מאז 7 באוקטובר, אורי דויטש חשש מאוד לבנו יהונתן, שהיה לוחם במגלן וביום המתקפה היה בנחל עוז. אלא שדויטש הבן נלחם בגבורה, תחילה בעוטף ואז בתוך רצועת עזה, והשתחרר לאחרונה מצה"ל עם הרבה תקוות לעתיד - ועם חתונה מתוכננת עם ארוסתו, אמונה. אלא שהחלומות האלה נגדעו אתמול סמוך לצומת מחולה שבבקעת הירדן, שם מחבל ירה צרורות לעבר הרכב שבו נסע דויטש ורצח אותו.
הרמטכ"ל בזירת הפיגוע
(צילום: דובר צה"ל)
בני המשפחה של דויטש ביקשו מצה"ל לקיים לו הלוויה צבאית, כאות כבוד והערכה על שירותו במגלן והעובדה שהשתחרר לפני שבוע בלבד. אורי הסביר כי "זה הגיע ליהונתן. הוא נלחם בעזה מחודש אוקטובר 2023, השתחרר וכבר קיבל מועד למילואים. מחבלי חמאס היו גם מי שרצחו אותו, והבנו שמגיע לו את הכבוד להיקבר בהלוויה צבאית". אבל, הבקשה לא התקבלה, ויהונתן יובא למנוחות בקבורה אזרחית בהר המנוחות בירושלים.
לדברי האב השכול, "הבן שלי היה גיבור. המחבלים השפלים האלו היו חכמים עליו כשהוא נוהג במכונית ולא יכול להגיב להם עם האקדח שיש לו. אם הם היו מגיעים אליו פנים אל פנים, אין לי ספק שיהונתן היה מסתער עליהם ומחסל אותם. הוא היה לוחם אמיתי, אבל לצערי לא היה לו סיכוי בסיטואציה שנוצרה".
"פגעו בבן שלי שלושה כדורים - אחד בראש, אחד בלב ואחד בעורק הראשי", אמר. "הוא לא הצליח להגיב. ברור לי שאם הוא היה יכול להסתער, זה מה שהוא היה עושה דבר ראשון. זה מה שהוא עשה ב- 7 באוקטובר. הם עברו בית-בית בנחל עוז, חילצו אנשים ונלחמו כמו אריות".
"יהונתן היה גאה להיות חייל", הוסיף האב. "הוא כל כך האמין בצדקת הדרך שלנו. כל הזמן אמר 'אנחנו עושים את הדבר הנכון. אנחנו עושים את מה שצריך לעשות'. הוא עשה את זה בצורה הכי מוסרית שיכולה להיות, ובצורה הכי עמוקה וחזקה שיכולה להיות. ולכן, רציתי שיערכו לו הלוויה צבאית, לא למטרת זכויות, זה לא מעניין אותי, אלא למטרת ההכרה בו".
יהונתן עמד להינשא בחודש הבא לארוסתו אמונה, תושבת עופרה. "הם יוצאים כבר שנה וחצי", סיפר האב. "עמוק בתוך הלחימה, מתוך כל השכול שכולנו עוברים, הם החליטו לשמח אותנו ולבנות בית בישראל. יהונתן קיבל שחרור, יצא מרפיח, הציע לה נישואין. זו הייתה הפתעה גם לנו. למחרת הוא חזר לרפיח כדי להילחם".
האב סיפר בריאיון לכאן ב' כי על אף שיהונתן היה בן למשפחה דתית, ופחות מקובל שיזמין בת זוג לביתו לפני החתונה, "איך שאמונה נכנסה אני ואשתי אמרנו שזה ממש טבעי, והיא הפכה לחלק מהמשפחה. היא זרמה פנימה. הוא היה כל כך שמח איתה, הוא כל כך דאג לה ואהב אותה. הם התחילו לחלום חלומות, לעבוד בכפר נוער ולהיות משפחה לנוער בסיכון. אלה החלומות הכי טהורים, של לחשוב איפה צריכים אותנו ואיפה נכון להיות".
המתנדב הסדרתי שהותיר חותם
דויטש הוסיף באותו ריאיון ברדיו: "אנחנו בתוך סיוט גדול, נורא חששתי מהרגע הזה. יהונתן לחם בנחל עוז ואז בכל המקומות בעזה, ונורא פחדנו. הייתה לי הרגשה לא טובה, ואז הם יצאו והוא נתן תחושה שזה נגמר בסך הכול. הוא התארס לפני חודשיים עם אמונה, יצא מעזה מרפיח וחזר למחרת בבוקר להילחם שם. כשהוא השתחרר קבענו תאריך לחתונה והתחלנו לחלום את החלומות של החיים".
"הוא חשב להתחיל ללמוד", הוסיף האב. "יהונתן רצה לעסוק בחינוך, להשתלב בכפר נוער, להדריך. הוא היה איש של אנשים, איש של נתינה, איש של שמחה. הוא אהב את המדינה שלו ואת העם שלו בצורה בלתי רגילה. בין השאר הוא היה שותף בפרויקט שנקרא 'תקוותנו', פרויקט שמנסה לחבר את כל חלקי החברה הישראלית, אנשים שהם שומרי מצוות ולא שומרי מצוות. לכולנו בסיס משותף של יהודים, ישראלים. הוא חלם להקים תנועה ולהשפיע על כל החברה הישראלית".
האב אומר כי אחרי שיהונתן שוחרר מצה"ל, הוא חש הקלה. מלבדו, יש לו עוד שני בנים נוספים שמשרתים כלוחמים בצה"ל - אחד בדובדבן, ואחד בסיירת צנחנים. אתמול הוא שוחח עם יהונתן בפעם האחרונה. "הוא היה בבית ויצא אחר הצהריים לריאיון עבודה כמדריך נוער ביישוב עפרה", אמר. הבן יצא מהבית בסביבות השעה 15:00, ותכנן תחילה להגיע לארוסתו ואז לריאיון. בדרך אליה, הוא נרצח.
אורי סיפר שכששמע על הפיגוע בצומת מחולה, הוא התקשר ליהונתן מיד. "הוא לא ענה, אז התקשרנו עוד פעם, והוא שוב לא ענה", אמר. "התנעתי את הרכב ויצאתי מבית שאן, נסיעה של רבע שעה מהבית - והגעתי עד לחסום שהיה פקוק. החניתי את הרכב בצד והתחלתי לרוץ לכיוון המחסום. ביקשתי מאנשים שיגידו לי אם זה הוא או לא, והם לא ידעו מה להגיד. לאט-לאט הבנתי שזה הוא".
כשנשאל איך הבין שמדובר בבנו, ענה אורי כי "שאלו אותי מה השם שלו, אמרתי להם ואמרתי מה הדגם של הרכב והצבע שלו. ראיתי שהם הולכים אחורה, הלכתי קדימה ואמרתי להם 'בבקשה, תגידו לי'. ואני הולך קדימה, והם אחורה, והייתה לי הרגשה רעה. אשתי התקשרה אליי כל הזמן ולא עניתי לה, כי לא רציתי להגיד לה בטלפון. ואז אחד השוטרים או השוטרים אמרו לי שהוא במצב לא טוב, והבנתי. חזרתי הביתה והתחלתי להודיע לכולם".
אורי דויטש הוא מנהל התיכון אורט פסגות בבית שאן, לשם הגיע ממודיעין לפני תשע שנים מתוך שליחות - שלדבריו כל ילדיו שותפים לה. אתמול פרסם ראש העיר בית שאן נועם ג'ומעה הודעות רבות ששלח לו דויטש במשך שנים, שבהן הוא מבקש שוב ושוב להתנדב ולסייע בפרויקטים שונים - מבקשה לשאול עגלה כדי לסייע לזוג שהתחתן לעבור דירה, דרך בקשה להעלות פוסט שיוקיר את בנות השירות והסטודנטים שסייעו בקורונה ועד לסיוע לפרויקט שמסייע בקליטת בני המנשה.
"קשה לצמצם את יהונתן ז"ל", כתב ג'ומעה, "ובכל זאת נכנסתי לרגע להתכתבויות שלנו בוואטסאפ. מתוך מאות ההודעות, הבאתי רק מעט שמאירות נקודה קטנה על אדם גדול שנרצח והלך מאיתנו בטרם עת. את ההודעה הראשונה ממנו קיבלתי ב-15 במאי 2018, שבה כתב כי הוא מבני עקיבא ומחפש התנדבות בעיר. מאז הוא שלח מאות הודעות, שרובן עוסקות בצורכי הציבור".
"יהונתן היה מתנדב סדרתי", הוסיף ראש העיר. "בבני עקיבא, בפרויקט 'חיים יחד', 'מבצע סוכה', 'למען ציון', עם בני המנשה, לבד או עם חברים. הוא היה חלק מחבורה מצומצמת של מטה המתנדבים בגל הראשון של הקורונה. לצד ההתנדבות הוא תמיד ראה את האנשים מסביבו - 'תוכל לשלוח הודעת חיזוק לטלפניות', 'תפרגן משהו ל...'. למרות הפרשי הגילים ראיתי בו חבר, גיבור בן 24, משוחרר טרי מיחידה מיוחדת. הוא היה לב ענק שהטביע חותם לא קטן בעיר בית שאן ובכלל. כל כך הרבה אפשר ללמוד ממנו. יהי זכרו ברוך".
מאז הפיגוע שהתרחש אתמול בצהריים מנהל צה"ל מצוד נרחב אחר המחבלים, שטרם נתפסו. לפני שנמלטו, הם הספיקו לירות גם באנס ג'ראמנה בן ה-32 - שנפצע באורח קל. אתמול אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי בזירת הפיגוע כי השעון לתפיסת המחבלים "סופר לאחור", והדגיש: "המשימה שלנו היא לתפוס את המחבלים האלה ולהגיע אליהם לפני הפיגועים, ולא הצלחנו כאן".
