לא קל לראיין פוליטיקאים בכירים, והכי מסובך לראיין ראש ממשלה. בכל זאת, מדובר באדם עסוק ולרוב השיחות נעשות בהתראה קצרה עם מינימום זמן להיערכות. מכיוון שגם אין שיחות שנמשכות לנצח ובטח לא עם ראש הממשלה, אף פעם לא יסומן וי על כל הנושאים. אבל נפתלי בנט, רגע לפני פינוי הלשכה, היה נדיב למדי עם המראיינים דנה ויס ("קשת"), תמר איש שלום ("רשת") ודב גיל-הר ("כאן"): הפורמט היה מגזיני, חלק מהצילומים בשטח (מסדר כנפיים, פיקוד דרום, הבית הפרטי) ולא נראה שמישהו מיהר לאנשהו.
וזה מה שהיה מדהים בשלוש הכתבות הללו: אף שהיו להן את התנאים הכי סבירים על מנת להידרש לנושאים הגדולים באמת של שנת בנט, הוא קיבל את הטיפול הכי רדוד, שטחי ומנותק שניתן לדמיין. בשלושת הראיונות, למשל, לא נאמרה מילה אחת (!) על ההשתוללות של מחירי הדיור, אולי גדול הכישלונות של הממשלה והעול שהכי מעיק על הכתפיים של תושבי המדינה ודור העתיד שלה. יוקר המחיה בכלליות נותר בצד, משל היה אגדה אורבנית. גל הטרור בתוך הקו הירוק ומחוצה לו נזנח כאילו שהוא לא עלה בחיי אדם. האלימות הקשה של מתנחלים כלפי פלסטינים, שנמצאת בזינוק לפי כל הנתונים, גם לא חשובה.
אפילו בנושא איראן, בבת עינו של בנט, לא צריך להיות יאיר נתניהו כדי למרוט שיערות מרוב שהגישה כלפיו הייתה רכה ומפויסת. איש שלום, שהחליטה משום מה ש"חצי עם" חושב שבנט צריך להמשיך בתפקידו (לכן בסקרים הוא ממש פורח) אפילו שאלה אם לא הגיעה השעה "דווקא להוציא החוצה ולהחצין את היכולות". רק אחרי שבנט אמר שצריך "להחזיק מקל גדול ולדבר בשקט" (כמאמר נשיא ארה"ב טדי רוזוולט), המגישה נזכרה שבעצם יש ביקורת חריפה במערכת הביטחון על כמה אמירות יהירות ופומביות שלו.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס השקט היחיד, אם כבר, זה האופן שבו הדברים הללו מוחלקים לבנט. עובדה: בראיון אצל וייס, בנט היה יותר פרשן לענייני "מה נתניהו עשה עם איראן" מאשר מנהיג בפני עצמו. את הריאיון של גיל-הר, עם נימת הסחבק המאוסה והציוץ השערורייתי שבו התרפק המראיין על כך שהפעם לא צרחו עליו (בניגוד לראיון המפורסם עם נתניהו ערב בחירות 2015), אפשר לסכם בשאלה שהייתה שם באמת: איזה שיר תרצה שילווה את הכתבה. לא פלא אפילו שלא הייתה התייחסות להחלטה השגויה של בנט להישאר ברעננה במקום להיכנס למעון הרשמי בירושלים: עוד יחשבו בטעות שבחדשות של תאגיד השידור הציבורי רגישים לבזבוז כספי ציבור.
גם אם בנט היה ראש ממשלה סביר או שהפחד מנקמתו של נתניהו מצמית, אין שום הצדקה למה שהלך שם. למעשה, הצפייה בראיונות היא כמו נספח לקריאה בספרו של ד"ר אבישי בן-חיים. הכתבות הדגימו בצורה כמעט חסרת אמינות את האמפתיה של ההגמוניה כלפי בנט (ואכן אף אחד משלושת המראיינים לא נמנה עם ישראל השנייה), עד כדי התחמקות מעימותים והדחקת נושאים אקוטיים, שמככבים מדי יום בכותרות של אותן מהדורות. קצת מוזר לכתוב את זה על תוכן ששודר בטלוויזיה, אבל בחייאת: רואים לכם.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
