אני מודה. אני מודה שגם האינסטינקט הראשוני שלי היה להתנגד ולהגיד "מה פתאום הם נוסעים איתו". אבל תוך שנייה וחצי עניתי לעצמי שאני כנראה הייתי נוהגת בדיוק כמו נציגי משפחות החטופים שטסו עם ראש הממשלה לוושינגטון, לו הייתי חושבת שזה יכול לקדם אותי אל המטרה הנשגבת מכל – הצלת חיים.
כי אם מי מאהוביי היה כבר 291 ימים בשבי, הרי הייתי הופכת את העולם, בדיוק כמו שנוהגות משפחות החטופים מאז ה-7 באוקטובר, והייתי עושה הכל, אבל הכל, כדי שקולי ימשיך וישמע – העיקר שיחזרו כבר הביתה. והכל, גם אם זה אומר לטוס למאדים בחללית שעשויה מזפת ונוצות, ולשבת כל הדרך על ברכיו של החייזר הציני ביותר בעולם, ולשמוע את הבטחות הסרק שלו ואת משפטיו החלולים המהדהדים כלום ושום דבר. והייתי עושה זאת גם ביודעי שמנצלים אותי בגלוי לצרכי ראווה, ולו מהטעם הפשוט שאולי, אולי, דווקא שם, נס יקרה, ואולי איזה שדר או תדר יזוז בעומק מוחו או בתהומות מצפונו של מי שחיי אהובי נתונים בידו.
ולכן, כל מי שנזעקים ושוטפים את הרשתות בהוראות הפעלה לנועה ארגמני שנלפתה בגיהנום למשך 249 ימים וכל רצונה הוא לחלץ משם את בן זוגה ואת שאר החטופים שהיא ורק היא יודעת מה הם עוברים, וכל מי שמצקצקים ביושבם במזגן נוכח הדחיפות הבוערת של שלי שם טוב לעשות עוד צעד אמהי שאולי יקרב אותה להשבתו של עומר שלה – DONT.
לא נציגי משפחות החטופים שטסו עם ראש הממשלה לוושינגטון הם הכתובת לזעקתכם חפצת המוסר והיושרה. לא אותם עליכם לבקר, אלא את האופורטוניסט המדופלם שבהינף כנף עושה שימוש במצוקתם ותקוותם של הורים, בני זוג, אחים, ילדים - שנמצאים במצב הנפשי הרעוע ביותר שבו יכול בן אדם להיות, כאשר הם זקוקים לכל שביב עזרה ותקווה – ומוכנים לשלם בעבורה כל מחיר.
נתניהו ממשיך להפקיר
אליו תבואו בטענות. אליו, שכבר כמעט עשרה חודשים ממשיך ומפקיר אל סבלם ואל מותם אזרחים שנחטפו באשמורת הבוקר ממיטותיהם והפכו לדוגמני פוטו-אופ ולחיילי משחק על לוח האבן של מנהיגים ציניים וערלי לב, שאינם ראויים לתוארם ולמעמדם.
וגם אנחנו, כאשר אנחנו כותבים או אומרים "נועה ארגמני ואביה צריכים להתבייש עד יומם האחרון על כך שהסכימו לשמש תפאורה במופע ביבי וושינגטון", נופלים לאותה מלכודת של ציניות והיעדר חמלה כלפי תחושותיו של האחר – שאותן אנחנו לא יכולים לעולם לשפוט.
בנסיבות הללו, הם ורק הם החליטו לנסוע, וכי ענייני תפאורה ותיאטרון לא פוגשים אותם כרגע בשום רובד. להם יש משימה – להציל חיים
כן, ייתכן שאתם חושבים שבני משפחות החטופים משמשים תפאורה בתצוגת התכלית הנבובה ומעוררת הזעם של השליט, תחשבו את זה לעצמכם בלב, בבקשה. כי בנסיבות הללו, הם ורק הם החליטו לנסוע, וכי ענייני תפאורה ותיאטרון לא פוגשים אותם כרגע בשום רובד. להם יש משימה – להציל חיים. והם יעשו למענה הכל. באויר, בים וביבשה. ואת הרצון הזה יש לבלוע ולכבד, בדיוק בשם אותה ליברליות ותודעה חופשית שעליהן אנחנו נלחמים ושומרים מכל משמר.
ענת לב-אדלרצילומים: גל חרמוני ולכן, הקלות הבלתי נסבלת של ההשתלחות, הספריט של האצבעות על המקשים, אשליית הפוטנציה שמעניקים לנו דברי האלוהים החיים שאנחנו מפיצים בשם עצמנו ברשתות החברתיות – כל אלה הופכים בסופו של דבר למגאפון ענקי, שפוער את פיו ובולע לתוכו את שמץ האנושיות והסובלנות, את יכולת החמלה וההזדהות ואת אורח הרוח נוכח מילותיו ומעשיו של האחר גם כשהם מנוגדים לאלה שלי (כמובן כל עוד הם לא פוגעים בי). ובהיעדר כל אלה – אנא אנו באים, כחברה וכיחידים חפצי חיים?
