היעדים של תפיסת הביטחון של מדינה הם להבטיח את הישרדותה, חיי אזרחיה, שלמות שטחה, נכסיה, תרבותה וכו'. מכאן נגזרת האסטרטגיה הנבחרת למימוש המטרות ובהמשך נקבעות הטקטיקות, האמצעים והמשאבים. יש שתי תפיסת עולם בעלות השפעה מהותית על אסטרטגיית ההישרדות: הראשונה מזוהה עם הפילוסוף הבריטי תומס הובס מהמאה ה-17, שהגיע לתובנות שלפיהן חובתה של מדינה להבטיח את הביטחון והקיום של אזרחיה, ולכן במציאות של מחסור, המאופיינת בתחרות על המשאבים המוגבלים, מלחמה היא אמצעי לגיטימי.
התפיסה השנייה עוצבה מאה שנה מאוחר על ידי עמנואל קאנט הגרמני. בניגוד להובס, שדיבר על מלחמה כבלתי נמנעת במאבק על משאבים שבמחסור, הוא טען שהחתירה לשלום היא המצב הטבעי שאליו יש לשאוף. הוא סבר שעל התבונה האנושית להתגבר על הנטייה לפתור בעיות באלימות, ולכן שיתוף פעולה ובריתות בין מדינות - דמוקרטיות בעיקר - יכול וצריך למנוע מלחמה.
עד מלחמת העולם הראשונה שלטה אסכולת הובס, אך נוכח תוצאותיה הקשות, כשדי היה ברצח דיפלומט אחד בבלקן כדי להצית את כל אירופה, הכירו מדינות המערב בצורך להקים ארגון שיפעל ליישוב סכסוכים ומניעת מלחמות בדרכי שלום. כך קם ב-1920 "חבר הלאומים", והמשכו האו"ם המוכר היום.
כאשר החלו לנשב רוחות מלחמת העולם השנייה האמין ראש ממשלת בריטניה דאז נוויל צ'מברלין, שהיה חסיד נלהב של אסכולת קאנט, שאם יפייס את הדיקטטור, ניתן יהיה למנוע עימות. הוא טס לפגוש את היטלר ב-1938 וחזר מנופף בהסכם שלום שתמורתו שילם בהפקרת בת בריתו צ'כוסלובקיה לידי הנאצים. שנה לאחר מכן פלשה גרמניה לפולין, וצ'מברלין פינה את מקומו לווינסטון צ'רצ'יל "ההובסיאני", שלשווא הזהיר את ממשלתו מפני הכוונות התוקפניות של גרמניה.
אסכולת הובס הייתה מקובלת בעידן המלחמה הקרה עד קריסת הגוש הסובייטי ונפילת חומת ברלין ב-1989, שבעקבותיהן הכריז פרנסיס פוקויאמה במסה "קץ ההיסטוריה" על סופו של המאבק האידאולוגי בין המערב והמזרח בניצחון מוחץ של תפיסת העולם הדוגלת במשטר דמוקרטי-חופשי-קפיטליסטי על פני כל משטר אחר. אולם את ההכרזה הזו ביטל שבע שנים לאחר מכן פרופ' סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציוויליזציות". הוא טען שהעולם נמצא בעיצומה של מלחמת תרבויות בין המערב ההגמוני ובין המזרח המתעורר הקורא עליו תגר.
הנטינגטון גם שרטט את קווי העימות הגלובלי שלפיהם ישראל נמצאת בדיוק על קו שבר גיאוגרפי החוצה בין שתי התרבויות: לאחר הקמתה היא קשרה את גורלה עם המערב, ומצאה עצמה בחזית המאבק התרבותי באזור, בתקווה שעם הזמן היא תתקבל על ידי הערבים, אך מתוך נאיביות המעיטה מחשיבות הבדלי הדת וערכי התרבות נשוא המאבק והנפט במזרח התיכון.
בעשורים האחרונים שולטת במערב אסכולת קאנט המשליכה באופן ברור על אסטרטגיית הביטחון של ישראל. אמנם העקרונות - הרתעה, התרעה, הכרעה, התגוננות ואחרים - עודם תקפים, אך ניכרת החתירה הישראלית לפיוס ולשלום עם שכנותיה ועם ארגוני הטרור, המתבטאת ברפיון העקרונות הבסיסיים לצד אימוץ מדיניות אלטרנטיבית של הכלה ו"שקט יענה בשקט". מדובר בתוצאה ישירה של אימוץ אסכולת קאנט. הניסיון לריצוי האויב והפגנת הזדהות עם אסונותיו (שהביא על עצמו), בנוסף לתהיות "האם לנצח תאכל חרב" וכזבי "איפוק זה כוח", שחקו עד דק את שארית ההרתעה שבבסיס אסטרטגית הביטחון של ישראל.
המחשבה האוטופית שמה שחשוב לנו - שלום, דמוקרטיה, שוויון, חופש ביטוי, איכות חיים - חשוב גם להם, התבררה כפאטה מורגנה, נהיית לב המעוותת את המציאות. דוקטרינת הג'יהאד האיסלמי הגלובלי, בשילוב קנאות דתית פונדמנטליסטית, הייתה חזקה יותר.
בעקבות טבח 7 באוקטובר ישראל המומה מגל של איבה וגילויי אנטישמיות במדינות המערב. גם משטרים התומכים במאבקה בטרור מתקשים לבלום את שטף השנאה. זה סימן לכך שהציוויליזציה המערבית מאבדת את ההגמוניה לטובת מעין תפיסת עולם הובסיאנית שמאמץ המזרח. ישראל, שנמצאת בחזית המאבק, סופגת את המהלומות משני הצדדים.
הרקע האידאולוגי שמאחורי המאבק התרבותי הבין-גושי מסביר את המוטיבציה הבלתי נלאית שאינה תלויה בזמן של האויב המוסלמי/ערבי על צורותיו השונות, הפועל באופן מוצהר ונחוש לחיסול הישות הציונית. הגדיר זאת היטב פרופ' מסאמי אל-אריאן, אקדמאי אמריקני, בראיון ל"אל-ג'זירה" ביולי האחרון: "העניין הפלסטיני אינו יצירת מדינה... אלא קשור לעצם נוכחותה של הציונות באזור. לכן המטרה האסטרטגית העליונה היא לפרק את מדינת ישראל, שמשמעה לעקור את הציונות מפלסטין".
ד"ר גדעון שנירטבח 7 באוקטובר היה קריאת השכמה להשלת השאננות, היהירות וההתעלמות, כמו גם תזכורת לצורך להפסיק לדבוק בשאיפות לב חד-צדדיות ולא מציאותיות המסכנות את אסטרטגית הביטחון של המדינה.
ישראל הייתה רוצה את האפשרות לפעול בהשראת אסכולת קאנט, אבל נאלצת להיות הובסיאנית בשל היעדר הדדיות מצד שכניה. זה לא מונע את הקונפליקט הפנימי בחברה בין השאיפה ובין המציאות. מדי פעם גוברות משאלות הלב המקהות את השכל הישר ואת ההכרח לעמוד על המשמר. בתקווה שהלקח נלמד.
- ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
