הסיסמה "יחד ננצח" ליוותה את ששת חודשי המלחמה. הציבור הישראלי על כל גווניו - כן, כן, גם ערבים ישראלים - התגייס בהמוניו למען הנפגעים, הלוחמים, והמפונים. הדבר התבטא לא רק בתמיכה נפשית ומוראלית אלא גם באיסוף ושיווק התוצרת החקלאית משדות הישובים הפגועים ובקליטת ואירוח מפונים ואספקת צורכי הנזקקים. ארגונים אזרחיים רבים - שזכו לביקורת מהממשלה במהלך המאבק נגד הרפורמה המשפטית - החליפו למעשה את משרדי הממשלה השונים, שלא היו די מוכנים לאירוע שכזה. הציבור הישראלי בהמוניו פתח את לבו וכיסו למען אותו ניצחון, שהיה ברור לכולם כי אמור לכלול גם השבת החטופים כמטרה ראשונה במעלה. החטופים הם אלה ששילמו ועדיין משלמים את המחיר היקר ביותר: הממשלה הפקירה אותם לגורלם. ככל שימי המלחמה הלכו והתארכו, השבתם הלכה והתעכבה וסיכנה את חייהם. אלה ששוחררו סיפרו סיפורי זוועות על מה שעבר עליהם בשבי. ספק אם נפשם הפצועה תגליד, והפצע שנפער בה נגע בכולנו - גם בערבים ישראלים.
ציפיתי שהציבור הישראלי יציף את הרחובות במאות אלפיו למען החטופים, ממש כפי שהציפו את הרחובות למען גלעד שליט. לא העליתי על דעתי שהעם היהודי יפקיר בשר מבשרו במנהרות הקרות והחשוכות של עזה
לפני כשנה שמעתי ברשת דבריו של צעיר סורי שאמר שהיה רוצה להיות חייל ישראלי, כי לדעתו ישראל דואגת לחייליה אם יפלו בשבי, ואילו בסוריה הדברים שונים: "נפלת בשבי – תסתדר לבד". אישית, האמנתי כי סיפורי החטופים יספיקו כדי להניע את הממשלה לעשות הכול למען שחרורם, בכל מחיר. כן, גם במחיר של הפסקת המלחמה והשבת העזתים לצפון הרצועה. ציפיתי שהציבור הישראלי יציף את הרחובות במאות אלפיו למען החטופים, ממש כפי שהציפו את הרחובות למען גלעד שליט. לא העליתי על דעתי שהעם היהודי יפקיר בשר מבשרו במנהרות הקרות והחשוכות של עזה.
למשך כל ימי המלחמה הפיצה הממשלה סיסמאות כמו "ניצחון מוחלט" או "מיטוט חמאס", ורבים המשיכו להאמין כי רק לחץ צבאי יביא לשחרור החטופים, וכי בסופו של דבר יגיח סינוואר מהמנהרות מתחנן לחייו. השר סמוטריץ' התוודה לפני כחודשיים כי שחרור החטופים אינו בראש סדר העדיפויות - מבחינתו, השמדת חמאס היא מטרת העל. ייתכן שזו גם דעתם של יתר חבריו לממשלה. וכך הלחץ הצבאי גבר מיום ליום, וצה"ל המשיך דרומה וכבש את העיר חאן-יונס. לפי הדיווחים השונים, נהרגו בעזה כ-34 אלף פלסטינים. אלפים מהם ילדים, נשים וקשישי תמימים. כ-300 אלף יחידות דיור נהרסו, והרצועה הוחרבה עד כדי כך שספק אם תתאים בעשור הקרוב למגורי אדם. ובכל זאת, כלום לא השתנה - והחטופים עדיין בשבי.
כעת מדברים על כיבוש רפיח על מיליון וחצי תושביה, בתקווה כי הדבר יגרום להשמדת ארבעה גדודי חמאס ויביא לשחרור החטופים. קהילות העולם מתנגדות למהלך זה, כולל ארצות-הברית. המחיר של הכיבוש יהיה כבד ביותר, ואלפי תמימים עלולים למצוא את מותם. כמובן שאין מי שיבטיח כי המהלך יגדיל את הסיכוי לשחרורם - ייתכן דווקא ההפך. אם כיבוש צפון הרצועה וחאן-יונס לא קידם את שחרורם כהוא זה, מדוע שכיבוש רפיח כן? ומה יקרה אם לאחר מכן החטופים לא ישוחררו? לא יישאר לישראל מה לכבוש - אז אילו מכבשי לחצים יופעלו?
כיבוש רפיח ללא שחרור החטופים עלול להיות מכה מוחצת לכבוד הלאומי הישראלי, ועלול לחזק את חמאס ושלוחותיו עוד יותר. בינתיים, לחמאס יש עוד מה להפסיד, והוא לא רוצה להקריב גם את רפיח. לכן, עדיף לה לממשלה לעצור ולחשב מסלול מחדש, וכבר עתה לפעול לשחרור החטופים תוך וויתור על הקלישאות של מיטוט חמאס או ניצחון מוחלט. ממילא ספק אם אי פעם יוכל חמאס להתאושש באופן היכול לאיים באמת על ישראל.
שקיב עלי הוא עורך דין ופעיל זכויות אדם
