הפיגועים היו חלק מנוף ילדותי בנתניה. התיכון שבו למדתי היה במרחק הליכה מקניון השרון, יעד מועדף על מחבלים מתאבדים בשנות האלפיים. באחת הפעמים שבהן שוחררנו הביתה מוקדם מצאנו את עצמנו באמצע פיגוע, מחזור שלם של תלמידות בחטיבת ביניים. אבל המוות, בפועל, היה מכל עבר. השוק, האוטובוס, בתי הקפה – כל מרחב היה חשוד. ידענו להשוות סיפורים וחוויות, ידענו גם לספור מתים.
באותה תקופה קיבלנו את המוות שהקיף אותנו כגזירת גורל. מציאות שצריך להתרגל אליה. הסתובבנו בחופשיות, בלי פחד, בחסינות ששמורה לילדים בלבד. לא היו לנו טלפונים, אז גם לא יכולנו להרגיע או להודיע שהכל בסדר. האימהות חיכו לנו, אכולות דאגה, בבתים. לא יודעות את נפשן. ואנחנו היינו בשלנו. חיינו כפי שידענו, לפי כללי המשחק של דור האינתיפאדות. חושדים בכל זר, יודעים לא להיצמד להמונים, להתרחק מחלונות זכוכית. אבל חיים.
20 שנה חלפו. והנה, אנחנו הורים. לנו יש ילדות וילדים שמסתובבים בעולם בחוסן בריא וטבעי וחי. אבל אנחנו, לפתע מבוגרים, כבר לא חסינים. הלב שלנו לא עומד בזה. גל הפיגועים הרצחני בלב המדינה תופס אותנו בנקודת התורפה שלנו. חשבנו שאנחנו נורמליים, שיצאנו בסדר למרות הכל. אבל הטראומה מפעמת, נוכחת מתחת לעור. פחד וייאוש משמשים בערבוביה והם משתקים, פיזיים ממש. ההורות הופכת את החרדות למוחשיות, אי אפשר להדחיק אותן. אי אפשר להתרגל.
בימים כאלו, עם דם ברחובות, כל המשפטים מסתיימים בסימן קריאה. כל אחד משתכנע בעמדה שהחזיק בה ממילא. זה חלק ממנגנון הדחקה שלא באמת עובד
אוהבים לומר שהחיים בישראל הם חיים לפתחו של הר געש. רק מטורפים מוכנים לבנות את עולמם במקום דליק כל כך, עם חוקי משחק בלתי אפשריים. אפשר לומר שהמוות מחספס, הוא מכריח אותנו להיות קשוחים יותר. עזים יותר. בימים כאלו, עם דם ברחובות, כל המשפטים מסתיימים בסימן קריאה. כל אחד משתכנע בעמדה שהחזיק בה ממילא. זה חלק ממנגנון ההדחקה, לעטות שריון עבה ככל האפשר. המנגנון הזה לא באמת עובד. לא במרחב חיים שבו אף אחד לא הולך להיעלם.
חן ארצי סרורהייאוש הוא פריבילגיה, ולכן הוא לא אופציה למי שיודעים שיש להם מה להפסיד. המאבק הבלתי מתפשר בטרור הוא תפקידה של המדינה ושל הממשלה והעומד בראשה, אבל אנחנו כאזרחים חייבים לשמור על הנפש שלנו. של הילדים שלנו. לא ליפול למלכודות ההתלהמות, למשלוח סרטוני הסנאף לטלפונים, להפצת פייק-ניוז בשביל לשלהב את היצרים.
הקריאה של ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, לא לצאת מהבתים או לבטל לימודים, זה הפרס הכי גדול שאפשר לתת לטרור. זה סימן שהפחד ניצח את החיים. בימים הנוראים האלו, אנחנו צריכים לחזור לשפה של הלב, למרחבים הרכים. להתרחק מהגלים הפתוחים, מכמויות המלל שלא אומרות דבר. לשמור על הנפש שלנו לא רק בשבילנו, אלא גם בשבילם. בשביל הילדים הרכים הללו, שעוד יש להם אמונה בעולם.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
