האמת היא שאתם לא יודעים. אתם אולי חושבים שאתם יודעים, וגם ראיתם סרטונים מעזה ובתמונות כולם מחייכים, אבל אתם לא באמת מבינים מה 90 ומשהו ימי לחימה עושים לגוף ולנפש. מה זה לישון יותר משלושה שבועות עם נעליים ולא להדליק אור בלילות החורף הארוכים חוץ מפנס אדום במקומות מוגדרים. גם אין לכם מושג כמה קר להיות 12 שעות בחוץ וכמה מבאס זה גשם כשאין בגדים להחליף או אפשרות להתקלח. ואתם לא באמת מבינים מה זה לשמוע הפגזות שמרעידות את האיברים הפנימיים 24/7 ולהיות מאוים 720 מעלות (תשאלו את יקירכם שחזר מעזה למשמעות הקושייה הגיאומטרית הזאת).
ואתם בטח לא יודעים איך זה מרגיש לצאת לפשיטה אחרי שאתמול חבר לפלוגה קיבל כדור לפנים בפעילות דומה, וכמה מתח נצבר בגוף אחרי שני אר.פי.ג'י שבנס פגעו בכף של ה-D-9 ומטען שבמזל התפוצץ על הטנק ולא עליכם. ועוד לא דיברנו על הדברים הקשים באמת, כי עליהם אנחנו לא מדברים משום שאנחנו יודעים שלא תוכלו לתפוס.
אנחנו דווקא יודעים ומבינים שגם לכם בעורף היה קשה. יודעים, מבינים ומעריכים. ועדיין, יש חוויות שההגדרה הפסיכולוגית המקצועית שלהן היא "מעבר לטווח הנורמלי של הניסיון האנושי". אין כאן השוואה או תחרות למי היה יותר קשה, זו פשוט התנסות שמגיעה מעולם אחר שאינו מוכר לרוב בני האדם בחיים הרגילים.
אז אם יש לכם בן, אב, חברה או בעל שחזרו משדה הקרב אחרי תקופה ארוכה, קחו בחשבון שהוא לא אותו אדם גם אם הוא נראה אותו דבר. נסו להיות שם בשבילו, להקשיב לו בלב פתוח, לא להיות שיפוטיים ולא לספר לו מה אתם חושבים שעבר עליו ("אז מה, בטח חשבת ש..."), או מה הניע אותו להילחם (אידאולוגיות גדולות או אחוות לוחמים). רק הוא יודע למה וזה כנראה רחוק ממה שאתם חושבים.
אם תהיו מספיק כנים, אמיצים, צנועים ולא שיפוטיים כדי להקשיב, אולי הוא אפילו יספר. אבל אם הוא מכונס בתוך עצמו וממעט לדבר - תבינו שאחד התסמינים של מי שחווה אירוע מהסוג הזה הוא " אלקסיתימיה", קושי גדול לתאר תחושות ורגשות במילים. ואולי הוא גם ניסה ופשוט לא הייתם מספיק קשובים.
לפעמים הוא ידבר בעיקר על הדברים ה"מצחיקים", ואם תהיו חכמים - תקשיבו לנאמר בין השורות. לפעמים הוא יגיד משהו שיישמע לכם לא מתאים, שאולי יביך או אפילו יכעיס אתכם ליד הילדים/חברים. אולי הוא יזרוק קללה או ידבר בוולגריות, ורק אם תהיו מכילים מספיק, הוא יספר טיפה יותר ואולי תבינו קצת מה עומד מאחורי זה.
לרוב הוא לא יספר לכם מה היו התפילות שלו שם ואיך במסירות נפש הוא לא ויתר על הנחת תפילין, אף שדווקא עכשיו אולי קשה לו יותר להתפלל. וגם אם הוא ינסה לא תבינו כמה זה מנקה את הנפש להיות בלי הנייד כמה שבועות, ומנגד כמה האזנה לטרנזיסטור יכולה להיות פתאום תענוג. קשה להסביר כמה זה מנתק וכמה קשה לחזור. בפרט כשהוא לא יודע אם הוא באמת חזר.
וכאמור, על הדברים הקשים באמת הוא לא יאמר לכם מילה. נסו להבין לבד איך נראה חבר שאיבד גפה (יש יותר מ-2,000 כאלה), איך נראים חברים בוכים ומה זה עושה לנפש לראות חיילים מתים, כל שכן אזרחים.
כל זה נכתב בלי לגרוע כהוא זה מההערכה והאהבה האמיתית שלוחם שחזר משדה הקרב מרגיש כלפי העורף, הגב שלו, מי שחיכה ודאג לו, מי שעבורו נלחם, מי שנתן לו משמעות וכוח להחזיק מעמד, מי שקרן מאושר כשהוא חזר ומי שכואב לו כל כך לאכזב אותו.
תראו, מלחמה היא דבר קשה, אחר, שקשה להסביר למי שלא חווה. במובנים רבים זו מלחמה קשה מקודמותיה - האויב יכול להגיח מכל מקום, אין אזור בטוח, גם לא בית שהרגע טוהר. על פי הספרות המקצועית עוצמת הפגיעה נקבעת על פי משך הזמן והעצימות, וזו מלחמה זו מלחמה ארוכה מאוד ועצימה מאוד.
אז אם הם יחזרו קצת שונים, עם שפם או עגיל, אולי קצת "קצרים" או דווקא אדישים, תגידו להם: העיקר שחזרתם. אז הם ידעו שיש מקום שלא רק חיכה להם אלא מקבל אותם כמו שהם. אז הם יוכלו לחזור באמת.
- ד"ר עמיר אסולין הוא מומחה לפוסט טראומה. לוחם בחטיבת הצנחנים המגויס מאז 7 באוקטובר
