ככל שמשבר האקלים מחריף והולך, כך יותר מדי אנשים קופצים מהכחשה, כל הדרך לייאוש. לפני שנים ספורות היה מקובל לשמוע אנשים מכחישים שיש משבר אקלים, ממעיטים בגודל הסכנה, או טוענים שמוקדם מדי לדאוג לגבי זה. עכשיו הרבה אנשים טוענים שכבר מאוחר מדי. קץ העולם בדרך, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את זה.
ייאוש הוא דבר מסוכן לא פחות מהכחשה, והוא שגוי באותה מידה. לאנושות יש משאבים עצומים, ואם נשתמש בהם בחוכמה, עדיין אפשר למנוע קטסטרופה אקלימית. אבל כמה יעלה להציל את עצמנו משינוי אקלים הרסני? איזה צ'ק צריך לכתוב?
כמובן שאף אחד לא יודע בדיוק. הצוות שלי ואני הקדשנו שבועות ארוכים לסקירה של דוחות ומחקרים, עד שהעיניים כבר התעייפו מכל המספרים. אבל בעוד שהמודלים מאחורי המספרים מסובכים מאוד, השורה התחתונה דווקא מעודדת. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, כדי להוריד לאפס את סך פליטות הפחמן הדו-חמצני שלנו נצטרך להשקיע כל שנה במערכות האנרגיה שלנו – מעבר למה שאנחנו משקיעים בהן ממילא – סכום נוסף השקול ל-2% מהתוצר העולמי השנתי.
בסקר שנערך לאחרונה בין כלכלנים המתמחים בסוגיית משבר אקלים, הרוב הסכימו שכדי להגיע לכלכלה של "אפס פליטות נטו" צריך בין 2% ל-3% מהתוצר העולמי השנתי. יש הערכות אחרות קצת יותר נמוכות, וקצת יותר גבוהות, אבל כולן מדברות על אחוזים בודדים מהתוצר העולמי השנתי.
ב-2008/9 ממשלת ארה"ב הוציאה בערך 3.5% מהתוצר כדי להציל מוסדות פיננסיים שנחשבו "גדולים מדי מכדי ליפול". אולי צריך להתייחס גם ליערות האמזונס כ"גדולים מדי מכדי ליפול"?
מספרים אלו מהדהדים את ההערכות של הפאנל הבין-ממשלתי על שינוי אקלים (IPCC), שקבע בדוח החשוב שלו משנת 2018 שכדי להגביל את שינוי האקלים ללא יותר מעליה של 1.5 מעלות צלזיוס ביחס לעידן הטרום-תעשייתי, עלינו להגדיל את ההשקעות באנרגיה נקייה לבערך 3% מהתוצר העולמי השנתי. הואיל והאנושות כבר מוציאה בערך 1% מהתוצר העולמי השנתי על אנרגיה נקייה, צריך להוסיף עוד פרוסה של 2% מהעוגה הזו.
כל החישובים האלה מתמקדים בעלות של שדרוג מערכות האנרגיה והתחבורה שלנו, שהן המזהמות הגדולות. יש כמובן גם מקורות אחרים לפליטות של גזי חממה, כגון כריתת יערות וחקלאות. אתם יודעים, הפלוצים והגיהוקים הידועים לשמצה של הפרות. החדשות הטובות הן שאפשר לצמצם הרבה מהפליטות הללו בזול על ידי שינויים התנהגותיים כגון הורדת צריכת הבשר והחלב והתבססות גדולה יותר על מזונות מן הצומח. לא עולה שום דבר לאכול פחות סטייקים ויותר אורז ועדשים, וזה יכול לסייע גם לנו וגם ליערות הגשם לחיות יותר.
אפשר להתווכח על המספרים עד אין קץ, ולשחק עם המודלים כך ואחרת. אבל כדאי להתבונן בתמונה הגדולה שמעבר למתמטיקה. החדשות הקריטיות הן שעלות מניעת שינוי אקלים קטסטרופלי היא רק אחוזים בודדים מהתוצר העולמי השנתי. זה בוודאי לא 50% מהתוצר, ולא 15%. זה איפשהו מתחת ל-5%, ואולי די בהשקעה של עוד 2% מהתוצר העולמי במקומות הנכונים.
ושימו לב למילה "השקעה". אף אחד לא מציע לשרוף ערימות של שטרות בטקס הקרבת קורבנות לרוחות השמיים. אנחנו מדברים על מימון השקעות בטכנולוגיות חדשות ובתשתיות חדשות, כגון פיתוח אמצעים מתקדמים לאגירת אנרגיה סולרית ובניית רשתות חשמל משופרות. ההשקעות הללו ייצרו הרבה מקומות עבודה והזדמנויות כלכליות, וצפויות להיות רווחיות בטווח הארוך, בין השאר על ידי הקטנת הוצאות על בריאות והצלת מיליוני בני אדם ממחלות הנובעות מזיהום אוויר. אנחנו יכולים להגן על אוכלוסיות חלשות מפני אסונות טבע, להבטיח את עתידם של הדורות הבאים, ובו-זמנית גם ליצור שגשוג כלכלי.
החדשות המבורכות הללו איכשהו נדחקו לשוליים בדיון המתחמם על שינויי האקלים. כדאי להביא אותן למוקד תשומת הלב, לא רק כדי לתת תקווה לאנשים, אלא בעיקר כי אפשר לתרגם אותן לתוכנית פעולה פוליטית. למדנו בשנים האחרונות להגדיר את המטרה באמצעות מספר אחד: 1.5 מעלות צלזיוס. אפשר להגדיר את האמצעים להגיע לשם בעזרת עוד מספר: 2%. עלינו להגדיל את ההשקעות בטכנולוגיות ובתשתיות ידידותיות לסביבה ב-2 נקודות אחוז מעל רמתן ב-2020.
ממשלות מעניקות כ-500 מיליארד דולר כסובסידיות לתעשיות הנפט, הגז והפחם מדי שנה. מה שאומר שכל שלוש שנים וחצי נותנים במתנה 2% מהתוצר העולמי לאחראים העיקריים למשבר האקלים
כמובן שבניגוד למספר 1.5 מעלות צלזיוס, שהינו קו שבר בעל משמעות מדעית, המספר 2% מייצג רק הערכה גסה מאוד. צריך להבין אותו כמשהו שעוזר להגדיר את הפרויקט הפוליטי שהאנושות זקוקה לו. המספר 2% אומר לנו שזה לחלוטין אפשרי למנוע קטסטרופה, גם אם זה כמובן יעלה הרבה כסף. כיוון שהתוצר העולמי השנתי הוא כרגע 85 טריליון דולר, אז 2% זה היום בערך 1.7 טריליון דולר. אבל זה עדיין רק 2%. זה אומר שכדי להציל את האיזון הסביבתי, אנחנו לא צריכים להרוס את הכלכלה או לנטוש את כל הישגי התרבות המודרנית. אנחנו רק צריכים להיות חכמים יותר לגבי סדר העדיפויות שלנו.
גם אם נחתום על צ'ק בסך 2% מהתוצר העולמי השנתי, זה לא יהיה סוף הסיפור. זה לא יפתור את כל הבעיות הסביבתיות, כגון אוקיינוסים מלאים בפלסטיק או הכחדתם של עוד ועוד בעלי חיים וצמחים. ואפילו רק כדי למנוע שינוי אקלים הרסני, יהיה עלינו להבטיח שהכספים מושקעים במקומות הנכונים מבלי לגרום לעוד השלכות אקולוגיות או חברתיות שליליות. אם נתחיל להרוס אזורים שלמים כדי לכרות מתכות נדירות שנדרשות לתעשיית האנרגיה החלופית, המחיר עלול להיות גבוה מהתועלת. אנחנו גם נצטרך לשנות חלק מאופני ההתנהגות ומדרכי החשיבה שלנו, כמו למשל מה שאנחנו אוכלים או איך שאנחנו נוסעים.
כל זה לא יהיה קל. אבל בדיוק בשביל זה יש פוליטיקאים – העבודה שלהם זה להתמודד עם הדברים הקשים. פוליטיקאים מאוד מיומנים בהסטת 2% מהמשאבים שלנו ממטרה אחת לאחרת. הם עושים את זה כל הזמן. ההבדלים בין המדיניות של ממשלות ימניות ושמאליות הרבה פעמים מסתכמים בלפחות כמה אחוזים מהתוצר השנתי. וכשפורץ משבר חמור, פוליטיקאים מסוגלים להסיט במהירות הבזק הרבה יותר משאבים. לדוגמא ב-1945 ארה"ב הוציאה 36% מהתוצר השנתי שלה כדי לנצח במלחמת העולם השנייה.
בזמן המשבר של 2008/9, ממשלת ארה"ב הוציאה בערך 3.5% מהתוצר כדי להציל מוסדות פיננסיים שנחשבו "גדולים מדי מכדי ליפול". אולי האנושות צריכה להתייחס גם ליערות האמזונס כ"גדולים מדי מכדי ליפול"? בהינתן המחיר הנוכחי של אדמת יער בדרום אמריקה, והגודל של יערות האמזונס, כמה יעלה פשוט לקנות את כולם וכך להגן על היערות, על המגוון האקולוגי ועל הקהילות האנושיות המקומיות מפני אינטרסים תאגידיים הרסניים? בערך 800 מיליארד דולר, או תשלום חד-פעמי של פחות מ-1% מהתוצר העולמי.
בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2020, ממשלות ברחבי העולם אימצו חבילות תמריצים כלכליים בשווי 14% מהתוצר העולמי כדי להתמודד עם משבר הקורונה. אם האזרחים ילחצו עליהם מספיק, פוליטיקאים יכולים לעשות אותו דבר כדי להתמודד עם משבר האקלים. גם בנקים וקרנות פנסיה יכולים לעזור בזה. קרנות פנסיה מחזיקות כיום בערך 56 טריליון דולר. מה הטעם להחזיק קרן פנסיה אם אין לכם עתיד?
נכון לעכשיו, קרנות פנסיה, בנקים, תאגידים וממשלות לא מוכנים לעשות את ההשקעה הנוספת של 2% הנחוצה כדי למנוע קטסטרופה אקלימית. לאן הולך הכסף במקום?
המיליארדרים וחברות הנפט מאוד טובים בלהתארגן כדי להגן על האינטרסים הצרים שלהם, מי שעשויים לסבול הכי קשה מההתחממות הגלובלית לא הפגינו עד כה יכולת ארגון דומה
ב-2020 הוציאו ממשלות שני טריליון דולר על הצבאות שלהן – זה 2.4% מהתוצר העולמי. כל שנתיים עוד 2.4% מהתוצר העולמי יוצא על מזון שמתבזבז באינספור דרכים. ממשלות גם מעניקות כל שנה בערך 500 מיליארד דולר כסובסידיות ישירות ל... תעשיות הנפט, הגז והפחם. מה שאומר שכל שלוש שנים וחצי ממשלות כותבות צ'ק שמן על סך של 2% מהתוצר העולמי השנתי, ונותנות אותו לאחראים העיקריים למשבר האקלים. גרוע מכך, כשמוסיפים לחישוב, את הנזקים הסביבתיים והחברתיים שתעשיות אלו גורמות אך אינן נדרשות לשלם עבורם, יוצא שערך הסובסידיות הללו מגיע ל-7% מהתוצר העולמי כל שנה.
נעבור להעלמות מס. האיחוד האירופי מעריך שהכסף שאנשים אמידים מחביאים במקלטי מס מסתכם בכ-10% מהתוצר העולמי. כל שנה תאגידים מעלימים עוד 1.4 טריליון דולר מהרווחים שלהם במקלטי מס, שזה בערך 1.6% מהתוצר העולמי. כדי למנוע קטסטרופה אקלימית נצטרך כנראה להטיל כמה מסים חדשים – אבל מדוע לא להתחיל בזה שנגבה את הישנים?
הכסף ישנו. כמובן שלגבות מסים, לקצץ תקציבי ביטחון, לעצור בזבוזי מזון ולהקטין סובסידיות זה דבר שקל יותר לדבר עליו מלעשות אותו, בפרט כשצריך בשביל זה להתגבר על האינטרסים ועל המניפולציות של כמה מהגופים החזקים בעולם. אבל לא צריך נס בשביל זה. צריך רק ארגון טוב ונחישות.
יש הרי הרבה יותר אינטרסים למנוע קטסטרופה אקולוגית – אינטרסים של האנושות כולה כמו גם של מדינות ושל אינדיבידואלים. אם ההתחממות הגלובלית תימשך, מדינות שלמות יקרסו ומאות מיליוני אנשים יסבלו קשות. הבעיה היא שבעוד שהמיליארדרים וחברות הנפט מאוד טובים בלהתארגן כדי להגן על האינטרסים הצרים שלהם, מי שעשויים לסבול הכי קשה מההתחממות הגלובלית לא הפגינו עד כה יכולת ארגון דומה.
אבל אין מה ליפול לייאוש. בכל פעם שמישהו אומר, "מאוחר מדי! קץ העולם מגיע!" אפשר להשיב, "לא ממש. למנוע את זה יעלה רק 2%". וכשפסגת האקלים COP27 תתכנס בנובמבר השנה במצרים, עלינו לומר למנהיגי העולם שזה לא מספיק להבטיח הבטחות עתידיות על 1.5 מעלות צלזיוס. אנחנו רוצים שהם יוציאו את העטים שלהם מהכיס ויחתמו במעמד חגיגי זה על צ'ק בסך 2% מהתוצר העולמי השנתי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
