השבוע נפגשו שר האוצר החדש בצלאל סמוטריץ' ויו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, לראשונה מאז סמוטריץ' נכנס לתפקידו. ההודעה הרשמית דיברה על "פגישה ברוח טובה", שזה כמובן לא אומר דבר. ימים יגידו אם הרוח הטובה הזו תישמר כשהשיחות על הסכמי שכר חדשים במשק יתחילו באמת, דבר שיקרה כנראה רק אחרי שהתקציב החדש כבר יוגש לממשלה.
פעם, פגישה בין שר האוצר למזכ"ל ההסתדרות, כמו שהאיש המוביל של ארגון העובדים החזק בישראל נקרא עד אמצע שנות התשעים, הייתה כותרת ראשית בעיתונים. ההסתדרות לא רק ייצגה חלק גדול מהעובדים במשק, אלא גם הייתה מעסיק ענק – קונצרן "כור" שבבעלותה העסיק בשיאו כ-30 אלף עובדים – וגורם פיננסי רב עוצמה. כל זה הרחק מאחורינו, ונדמה לי שאין איש שמצר על כך. אבל בר-דוד עדיין מוביל ארגון שמאגד תחתיו 800 אלף איש, ועדיין יכול להשבית חלק גדול מהמגזר הציבורי, אם לא את המשק כולו.
הימים האלה חלפו, ולא רק מפני שההסתדרות התפרקה מרוב נכסיה. אפילו חלק מהדברים שאמר סמוטריץ' לפני שנכנס לתפקיד, בגנות הוועדים והקביעות בשירות המדינה ובעד הגבלות מסוימות בזכות השביתה, כבר נשמעים היום יותר כמו השתלחות של מי שמבקש קולות בקרב שונאי הסמל הגדול שנותר ממפא"י ההיסטורית, ולא כתוכנית עבודה של שר אוצר. אבל עדיין שווה לשאול, דקה לפני שביטויים כמו "השבתת המשק" חוזרים לכותרות, מה זה ארגון עובדים בתקופה שבה אנחנו חיים, לאיזה מודל הוא צריך לשאוף בישראל, וכמה אנחנו רחוקים משם.
1 צפייה בגלריה
ארנון בר-דוד ועפר שלח. השנים הבאות יהיו מאתגרות לא רק לארגוני עובדים, אלא גם למי שחושב היום שהוא לא צריך אותם
(צילום עפר שלח: הדר יואביאן)
בר-דוד גדל בעולם העבודה המאורגנת. הוא היה יו"ר ועד עובדי עיריית תל אביב, יו"ר הסתדרות המעו"ף, ולאחרונה נבחר בשנית להיות יו"ר ההסתדרות. בזמן הזה עבר עולם העבודה תהפוכות ושינויים קיצוניים, והרבה עוד לפניו. כל מה שעלה מעל פני השטח בימי הקורונה ובעקבותיה – "ההתפטרות השקטה" של עובדים שגילו שיותר טוב להיות פרילאנס, העבודה מהבית, השינויים התכופים בקריירה בעקבות הכניסה המוגברת של בינה מלאכותית ורובוטים במקום בני אדם והצורך במקצועות חדשים - כל זה ועוד מאתגר את הנחות היסוד של ארגוני העובדים, שקמו וצמחו יחד עם המהפכה התעשייתית.
בשיחה בינינו הוא מתגאה בכך שהשפה הישנה של ההסתדרות חלפה מן העולם יחד עם המיתולוגיה של הפנקס האדום, והיום הוא מעדיף להגיע להסכמות שקטות ולראות בממשלה ובמעסיקים שותפים, במקום להוריד את השאלטר כל שני וחמישי. הוא גם יודע שעולם העבודה החדש יצריך שינויים מרחיקי לכת.
במדינות שאליהן אנחנו אמורים לשאת עיניים, מדינות צפון-אירופה בעיקר, יש היום צורות חדשות של יחסי עבודה. הפלקסיקיוריטי הדני, למשל, תפיסה שמאפשרת גמישות גדולה גם למעסיקים אבל נותנת לעובד רשת ביטחון משמעותית, הן לתקופות של אבטלה והן להכשרה מקצועית שתתאים את כישוריו לאלה שנדרשים באמת בשוק. אבל בעיקר, זו בעיה של תרבות: שם מדברים כדי להגיע להסכם, אצלנו מדברים כדי לנצח. שם יודעים שלכל התנצחות יש מוצאי התנצחות, שאז צריך לעבוד ביחד, אצלנו חושבים שכל הסכם יהיה בסיס לדרישות של מחר.
השנים הבאות יהיו מאתגרות לא רק לארגוני עובדים, אלא גם למי שחושב היום שהוא לא צריך אותם. הצעירים שנכנסים היום להייטק במשכורות מטורפות ואופציות, יגלו בגיל 40 שיש צעירים חדשים, והידע שאיתו באו או רכשו במהלך העבודה לא רלוונטי בעולם שמשתנה בקצב מטורף. הם יגלו גם שהצרכים וההעדפות של רווק בן 25 שונים מהותית מאלה של בן 40 עם שלושה ילדים, ו"ביטחון" ו"הגנה" הן לא מילים נרדפות לתקיעות וחוסר יעילות. הם יגלו שענפים שלמים שברחו מהעבודה המאורגנת מתו בגלל שכשהשתנה המודל שלהם, לא היה מי שיגן על מי שנותר מאחור.
זה שיח עצום היום בעולם. אצלנו זה עדיין כיפופי ידיים. אבל זה יבוא לכל אחד מאיתנו, במוקדם או במאוחר.
