בין המילואימניקים הרבים שמשתחררים השבוע, עם היציאה מעזה של חלק מחטיבות המילואים, יש בעלי תפקידים מגוונים. כך למשל יאיר טלמור, דור רז ועידו עמית, הגיעו מעולם החינוך, ונמנים בין אנשי החינוך מקיבוץ המחנכים של תנועת דרור ישראל במצפה רמון. השלושה שירתו יחד במילואים באותה הפלוגה בגדוד 7007. לאחר 80 ימי מילואים, שכללו לחימה בעזה, הם חזרו למשימות החינוכיות שלהם, לפחות לבינתיים.
"השדה החינוכי ושדה הקרב מחוברים לי", אמר דור (39), שמנהל את התיכון החברתי דרור במצפה רמון, "בתחילת המלחמה הבדיחה עליי בפלוגה הייתה שאני קורא לפקודים שלי במחלקה 'חניכים'. לא קל לשמור על חוסן נפשי כל כך הרבה זמן. בשבילי, לדעת שהתיכון וחברת הנוער עובדים בצורה טובה, שקולטים את הילדים המפונים מקיבוץ ארז - זה היה מקור כוח אדיר".
דור הודה כי "חששתי מהחזרה הביתה. חששתי שיהיה לי קשה לחזור ליומיום כמנהל בית ספר, שיהיה קשה להסביר מה היה שם, בעזה. זה מוזר להגיד אבל המילואים הם דווקא המקום הכי שפוי בישראל. שם יש משימות ומטרות ברורות שמחברות בין החיילים. ברור שיש דעות ושבטים שונים, אבל בסוף לומדים להכיר לעומק".
הכותרת
איך המלחמה בישראל משפיעה על הבחירות בארה"ב?
30:16
גם עידו (33), מחנך בתיכון החברתי, סיפר: "החזרה לשגרה קשה מן הסתם. יש פער של שמיים וארץ בין מה שאתה עושה 'שם', למה שאתה ביומיום. אבל בסופו של דבר, במלחמה אתה עושה חושבים עם עצמך: לאיזה חיים אני חוזר? האם אני שלם איתם? מאוד שמחתי לחזור לתיכון, לתלמידים ולצוות, ואני חושב שזה אומר הכול. השיעור הראשון שהעברתי היה בסגנון 'סליחה על השאלה', והתלמידים היו סקרנים ורגישים. זה אפשר לי לערבב קצת את שני העולמות, המלחמה והחינוך, ולעשות את המעבר לעבודה החינוכית חלק יותר".
יאיר (39) הוא גנן בגן דרור. "יש ניגוד בלתי נסבל בין להיות מחנך לגיל הרך, לבין להיות סמל מחלקת חי"ר שנלחמת בעזה", אמר, "יצאתי למלחמה בתקווה שאולי המעשים הקטנים של חבריי ושלי יהפכו את המציאות של הילדים האהובים שלי בגן לטובה ובטוחה יותר".
במהלך המלחמה קלטו בגן שני ילדים שהגיעו מעוטף עזה: "הצוות בגן עשה מאמץ עילאי לייצר סביבה חמה, מפתחת ומוגנת בעת הזו. כל עוד היה לי טלפון עקבתי בשקיקה אחרי המתרחש בגן, זה נתן לי כוח להמשיך. לסביבה הגברית והקשוחה של פלוגת מילואים ניסיתי להביא את קול הגנן, הרך והאמפתי. מקווה שהצלחתי ולו במעט".
פקד רווה חזר למדים הכחולים
מילואימניק נוסף שהשתחרר השבוע הוא פקד עמיחי רווה. אחרי שלושה חודשים שבהם נלחם עם הצוות שלו במילואים בלב רצועת עזה - הוא שב לתפקידו כראש משרד החקירות במשטרת נוף הגליל. כבר עשר שנים שפקד רווה משרת במשטרה, בשנה האחרונה הוא בתפקידו הנוכחי, ומפקד על עשרות חוקרים. ב-7 באוקטובר הוא נפרד מהטיפול בעולם הפשע בצפון, לטובת מבצעים חשאיים ברצועה.
כעת, עם שחרורן של כמה חטיבות מילואים, ואחרי יותר מ-80 ימים מאתגרים ומורכבים במהלכם איבד שישה מחבריו, הוא שב לתפקידו במשטרה. "כשפרצה המלחמה אירחתי את הוריי בביתי במושב בגליל", סיפר פקד רווה (40), נשוי ואב לשלושה ילדים, "התעוררתי בבוקר ואבא שלי אמר לי שיש חדירת מחבלים בדרום. כשפתחתי חדשות היה לי ברור שאני מתגייס, ותוך דקות קיבלתי הודעה ממפקד הצוות שלי שעלינו להגיע למחנה ביל"ו".
בשירותו הסדיר הוא לחם באחת מיחידות החי"ר, ומאז שהשתחרר המשיך לעשות בה שירות מילואים פעיל. "בעשר בבוקר כבר התייצבנו", שיחזר, "כמה שעות לאחר מכן הגענו לקיבוץ סעד, ומשם עברנו לקיבוץ מפלסים. בעצם היה עלינו לטהר את השטח. לאורך היום היו קרבות מול המחבלים, ובארבע לפנות בוקר קיבלנו התרעה על עוד עשרות מחבלים שצפויים להגיע".
"אחרי שלושה ימים במפלסים הבנו שעלינו להתאמן לקראת השלב הבא, ואחרי אימונים החטיבה שלי נכנסה לעזה. ניהלנו קרבות קשים, הצלחנו לחסל מאות מחבלים ולצערי גם איבדנו את טובי חברינו. אני והחברים שלי לצוות משרתים ביחד כבר מאז 2001. עשרה לוחמים שמשרתים יחד יותר מעשרים שנה, זה הרבה יותר ממשפחה".
6 צפייה בגלריה
"אתה כל הזמן חושב על זה שאתה עלול להשאיר אלמנה ושלושה יתומים לבד". עמיחי עם משפחתו
(צילום: נחום סגל)
פקד רווה סיפר על רגע אחד, שבו הרגיש את המתח שבין הלחימה לבין המשפחה שנשארה בבית: "באחד הימים צוות אחר מהגדוד שלנו עלה על מטען בציר שנסענו עליו עשרות פעמים. היו להם שני הרוגים, והתנהל קרב עם מחבלים. זה שטח מלחמה, המרחק בין חיים למוות הוא עניין של מזל. הייתה לי התלבטות, ותמיד יש. אתה בוגר, עם משפחה וילדים, אבל הלב הוא עם החברים. אתם מתאמנים עשרים שנה, ואי-אפשר ברגע האמת להגיד, 'היום זה לא מתאים לי'".
"אתה כל הזמן חושב על זה שאתה עלול להשאיר אלמנה ושלושה יתומים לבד, והילדים לחצו עליי לחזור הביתה. אבל בשלב מסוים הם הבינו שזה לא יקרה, ואני אשתחרר רק כשישחררו את הגדוד שלי. כולנו פטורים בגלל הגיל, כולנו מתנדבים, ולכולנו היה ברור שנמשיך להגיע. גם אם הייתי מפקד מרחב במשטרה הייתי נפרד ממאות פקודיי, כי בזמן מלחמה אני צריך להיות עם הצוות שלי".
אחרי שלושה חודשים הגיע רגע השחרור ופקד רווה חזר לגליל, למשפחה ולעבודה המשטרתית. "היה אושר עילאי במשפחה שלי כשחזרתי, תחושת הקלה גדולה שחזרתי בריא ושלם. כשהייתי בעזה המשכתי להתעדכן מחבריי במשטרה על העבודה המדהימה שהם עשו בהיעדרי, אבל יהיה קשה לחזור אחרי כל הזמן הזה לשגרת העבודה. זה נותן פרספקטיבה להמון דברים, והיתרון במשטרה הוא שיש הרבה אדרנלין, אפילו שהוא לא ברמת הדריכות של הפעילות בעזה".
