הטקס לציון 20 לפיגוע בדולפינריום: "המילים כבר איבדו משמעותן"
(צילום: ליהי קרופניק )
עשרות בני משפחה וחברים השתתפו הערב (יום ג') בטקס לציון 20 שנה לפיגוע בדולפירניום, שבו נהרגו 21 צעירים ונפצעו יותר מ-100 נוספים. "כאב השכול הוא אינסופי", סיפרה בטקס אירינה סקליאניק, אמה של יוליה (יעל) ז"ל, שנרצחה בגיל 15 בפיגוע ההתאבדות בכניסה למועדון "הדולפי", סמוך לטיילת בתל אביב. "במקום שבו הורים קוברים את ילדיהם מילים כבר איבדו משמעותן. מתוך כל הכאב וההלם אנחנו מבקשים לומר תודה לכל האנשים שעוזרים ותומכים בנו".
האם השכולה הוסיפה: "ב-1 ביוני 2001 איבדנו את היקר לנו מכל. נותרו לנו רק תמונות וזיכרונות. זיכרון הצעד הראשון, המילה הראשונה, היום הראשון ללימודים. זיכרון של חיים כל כך קצרים. יעלי מתוקה שלי אני רוצה לחבק אותך ולנשק אותך, להרגיש אותך, לצחוק איתך, לדבר איתך ולחיות איתך. ואת פשוט הלכת. רק רצית לצחוק ולרקוד אך הגורל רצה אחרת, וזה לא פשוט. מתגעגעת, אמא".
בטקס במתחם האנדרטה שהוקמה לזכר הנספים השתתפה גם שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו-שטה, שהדגישה כי בפיגוע נספו רבים מיוצאי ברית המועצות לשעבר. "הנערים והנערות שנרצחו היו נוער איכותי שבחרו להגשים את החלום הציוני ולעלות למדינת ישראל", אמרה השרה. "הם הגיעו בסך הכול כדי ליהנות, כל שביקשו זה לרקוד ולשמוח. אך במקום ריקודים וחגיגות אנחנו מציינים היום 20 שנים לזכרם ובעיקר את החיים שאבדו".
תמנו-שטה הוסיפה: "המשפט שמופיע בראשה של האנדרטה הוא 'זה הבית שלנו, לא נפסיק לרקוד', מתמצת את זכרם של הנרצחים. עולים חדשים בעלי רוח ושמחת חיים שבמותם ציוו עלינו להמשיך לחיות ולרקוד. העולים ממדינות חבר העמים לשעבר הם חלק משמעותי מהחברה הישראלית אך זכרם של הצעירים והצעירות שנרצחו בפיגוע לא אירוע של קהילה אחת. זה הסיפור של כולנו.
"הטרור לא מבדיל בין עדות, עמים או דתות. לטרור יש מטרה אחת והיא לפגוע בחוסן הישראלי. אך עצם ההתכנסות שלנו כאן היום יחד מוכיחה אחרת. אנחנו עם חזק, רווי שכול אבל חזק. משפחות יקרות אתם ההוכחה שאנחנו עם חזק. אתם ממשיכים את דרך הילדים שלכם. הצוואה שלהם בסוף זה לשמוח".
רבים מהפצועים באותו פיגוע נורא עדיין נושאים צלקות נפשיות קשות ביותר, ומספרים כי הם נאלצים להיאבק על מנת לקבל סיוע מהמדינה. לפי נתוני הביטוח הלאומי, 50 מהפצועים שפנו לעזרה הוכרו כנכים נפשית באחוזים שונים, אך הסיוע שניתן לרובם חלקי ביותר.
"תמיד אני אומרת לעצמי – מה כבר עשיתי?", שיתפה אנה אוגורץ, שאיבדה בפיגוע את בן זוגה איליה גוטמן ז"ל וחברים קרובים נוספים שעלו איתה ארצה. "אז נפגעתי בפיגוע. אמרו לנו שזה לא שאנחנו גיבורים גדולים, פשוט היינו במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון".
במשך שנים היא הדחיקה את הטראומה, שמלווה אותה עד היום. אחרי הפיגוע קיבלה אנה 6% נכות בלבד, חמישה מהם על סעיף נפשי - אבל בפועל היא לא קיבלה אף תמיכה. "מאז הפיגוע ועד היום זה אותו ביטוח לאומי, אותם האנשים", אמרה אנה. "אולי הטעות שלי היא הרצון להשתקם ולהגיד שאני בסדר בזמן שהכול מתפרק? דוחקים אותך לפינה, ואחר כך מופתעים שאנשים שורפים את עצמם ברחוב? וכמה כאלה יש שלא שורפים את עצמם ומתים עם עצמם לבד בבית מהעצב, מהמחלה ומהקושי? אנחנו לא רגילים לדבר על הפצעים שלנו, וכשאת מתעלה על עצמך ופונה לביטוח הלאומי כדי שיעזרו לך – יורקים לך בפנים".
