כולנו מכירים את הקביעה, לפיה האדם הראשון שיחיה 150 שנה כבר נולד. כולנו יודעים שתוחלת החיים הממוצעת עולה בקצב מהיר – בישראל היא למעלה מ-81 שנים לגברים וכמעט 85 לנשים – וכולנו שמענו ששיעור המבוגרים באוכלוסייה רק ילך ויעלה. רבים מאיתנו כבר חיים עם ההשלכה הבלתי נמנעת של הנתונים האלה על מה שהמין האנושי טרם פתר ולא יפתור: בסוף כולנו נמות, ייקח כמה זמן שייקח בדרך לשם.
ככל שתוחלת החיים עולה, מתחזקות גם השאלות לגבי סיומם. אנשים שחיים יותר הם גם אנשים חולים יותר, שהרי חלק מהתארכות תוחלת החיים נובעת מכך שמחלות שפעם היית מת מהן מהר, היום הן כרוניות. אנשים שחיים יותר מתמודדים יותר זמן עם בדידות, ועם ההשלכות הפיזיות, הפסיכולוגיות והאחרות של חיים בגיל זיקנה. ובצד כל אלה, כפי שעלה גם בשיחות קודמות במסגרת הזו, התארכות תוחלת החיים מלווה גם בהופעתן המוקדמת יותר וממושכת יותר של מחלות כמו דמנציה ואלצהיימר, שמעלות בחריפות גדולה את השאלה מה הם חיים שראוי לחיותם – ואיך ראוי לתת לנו לסיים אותם.
בישראל זהו דיון ער מאוד כשזה נוגע למה שאנשים מדברים עליו או כותבים עליו ברשתות. בהקשר הפוליטי, שבו אמורה החברה הישראלית באמצעות מוסדותיה לקבוע לעצמה כללים, הוא כמעט מושתק. מאז חוקק ב-2005 חוק החולה הנוטה למות, שקבע כי אדם המוגדר נוטה למות, כלומר לא צפויים לו יותר משישה חודשי חיים גם בהינתן הטיפול הרפואי הטוב ביותר, רשאי לצוות שלא יוארכו חייו באמצעים מלאכותיים, לא התקדמה החקיקה בנושא הזה אפילו בסנטימטר.
זה נובע, כמובן, מכוחן של מפלגות דתיות בכנסת, אבל צריך לזכור שהמפלגות האלה מייצגות ציבור רחב מאוד בקהילה הישראלית. צריך לזכור שהרבה מאוד ישראלים מגדירים את עצמם מסורתיים, ושלמרות שגדלנו מספרית פי 15 מאז הקמת המדינה, אנחנו עדיין מקדשים את החיים, יולדים הרבה ורואים בזה ערך לאומי.
בכנסת ה-19 כמעט הצלחתי להעביר תיקון לחוק החולה הנוטה למות, שהיה מאפשר לחולה העומד בתנאים האלה לקבל מרופא מרשם ל"סם מרדים במינון ממית", מבלי שהרופא יישא באחריות פלילית למעשה. באורגון, שם החוק הזה נהוג כבר 25 שנה, הוא מכונה "חוק המוות בכבוד". כל מי שליווה פעם חולה במחלה סופנית בחודשי חייו האחרונים יודע למה.
זה היה חוק צנוע - באורגון, שאוכלוסייתה קצת פחות מחצי מאוכלוסיית ישראל, משתמשים בו כ-80 איש בשנה. הוא לא היה נותן תשובה למצבים כמו דמנציה, בהם החולה כבר לא מסוגל להחליט בעצמו ובני משפחתו, שיודעים בוודאות שהוא לא היה רוצה לחיות ככה, ניצבים חסרי אונים. גם כך הוא לא עבר, והיום אין לו סיכוי. לא רלוונטי לבכות אותו או להתווכח עליו. חשוב מאוד להבין שזה נושא שחייבים לדבר עליו, כי בכל שנה הוא ייגע ליותר ויותר אנשים.
ד"ר סוניה פאו היא גרונטולוגית, עובדת סוציאלית ומרצה באוניברסיטת חיפה ובמרכז האקדמי רופין. היא גם מנחה קבוצות המקיימות שיח על המוות, ולא פחות מזה על החיים שלפניו. שהרי תהליך ההתמודדות שלנו עם העובדה שנמות, בין אם היא קונקרטית ומאיימת למי שחולה במחלה סופנית או מזדקן מאוד ובין אם לאו, הוא בחינה של החיים שנחיה לפניו.
חשוב לה לחזור ולומר בשיחה שחייבים לדבר על המוות, על מה שנספיק לעשות בחיינו ועל מה שלא. היא מזכירה שיש בישראל קהילות שבהן השיח הזה מושתק, ויש הרבה מאוד אנשים שמפחדים ממנו.
זה נכון כמובן ברמה האישית והמשפחתית, וזה לא פחות נכון ברמה של החברה כולה. אוזלת ידה של המערכת הפוליטית לא צריכה למנוע מאיתנו לקיים שיח על היסוד הזה במה שצופן לנו העתיד הקרוב: נחיה יותר, נחלה יותר, נשאל את עצמנו לא פעם מה הם חיים ראויים ואיך ראוי להיפרד מהם.
