויות ויבשות, למגפת הקורונה. בעבר, מדינות חששו מהשקעות זרות. הן פחדו מהתרחישים הללו, כסף שנכנס ויוצא במהירות; מפעלים שנסגרים בשל שיקולים תאגידיים במדינה אחרת, בלי סנטימנט מיותר. החשש שלהן, בכל מקרה, נעשה אנכרוניסטי. פתיחת השווקים הייתה הכרחית כדי שמדינות יתקיימו ויצמחו.
הרוח השתנתה. הייצור האמריקאי מתחיל לחזור הביתה. זה נובע מסיבות מגוונות (נניח מיסוי נמוך במדינות דרומיות בארה"ב, או קפיצת עלויות השכר באסיה). מעבר לכל נתון כלכלי, יש פה סנטימנט. הקמפיינים של טראמפ ב־2016 ו־2020 היו, מילולית, מאבקים נגד הרעיון של הגלובליזציה. "למישהו היה פעם איזה רעיון משוגע שנייצר בכל מקום, ונייצר מברג למכונית באיזו מדינה אחרת לגמרי... אני אוהב לייצר הכל ממש פה, בארצות-הברית", אמר טראמפ. הוא אולי הפסיד בבחירות האחרונות, אבל הסנטימנט הזה מנצח. באמריקה, וגם בסין.
ישראל צריכה להיערך להתקיימות בעולם עם גלובליזציה נסוגה. צפויות מכות חריפות יותר בשנת 2023 למשק הישראלי. במציאות נורמלית, זה מה שהיה מעסיק את הקואליציה הנכנסת. לא תיקון פקודת המשטרה והגדלת תשלומים לאברכים.
