במשך תשע שנים היה יזהר דוד אדם עם סוד. מבחוץ הוא היה גבר־גבר, איש שב"כ במסלול נסיקה מטאורי; מבפנים היה מת מהלך. כמעט עשור לא דיבר על המַּראות שמנעו ממנו שינה וליוו אותו בשעות ערות. הכעס תפח בתוכו כמו מורסה. דוד הסתובב בעולם כמו מטען צד, התפוצץ על כל אחד ומכל דבר. הטריגר להתמוטטות שלו היה דווקא קידום נחשק לו חיכה שנים. לילה אחד הבין שאינו יכול עוד. “גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת” זו לא רק שורה בשיר, זה מצב נפשי. בטח כשאתה עומד בקומה השביעית ומסתכל למטה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"היום אני יודע שהייתי מאוד חולה אז, מאוד מותש", הוא מסביר עשור אחרי האירוע שטרף את חייו, אבל במובן מסוים גם הציל אותו מעצמו.
ובאותם רגעים שאתה רוצה לקפוץ, אתה זוכר מה אתה חושב?
"אני רואה מולי רק שתי אפשרויות ששתיהן מובילות לתהום: האחת זה לקחת את התפקיד ולהביא עליי, על המשפחה ועל השירות הרס, כי הבנתי שאני נכנס לתפקיד הכי תובעני ואני לא אצליח להחזיק ככה; האופציה השנייה היא שאני לא לוקח את התפקיד שהוא החלום שלי, וגם זה יהיה אסון".
ומה הייתה המסקנה?
"שאם שתי האפשרויות מובילות לתהום אז בוא נגמור עם זה עכשיו. אני זוכר שאני יוצא למרפסת ועובר לצד השני, מעבר למעקה. עמדתי שם עם יד אחת משוחררת, והחלטתי שבספירה עד חמש - אני קופץ".
הילדים בבית? אשתך?
"כן. כולם".
הם רואים אותך?
"לא. זה אמצע הלילה".
למה בסוף התחרטת?
"את רוצה את התשובה הכנה?"
קודם את השקר ואז את האמת.
"אני זוכר שאני מתבונן למטה וחושב על בני. הרי הנפילה תעשה רעש, הוא יתעורר ואני לא רוצה שזה המחזה שייצרב במוחו. עכשיו, אני לא אומר שזה שקר. זאת כן מחשבה שעלתה לי, אבל על זה התגברתי. הייתי נחוש. הסיבה האמיתית שלא קפצתי קצת מביכה אותי... יש לי פחד גבהים. בשלב מסוים אני עובר בחזרה למרפסת. מאיה, אשתי, רק שמעה את הטריקה של דלת ההזזה כשחזרתי פנימה".
מאיה, איך הוא נראה לך כשהוא חוזר פנימה?
מאיה: "זה היה לילה. הייתי חצי מנומנמת. בעיקר לא הבנתי מה הוא חיפש שם באמצע הלילה. ממה שאני זוכרת הוא נכנס למיטה ובעיקר ליטפתי אותו וחיבקתי אותו. כי ידעתי שאלה הדברים שהיו מרגיעים אותו".
יזהר: "באותו לילה סיפרתי לה חלקים. אבל בחלק מהדברים אני עדיין מורח אותה. כשתשע שנים אתה מסתיר אתה לא מספר הכל בשנייה".
מאיה: "קודם כל, אף פעם לא סיפרת ממש. אני לא חושבת שאדם בשירות הביטחון הכללי יכול בשנייה לשחרר. באמת עושים עליהם עבודה. הם מאוד בונקר".
יזהר: "זה הלילה הראשון שחשפתי מול מישהו מה עובר עליי. שהחזקתי תשע שנים כשבראש שלי יש נערה עם עיניים כחולות שנרצחה בגלל מקור שלי שבגד בי ואני כרעתי לצידה בזירה וסגרתי לה את העיניים. תשע שנים העיניים הכחולות שלה לא הרפו ממני, למרות שידעתי שבזמן אמת סגרתי לה את העיניים. הרגשתי שאני רוצח ולא סיפרתי לאף אחד. מאותו אירוע חזרתי בן אדם אחר. עם הזמן זה הסלים. היום אני יודע שהייתי הלום קרב תשע שנים בלי לספר, אבל באותה נקודה זה כבר היה יותר מדי. עובדה. כמעט איבדתי את חיי לסיפור הזה".
הצלחת לסלוח לאיש ההוא שעמד במרפסת?
"בהתחלה היה לי קשה מאוד. היה שם כאב עצום. היום אני כבר יכול להסתכל על האיש ההוא בידיעה שהוא עבר מסע. מה ההבדל בין נפגע מכדור או מרסיס לבין פגיעה בנפש? אני גאה בזה האמת, שנפגעתי בנפש. זאת פציעה נוראית אבל אתה גדל מזה. בסוף אתה נהיה בן אדם".
ובני אדם הם בריות משונות. המזל הוא שלפעמים הן חזקות הרבה יותר ממה שנדמה להן. מעל עשור עבר מאז הלילה ההוא ממנו דוד כמעט לא חזר. מסע הכומתה שעבר מאז כדי לשקם את עצמו היה סיזיפי. מה שהתחיל בהתפטרות מהשב"כ ובטיפול אינטנסיבי במצבו, המשיך בהוצאת תעודת הוראה, הקמת עמותה שעוסקת בנושא, עד חזרה לשירות הביטחון כדי להגביר את המודעות הארגונית לנושא הלומי הקרב. על הדרך גם כתב שני ספרים: "פצצה מתקתקת", ו"מסוכלים", שיוצא בימים אלו (בהוצאת כנרת זמורה דביר). שניהם עוסקים בחוויותיו כרכז ביחידת שטח ביהודה ושומרון, שאמון על מעצרים, סיכולים ממוקדים ואיתור מקורות באחת מתקופות המבחן הקשות לארגון - האינתיפאדה השנייה. חלק מהפרטים עומעמו בהוראת הצנזורה, אבל גם ככה אפשר להריח בין העמודים את הדם ואבק השריפה. אבל "מסוכלים" הוא הרבה יותר מפאודה ספרותית; זו התמודדות של בכיר בשטח עם טראומה מורכבת ולא מטופלת עד שזו מתפוצצת לו בפנים, וסוחפת איתה את שפיותו, משפחתו ונישואיו. את ספרו הראשון והמצליח כתב דוד בגוף שלישי, לדבריו מתוך חוסר יכולת להתמודד עם הקירבה לאירועים. "זרקתי הכל על 'שרון', שהיה שם השטח שלי בשב"כ. ושרון ויזהר הם אנשים שונים".
לעומת זאת, "מסוכלים" הוא ספר בו הגיבור מביט לעצמו בלבן של העין. הוא גם לא הסתפק בסיפור שלו, אלא פרש תמונת עולם דרך מונולוגים של שלוש דמויות: הוא עצמו; נטע, אשתו של השב"כניק בספר; ואל־קודסי, הפלסטיני שהוא מגייס כמקור בתקופת האינתיפאדה השנייה. זה ספר שמשלב את הלאומי והאישי. גם כיום, כשהמודעות לנושא של הלם קרב ופוסט טראומה כבר נוכחת בשיח הציבורי, החלק של בנות או בני הזוג של ההלום נעדר כמעט לחלוטין. את העלאת המודעות לסיפורם של אלה הציב דוד לעצמו כמטרה בספר הזה, לא מעט בזכות אשתו, לה, במובנים רבים, הוא חב את חייו.
בבית המשפחה באזור השרון יש בריזה מרגיעה. מהמרפסת ניבטת העיר קלקיליה, מעולפת מחום, כאילו לא נותנת לבעל הבית לשכוח לרגע איפה הוא חי. על השולחן מגש פירות ישראלי למהדרין, אירוח למופת. אידיליה. בית משפחתי במלוא מובן המילה. קצת מוזר, כשמשחזרים מה עבר על המשפחה הזו בימים בהם נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. מה שהתחיל באב וורקוהוליק שעוסק בפעילות מסכנת חיים המשיך להידרדרותו הנפשית עד למצב שחייב טיפול אינטנסיבי. מפתיע יותר לגלות שדווקא בהפי אנד, אחרי שהתגברו על הקשיים, בחרו השניים להפריד כוחות ולחיות בנפרד שלוש שנים. אף אחד מהם לא דימיין שיחזרו זה לזרועות זה, אבל האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק ומלהק אותו להתקמבק. זה התחיל בעבודתם המשותפת על הספר.
יזהר, איך אתה רותם את מאיה לסיפור?
"החלטתי שאני מגייס אותה (צוחק). הרגשתי שאני חייב לתת קולות לאחרים. ובעיקר לבת הזוג, שתעביר סיפור של לחיות לצד איש שב"כ. זה קול שנורא חסר".
מה היה תהליך העבודה?
"את נטע ואת אל־קודסי אני כתבתי. זו הייתה שנה מטורפת שלא אשכח. נתתי לה נקודות ציון למקם אותה על ציר הזמן, ואז יושבים, והיא מספרת, ואני כותב מה שהיא מספרת".
מאיה: "אני יכולה להגיד שתוך כדי העבודה על הספר גיליתי המון דברים שלא הבנתי בזמן אמת, או שלא זכרתי. האם הדחקתי? זה שהפסיכולוגים יגידו".
הלכת לטיפול אחרי, או תוך כדי החוויה?
"לא. במובן הזה אני לא משקיעה בעצמי והאמת היא שלא הרגשתי גם צורך. בתקופה הזאת את מתפקדת על סוג של אוטומט".
אבל זה שנים.
"זה עניין של הרגל. לא הרגשתי צורך. הרגשתי שאני אדם די חזק שמצליח להתמודד. כנראה שנעלתי את זה איפה שהוא. באותן שנים באמת הייתי חייבת להחזיק את עצמי, להחזיק את המשפחה. את סופגת המון דברים מהמון כיוונים. אבל בעיניי זוגיות זה, כמו שאומרים, בטוב וברע? זה בדיוק זה. מה, כשקצת קשה אז את בורחת?"
שנייה... זה לא "קצת" קשה.
"נכון. זה הרבה קשה. אבל כשאת בתוך זה את אפילו לא מוצאת את הרגע להסתכל ולהגיד ‘מה קורה לי, מה אני עוברת’. את בסוג של הישרדות, לגונן ולשמור על כולם ושאף אחד לא ייפגע והילדים לא ייחשפו. יותר מזה: את גם לא רוצה לחשוב. אני המשכתי לעבוד באותו זמן. עד כדי כך שכשהוא בא ואמר לי, אחרי אותו לילה (של ניסיון ההתאבדות), 'אני לא הולך היום לעבודה' - באמת לא הבנתי".
יזהר: "לכתוב את הסיפור שלה אחרי שהיא אומרת ‘אתה זומבי אלים’ ושאתה חונק אותה, זה חדש לי וזה לא נעים לי לשמוע את זה. זה לא היה מתאפשר בלי העבודה על הספר. אלה עומקים שאתה לא מגיע אליהם ביומיום".
מה עוד למדת מהתהליך הזה?
"שכל מיני דברים שהתיימרתי להבין אותם, רק בתהליך עצמו קלטתי עד כמה לא הבנתי. מעולם לא חשבתי שאני מפחיד אותה ברמות כאלה. בשיחות בינינו, כשעבדנו על הספר, הייתי בשוק טוטאלי מזה. מעולם לא שמעתי את הסיפור שלה. ויש לה שניים: אחד הוא על השב"כ, ואחד הוא החיים איתי. אני תמיד ידעתי שהיא לא מחבבת את השב"כ, לא ידעתי שהיא הגיעה לשנאה כלפי הגוף הזה. הספר היה שבעה חודשים בשב"כ לאישורים. כשהם קראו שם שאישה של איש שב"כ קוראת לשירות 'סרטן', הם נחרדו. את יודעת כמה פעמים התקשרו אליי ושאלו אם אפשר לעדן את זה? אמרתי להם ‘תקשיבו טוב, בדברים שלי אתם יכולים להתערב, כי זה החוק. בדברים שלה אתם לא יכולים להתערב’".
דוד, 52, נולד וגדל במושב אביטל ליד הגלבוע. כבר מתחילת דרכו בשב"כ נועד לגדולות. זה השילוב שקשה להגדיר אבל קל לזהות בין נחישות, קור רוח, כריזמה ויכולת לשכנע כמעט כל אדם בכל דבר, לצד יכולת איסוף מודיעין מרהיבה. מי שיקרא בספר על מקור שמגויס כשדוד יודע עליו אפילו שהוא שונא את המנסף של אשתו ואוהב את זה שאמא שלו מכינה, יבין את רמת הירידה לפרטים. את מאיה, אשתו לעתיד, הוא פגש בטיסה. היא הייתה דיילת אוויר, הוא היה נוסע יהיר, לשניהם היה משעמם. משם דבר־הוביל לדבר־שהוביל לפתק שדוד העניק לדיילת היפה, עם טקסט לא קריא ומספר טלפון: "הטקסט הזה היה שיר שכתבתי", מתלהט דוד, "רק שהיא לא הבינה את הכתב". למרות הכתב, תוך כמה ימים היעד הרימה טלפון. שנה וחצי מאוחר יותר כבר הציע לה נישואים. היא הייתה בת 23, הוא בן 29 וכבר עמוק בשב"כ. למעשה, היא מהרהרת, הזוגיות שלה הייתה מהרגע הראשון תחת הצל הענק של עבודתו של בעלה. דוד, לעומת זאת, צלל בחדווה לג'וב חלומותיו. בגזרה שלו בשומרון הוא היה “קפטן שרון”, המוציא והמביא, הסיבה והמסובב. אימת הפלסטינים שכינו אותו "השטן הקטן". "את יודעת מה זה רכז שטח?", הוא אומר, "אתה נכנס לטול־כרם - נהיית דממה. זה כמו מלך. אנשים לא מבינים. זו דומייה. זה פחד אימים".
נהנית מזה?
"זה מדהים. הייתי מזין את השמועות עליי, שאני מחסל את מי שמסרב להיות מקור שלי ומביים תאונת דרכים. זו לא עבודה רגילה. היא משתלטת על כל החיים. בתקופה מסוימת מי שחי היה שרון, לא יזהר. חשבתי וחלמתי בערבית. הזהות השב"כית השתלטה עליי. התנהגתי כמו מפעיל בכל מקום. אתה כל היום מפעיל מרגלים, אז מה, תגיע הביתה ותעשה סוויץ'?"
ההחמרה הגדולה הגיעה באינתיפאדת 2000, על המוני פיגועי המתאבדים שהביאה איתה. רבים מהם התרחשו בשטחו של קפטן שרון, והיו מבחן בלתי אפשרי ליכולות של אנשי השירות. "באותה תקופה, שבשגרה היו שני מבצעים בתקופה, פתאום יש 500", הוא משחזר. "על כל מתאבד שיצא עצרנו 52 בדרך".
מה הפיגוע הראשון שאתה סופג בתור רכז?
"ביום האחרון של שנת 2000 חיסלנו בסיכול ממוקד את ד"ר ת'אבת ת'אבת, ראש התנזים בטול־כרם, שהתנגדתי לביצועו מחשש שיגרום להסלמה וגם טענתי שלא עמד בתנאים לסיכול ממוקד. בעקבות החיסול טול־כרם בערה; החלו להגיע עשרות ידיעות על כוונות פעילי פתח לנקום את מותו, אבל לשב"כ לא היה כיסוי מודיעיני טוב של הפתח. ב־13 בינואר התקשר אליי מקור שלי וסיפר לי על חטיפת שני צעירים ישראלים ממסעדת אבו־נידאל. חרא של חומוס, דרך אגב. נדהמתי מעצם הימצאות שני ישראלים בעיר ומהידיעה על החטיפה. העברתי מיד את המידע לצבא ולגורמים בשב"כ כדי שיפנו למנגנוני הביטחון הפלסטיניים. לאחר זמן קצר עודכנתי שהם נמצאו מתים. נסעתי כשאני כועס, מתוסכל והמום לפאתי העיר, לשם הוציאו את הגופות. מעבר לתחושת הכאב העצומה שמילאה אותי על מותם של שני הצעירים, הרגשתי גם מושפל, בסופו של דבר, כרכז, תמיד חשתי שזו מלחמה אישית שלי מול פעילי הטרור שבשטחי. מעל הגופות שלהם נשבעתי לעצמי שאנקום את מותם. כבר באותו הערב הגיעו ידיעות שחשפו לנו את זהות המפַגעים (ראאד אל־כרמי, פיראס ג'אבר, זיאד דעאס ומסלמה ת'אבת), ופרטים על החטיפה. בהמשך כולם חוסלו על ידנו".
6 צפייה בגלריה
''מעבר לתחושת הכאב העצומה שמילאה אותי על מותם של שני הצעירים, הרגשתי גם מושפל''. זירת ''פיגוע המסעדנים''
הטריגר לפוסט טראומה של דוד היה בפיגוע ספציפי בנתניה, שהחל בבגידת מקור שלו, והסתיים בחמישה הרוגים. "למה זה קרה דווקא במבצע הזה? כי זה היה שלי. מבצע שלי. מקור שלי שאני מגייס ואני מפעיל", הוא מסביר. "אין דרך לברוח מהאחריות, מבחינה רגשית המוח שלי נתפס על זה שאני אשם בכל. אני שיחררתי אותו אחרי שאני עצרתי אותו, את המנוול".
אתה מגיע הביתה, ומה עובר לך בראש?
"חזרתי בן אדם אחר. באותו לילה אני מתעורר שטוף זיעה קרה עם אותה תמונה בראש, אלה תמיד העיניים הכחולות הפקוחות האלה שלה, שזה מוזר, כי אני זוכר שסגרתי לה את העיניים במציאות. זו גם פעם ראשונה שנגעתי בגופה. היא ממש הסתכלה עליי, העיניים שלה צעקו 'רצחת אותי'. התעוררתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. רצתי למקלחת לשטוף את עצמי - והיא עדיין שם. נשארתי ער עד הבוקר וקיוויתי שזה יחלוף. זה מפחיד. אתה אומר השתגעתי? איך זה יכול להיות שאני ער ואני רואה סיטואציה שהסתיימה לפני כמה שעות? ואני לא מספר לאף אחד. גם, למי אני אספר? אני רכז שטח. מה תגיד לאנשים שלך? ‘בואו רגע נעצור, אני רוצה לספר לכם על הרגשות שלי?’ אז אני עם מסכה. אני יודע שזה משפיע, וזה מצליף במאיה ובבית. ובאותה תקופה כולם בשירות יודעים עם מה אנחנו מתמודדים ומה עובר עלינו אבל אף אחד לא עושה כלום".
תגדיר כלום.
"קודם כל בשב"כ לא נתנו לגיטימציה לדבר, במקום אווירת הגבר־גבר. התפיסה הארגונית לא הייתה מאפשרת ומכילה. אבל הם לא אשמים. הם לא הכירו אחרת. בדיעבד אני יודע שהם ניסו להקים איזשהו מערך כי קלטו שאנחנו כל היום נמצאים בין גופות”.
מה רוח המפקד? גברים אינם בוכים?
"שזאת מלחמה וידענו שיש לנו פצועים. אי־אפשר להתעסק בזה כי זאת תקופת מלחמה. אבל במלחמה לא עוצרים לטפל בפצועים?".
להיות רכז שטח זו לא עבודה רגילה. היא משתלטת על כל החיים. חשבתי וחלמתי בערבית. הזהות השב"כית השתלטה עליי. התנהגתי כמו מפעיל בכל מקום. אתה כל היום מפעיל מרגלים, אז מה, תגיע הביתה ותעשה סוויץ'?"
הפתרון של דוד היה הדחקה בצורת עבודה אובססיבית. "זו פוסט טראומה של אשמה, לא של מראות. אז אני מונע מאחרים להיכנס לאזור האשמה שלי".
וכשאתה מסתכל במראה באותה תקופה, מה אתה רואה?
"רוצח שרצח חמישה אנשים, ביניהם נערה אחת. ואני משקר לכולם ושם מסכה. הייתי אדם כועס. לא היה מומלץ להיתקל בי. בואי נגיד שאם הייתי רואה את עצמי הייתי עובר מדרכה".
לקח זמן עד שמאיה חיברה נקודה לנקודה. לא מפתיע, כשאת חיה עם גבר שהרגיל אותך מהיום הראשון שהוא לא מדבר בבית על עבודה או רגשות. "עם הזמן היו כל מיני שינויים בהתנהלות שלו, מהסוג שאני לא ידעתי לייחס לפוסט טראומה", היא אומרת. "הרגשתי שקורה לו משהו ולא הבנתי. קודם כל הוא היה יותר עצבני, יותר סגור. הוא גם ככה אדם מופנם. כל דבר הרגיז והקפיץ אותו והוא פחות דיבר. לשתף על העבודה הוא אף פעם לא שיתף. אני יצאתי מנקודת הנחה שזה משהו של העבודה והנחתי שזה אצל כולם ככה. לאט־לאט הוא הפך להיות בן אדם שאני לא מכירה. בן אדם אחר. נהיה פחות כיף איתו. הוא הפסיק לצחוק. זה לא היה הבן אדם שהתחתנתי איתו".
את זוכרת איזה סיפור את מספרת לעצמך כדי להצדיק את זה?
"לא, כי המון תקופות מחוקות לי בזיכרון. אני חושבת שתיפקדתי על אוטומט. קמתי בבוקר, הכנתי את הילדים למסגרות, הכנתי להם אוכל והלכתי לעבודה. פשוט תיפקדתי".
כשהבן שלכם נולד ולקחו אותו לטיפול נמרץ, יזהר פשוט הלך. את זה את זוכרת?
"בטח שאני זוכרת את זה. תראי, הוא לא היה אבא ובעל נוכח".
אבל במקום כזה את מסוגלת להבין שמשהו לא בסדר?
"אני מבינה שהוא מעצבן אותי נורא באותו רגע. אם בלידה אתה לא איתי אז מה יהיה? אני בעיקר זוכרת שהוא צריך ללכת ואני עם כל כך הרבה אמוציות ורגשות, אמא שלי איתי ואני דואגת לילד".
יזהר: "זה היה מבצע של 21 יום שבסופו הורדנו מישהו שחיסל 86 ישראלים".
לא משנה אם זה מוצדק או לא. השאלה היא אם בכלל נקרעת בין המקומות האלה. אם חשבת לשנייה להישאר איתה?
"אין שום דילמה. הילד ייוולד והוא יהיה בסדר, והיא צריכה להבין שלפעמים 86 יהודים שיירצחו, מה לעשות? זה מחיר יותר יקר. זה מבצע שלא יעבוד בלי רכז השטח".
מאיה: "זה יותר נכון על הנייר. זאת העבודה שלך והיא חשובה ואתה מחויב לה. מצד שני, זאת המשפחה שלך".
יזהר: "סיכול טרור וחיי אדם אחרים קודמים לכל. מעבר לזה, לגבי מה ואיך לסייע לנשים, כן, השירות יכול לעזור".
מאיה, אני מניחה שגם לא נוח לך לכעוס. כי הרי הוא מציל חיי אדם, את ישר מרגישה אגואיסטית.
"כן, את כל הזמן חיה בדיסוננס. מצד אחד את אומרת - אני הכי מבינה שהוא הולך, הוא חייב ללכת ואני חושבת שזה חשוב; מצד שני, ילדתי לפני רבע שעה! בוא, כאילו, לפחות מינימום זמן תשקיע בסיטואציה! זה לא נראה הגיוני. יש דברים שאת לא מצפה ממנו. התרגלת. את עושה דברים לבד: הולכת להעביר את האוטו טסט, בנקים, סידורים, ילדים. אני לא מצפה שהוא יבוא. ברוב הבתים יש איזו חלוקה ופה אני פשוט עשיתי הכל".
ואיזו זוגיות אפשר לקיים ככה.
"בדיוק".
היו גם רגעים נדירים של שגרה. פה ושם, לרגע, הם היו עוד משפחה עם בית בכפר, חצר ופשטידת תירס לארוחת הערב. אבל גם הם התגלו כמצג שווא, למשל בלילה בו המשפחה מולטה בבהילות מהבית בגלל סכנה לחייהם.
"אני בבית בשדה ורבורג. הוא לא בבית", מספרת מאיה, "יש דברים שהוא זוכר יותר טוב ממני, אני רק זוכרת שאתה התקשרת ואמרת שיבואו עוד מעט שני אנשים להסביר לי".
יזהר: "הייתה ידיעה שנחשף מקום המגורים שלי לראאד אל־כרמי, תוך שניות הבנו שזה נכון ושהוא יודע בדיוק איפה אני גר. ההחלטה הייתה לא פינוי, אלא מילוט מהבית. לא הייתה אפשרות לארוז ולא כלום. אני עברתי לגור במלונות, היא עברה להורים שלה".
מאיה: "לעזוב אותו? זה עבר לי בראש הרבה פעמים. אפילו אמרתי לו יום אחד. אני זוכרת שהגיע לי עד כאן. יצאתי לנסיעה כדי לנשום אוויר, הרגשתי שאני נחנקת. כשחזרתי אמרתי לו שאני לא יכולה להכיל יותר. מה שבר אותי? כנראה החיים"
את בפאניקה? בהלם?
מאיה: "אני לא חושבת שהייתי בפאניקה. רק בדיעבד הבנתי את גודל הדברים. במצבי לחץ אני מתפקדת. עושה מה שצריך לעשות. התארגנתי. הייתי בחודשים הראשונים של ההיריון. רק אחר כך מגיעות המחשבות ואת מתקשרת כל הזמן לדעת אם הוא בסדר. אבל כשאת מסתכלת על זה במבט־על, זה סרט".
חשבת לעזוב אותו?
"זה עבר לי בראש הרבה פעמים. אפילו אמרתי לו יום אחד. לא זוכרת למה, אבל אני זוכרת שהגיע לי עד כאן. יצאתי לנסיעה כדי לנשום אוויר, הרגשתי שאני נחנקת. כשחזרתי אמרתי לו שאני לא יכולה להכיל יותר. שני הילדים היו קטנים. זה היה לפני שהוא הצהיר שהוא חולה. מה שבר אותי? כנראה החיים".
איך הוא הגיב לזה?
"אני חושבת שהוא נבהל. הוא חיבק. לפעמים המחשבה זה מספיק. אבל לא עשיתי את זה כדי לראות את התגובה שלו, לא חיכיתי שהוא יגיד ‘פליז תישארי’. באמת לא יכולתי יותר".
אחד הדברים שמקשים לזהות הידרדרות נפשית הוא כשזו מתרחשת בהדרגתיות, כמו תאונת דרכים בהילוך איטי. ואצל דוד הגלישה במדרון ארכה תשע שנים ארוכות. "אני אומר לעצמי מילים כמו ‘פוסט טראומה’, ‘הלם קרב’, אבל אני לא יכול לטפל בזה עכשיו. יש תמיד עוד מבצע, עוד מקור לגייס", הוא אומר.
מאיה: "בהתחלה זה אבא שלא נמצא כי מכורח העבודה הוא לא נמצא, ואחר כך הוא נמצא, אבל הוא בעיקר בחדר ולא רואים אותו”.
הילדים פחדו ממך?
יזהר: "אני לא משתמש במילה הזאת".
מאיה: "נוצר פשוט ריחוק בינו לבינם".
יזהר: "אתה לא רוצה לגעת בהם כי הם טהורים - ואתה רוצח. שמעי, אתה חוזר מאירוע שעקרונית הסתיים אבל הוא חי בך; הרגשתי שאם אגע בהם אני אדביק אותם בכל מה שאני מביא איתי, שזה מוות, הרג, אלימות. לא הייתי יכול להתקרב".
מאיה: "מה שבעיקר שידרנו זה שאבא לא מרגיש טוב או שאבא עייף. הילדים בעיקר חוו שקט כזה בבית שצריך להקפיד עליו, ושאבא לא מתפקד כאבא. יש מתח באוויר כל הזמן. ועדיין לא אמרתי לעצמי מילים כמו ‘הלם קרב’; מבחינתי הלם קרב זה משהו ששייך לצבא, בטח ל־73'. לרגע לא קישרתי בין הדברים".
קו פרשת המים, כאמור, הוא אותו ניסיון אובדני של דוד. אחריו שום דבר כבר לא חזר להיות כפי שהיה. למחרת התפטר לאלתר מהארגון. סירב לתקשר עם מנהלים ופקודים. עובדת סוציאלית שנשלחה לברר את מצבו ניתבה אותו לקולגות מהמוסד, שם קיבל טיפול נפשי לתקופה ארוכה. לבסוף משה את עצמו מהתהום. אבל לפני ההטבה זה היה גיהינום, ועוד מהסוג בו כולם עוקבים אחריך. במהלך הטיפול התברר שדוד, באותה תקופה, באמת סבל מחרדת רדיפה. הוא אובחן כסובל מפסיכוזה. "דיכאון קליני ופסיכוזה הן שתי הרעות הנפוצות שמתלוות לפוסט טראומה לא מטופלת", הוא מסביר. "כשכל היום אתה מתעסק במודיעין על אחרים קל לך להפנות את זה כלפי עצמך. במקום שאני אפעיל את המזל"טים, מפעילים אותם כלפיי. הרגשתי שמאזינים לי לטלפון. שעוקבים אחריי. זה גם לא מנותק מהמציאות".
מאיה: "הוא לא אמר לי את זה אבל ראיתי את ההתנהלות שלו. איך שהוא יוצא מהבית לטיפולים. נגיד עם כובע, משקפי שמש. שלא יראו, שלא יזהו אותו".
בינתיים, דוד הסתובב בעולם כמו אירוע פח"ע אנושי. ילדים קוראים לזה מחפש מכות. את בעיית ניהול הכעסים שלו הוא לקח למקום שגברים אוהבים: הכביש. "הייתה צפירה מיותרת ואני בכלל בעולם אחר, על המדרכה ההיא עם הנערה ההיא, הוא צופר ושרון נמצא בתוכי. התחיל שיח מכוער. והוא לא היה פראייר. הלך לאוטו וחזר עם סכין. ניסה לדקור אותי. מאיה הייתה באוטו. החלון הסגור הציל אותי. אחרת היה דוקר אותי בלב. הצלחתי לתפוס לו את הסכין. כשעירבתי את השירות הסתבר שהוא מקור של המשטרה. תביני כמה שרון השתלט עליי. הקטע הנקמני שבו, אין כמעט גבולות, המטרה בסוף היא לפגוע. לחסל. במזל זה נגמר ככה".
ומתי התחילה ההטבה?
“די מהר. קיבלתי מעט מאוד תרופות. כיום אני לא לוקח כלום. המטפל במוסד, שהיה עם סיווג בטחוני גבוה, טיפל בי בכלים שלי: לקח את התיק שלי מהשב"כ ואמר ‘אתה מרגיש אשם, בוא ננתח את האירוע’. ברגע שנתנו לי לתחקר בעצמי את האירוע ואני מסוגל לדבר על זה, התחלתי להשתפר".
למה הטיפול בך היה במוסד? לשב"כ לא היו כלים לטפל בך?
"השירות לא היה ערוך לטפל במקרים כאלה. לא היו להם מטפלים שיכולים לטפל תוך שמירת סוד. למוסד יש מחלקה שלמה לטיפולים ויכולות אדירות. יש שם מודעות הרבה יותר גדולה לנושא. שנות דור לפני השב"כ. (צוחק) השירות היה פשוט עסוק יותר מדי בערבים".
אולי גם בהקשר הזה הוא לא השכיל להשתנות.
"הסיפור שלי הוא קו פרשת מים מבחינת השירות. אחריי, פתאום בכל יחידה שמו פסיכולוג. הוקם מערך חדש. אבל בעיקר יצרו אווירה שאפשר לדבר. פתאום, בעקבות המקרה שלי, רבים אחרים בשירות אמרו ‘כן, גם אני עברתי משהו דומה’. יש לי ביקורת עצומה על השב"כ בנושא הזה. אנחנו מפקירים את האנשים שלנו. זו תופעה הרבה יותר רחבה ממה שחשבו בתוך השירות. בדיעבד שמעתי שבמקביל אליי היו כמה מקרים שהשירות הכיר, אבל העלים".
יזהר: "בשנה האחרונה, בעקבות מינויים שלטעמי לא ראויים, כל מה שהובלנו פשוט נמחק ביהירות ובאטימות. יש מי שהחליט בארגון שהשיח על הלומי קרב פוגע במשימתיות. היום אני כבר לא יכול לומר שהשב"כ מקום בטוח לעובדיו, כי הוא לא"
ב־2014 חזר יזהר לשב"כ כמרצה בסדנאות ובקורסי מנהלים, בעקבות הצלחת ספרו "פצצה מתקתקת". "חשבתי שאם אתן למנהלים כלים לזהות פוסט טראומה זה יציל לא רק את האדם, אלא משפחה", הוא אומר. "להגיד לארגון כל כך מקובע בואו נעצור ונסתכל פנימה זה לא דבר של מה בכך, בטח לא לארגון שעדיין חי בצללים. לצערי היום הסיפור אחר לגמרי".
כלומר?
"ביטלו את כל מה שעשינו. זה נורא".
מתי קלטת את הרגרסיה בטיפול בהלומי קרב בשב"כ?
"זה היה במינוי ראש השב"כ האחרון, שהוא איש מצוין. בשנה האחרונה, בעקבות מינויים שלטעמי לא ראויים, כל מה שהובלנו פשוט נמחק ביהירות ובאטימות. יש מי שהחליט בארגון שהשיח על הלומי קרב ונפגעי נפש פוגע במשימתיות, או בהון האנושי. מחבריי בשירות הבנתי שהרוח הרעה מגיעה מ’ההנהלה שאחראית על כוח אדם’. שכחו שרכז הוא הרבה פעמים הראשון בשטח, הוא לא יושב במשרד ורואה בפלזמה מה קורה. היום אני כבר לא יכול לומר שהשב"כ מקום בטוח לעובדיו, כי הוא לא. וחובתי להגיד את זה, כי אני לא נאמן קודם כל לשירות - אלא למדינת ישראל. הביקורת שלי נובעת רק כדי שהארגון יחזור לממש את חובתו, והיא לשמור על אנשיו. שלא יקרה לאף אחד מחבריי מה שקרה לי”.
אז מה האג'נדה הנוכחית בשב"כ לגבי הלומי קרב? לא היה כלום כי אין כלום?
"היום אין הלומי קרב בשב"כ. בדיוק כמו שבאיראן אין הומואים".
הוא מכיר את הטענה שכיום יש שינוי חברתי ביחס להלומי קרב, אבל לדעתו מדובר רק בשינוי קוסמטי; מתחת לפני השטח הגבריות הישראלית המסורתית עדיין מזהה רגשות כהבעת חולשה.
"יודעת מתי הסטראוטיפים יוצאים?", דוד מתלהט, "ככל שאני מתקרב אלייך יותר. את יכולה להגיד 'אוי כמה אני אוהבת ערבים', אבל אם הבת שלך תביא ערבי הביתה תחושי אחרת. אני נתקלתי בזה בשלוש השנים שמאיה ואני חיינו בנפרד. הייתי יוצא עם מישהי ולא מספר בהתחלה, אבל איך שזה היה מגיע לנושא הזה - הצניחה בעניין הייתה מיידית. בשלב מסוים התחלתי לעשות את זה כמבחן, לצאת עם מישהי ולתת לה לקרוא את הספר, לראות אם היא צולחת את זה. ההתלהבות בפרקים הראשונים הייתה ברמת ‘בוא תעשה לי ילד’. ברגע שהגיעה לפרק עם הלם הקרב? אימוג'יז זה שפה; לפי הלב, שהפך מאדום לירוק, ידעתי מה קרה".
מה עשה לך הסיפור של איציק סעידיאן?
"סעידיאן זה סיפור אחר. הוא היה פעיל בעמותה שלי (עמותת "שותפות מגן ישראלית" לסיוע ללוחמים הסובלים מפוסט טראומה – גב"ח), אני מכיר היטב את מי שכיבה אותו, שהיה מאבטח שלי בשב"כ. הסיפור שלו שינה דרמטית את היחס להלומים. אם איציק היה מגיש הכרה שנתיים אחרי זה, לא היה קורה הסיפור הזה. כל הרפורמה הזאת (רפורמת "נפש אחת" להרחבת הטיפול בנפגעי פוסט טראומה במערכת הביטחון – גב"ח) היא משהו שהעמותה שלי דיברה עליו הרבה לפני. נפגשתי עם שרים וח"כים. היה ברור מה צריך לתקן. ואז סעידיאן עשה מה שעשה ופתאום כל הרפורמה, שכבר הייתה קיימת - בום! תפסה תאוצה ומיושמת. נורא לחשוב שזה היה צריך לקרות כדי שדברים ישתנו".
כאמור, ההפתעה הגדולה במקרה של הזוג דוד היא שדווקא אחרי שחושלו באש, התאוששו וחזרו לחיים, הם החליטו להיפרד כידידים. "אני חושבת שרק אז הרגשתי שהוא נמצא במקום יותר טוב ואני יכולה לשחרר", אומרת מאיה. "סוג של 'אתה כבר תהיה בסדר בלעדיי'. עד אז הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב אותו".
מצד שני לא התגרשתם ראסמית. רציתם להשאיר פתח לחזרה?
"נורא מפחיד לחתום על דבר כזה כי את יודעת שזה סופי. זה יותר קל, לפחות לנו, לעשות הפרדת כוחות. אבל לא חשבתי שנחזור. גם לא רציתי. תשמעי, לא כיף להיות לבד. כיף להיות לבד תקופה מסוימת. להיות לבד כשאת נשואה זה אחרת מלהיות לבד כשאת פרודה. להרגיש בקשר שאת לבד זה מאוד קשה".
בעצם היית לבד הרבה שנים.
"נכון. כשהיינו יחד הרגשתי לבד, אבל ידעתי שזה בגלל העבודה שלו. פה זה לבד אחר. אני חושבת ששנינו היינו צריכים את האוויר הזה".
אולי התהליך הזה של הכתיבה היה ניסיון של שניכם להתקרב מחדש? עובדה שחזרתם להיות יחד בסופו.
יזהר: "חד־משמעית זה מה שהחזיר אותנו אחד לשנייה. ידעתי שלמאיה זה כואב ושזה בוער בה. בשנים שהייתי שם לא הייתה בי טיפת רגישות. פשוט לא הייתי".
מהשב"כ נמסר בתגובה: "שירות הביטחון הכללי עוסק בטיפול הנפשי בעובדיו בעזרת אנשי מקצוע מקצועיים, מיומנים ומנוסים מעל כ־20 שנה. לפני כ־15 שנה נוסד והתבסס המערך הסוציאלי בשירות לצורך מתן טיפול מקיף לעובדי הארגון. לפני כשש שנים, מתוך כוונה לשפר את המעטפת הטיפולית גם בהיבטי מניעה, תוגבר המערך הטיפולי בעובדים סוציאליים נוספים וכן בפסיכולוגים קליניים, פסיכיאטר ורופא, תוך מתן תשומת לב ייחודית לנפגעי פוסט טראומה.
המעטפת הטיפולית הניתנת על ידי שב"כ כוללת אבחון, טיפול פרטני, ליווי צמוד ומתן מענים יחודיים ומותאמים של המנהלים ומערך התמיכה. כמו כן, פועל שב"כ במתווה של מערך מניעה רחב הכולל בין השאר: סדנאות, הרצאות, ייעוץ למנהלים, ימי עיון ומימון טיפולים שונים. יובהר כי הטיפול בנושא זה לא פחת בשנים האחרונות אלא אף הועצם.
שב"כ מחויב כלפי עובדיו גם לאחר פרישתם מהארגון, בהיבטים הנפשיים ובכלל, ובתוך כך ניתן גם לפורשים מענה פרטני ומניעתי בדומה למענה שניתן לעובדי השירות בהיבטי פוסט טראומה".
