הנשיא יצחק הרצוג צדק. אנו מתקרבים בצעדי ענק לנקודת האל-חזור. סליחה, לא בצעדי ענק, בדהירה מטורפת. למען האמת, אנחנו כבר ממש שם. האבנים הקטנות שבשוליים כבר החלו ליפול לתוך התהום. לא שומעים את נפילתן כי התהום עמוקה, אבל אסור לתת לשקט להטעות. השאלה היחידה היא אם נצליח לבלום רגע לפני שנמצא עצמנו בדרכן. בשלושת השבועות האחרונים שוחחתי עם מאות ממתנגדי הרפורמה המשפטית, חלקם מכונים "ראשי המחאה". הם סבורים שחבריי ואני, שהגשנו מתווה לפשרה, טועים. שאסור להוביל למו"מ שיעצור את הדהירה. המתנגדים לפשרה, לכל פשרה, נחלקים לשתי קבוצות.
יש בהם כאלה שמשוכנעים שאם לא נמצמץ, ראש הממשלה בנימין נתניהו יבלום ראשון ויקפל את כל הרפורמה חזרה לבגאז' המרופט של יריב לוין. המחלוקת ביני לבינם היא לא רק טקטית. אני מאמין - כפי שכבר כתבתי כאן בעבר - שבלימה שתגיע מתוך כניעה תישא מחירים כבדים מאד לחברה הישראלית. תומכי הרפורמה יבינו שאין שום משמעות להצבעתם בקלפי כי יש כוחות חזקים שמעקרים את בחירתם. זה עלול להוביל למיאוס סופי מהדמוקרטיה. מנגד, אם נצליח להאט ואולי אף לעצור מתוך הסכמה - זה יימנע. בנוסף, כניסה לחדר הדיונים על בסיס המתווה יכולה לקרות כבר מחר, ובכך יופחתו באופן ניכר נזקי השנאה והפירוד שכבר נאספים לתוך החברה הישראלית, נזקים שמחריפים בכל יום שחולף.
לצידם, יש כאלה שסבורים בכנות שיש יתרון בנפילה לתהום. הם מאמינים שמעז ייצא מתוק וששם למטה - כשכולנו נהיה חבולים - נוכל לעצב משטר חוקתי ליברלי לעשורים הבאים. לשיטתם, קמה עתה הזדמנות חד-פעמית להפוך את השבר לרווח והצלה. אחד מהם, למשל, אמר לי ש"פלסטרים טקטיים במהפכה המשפטית רק ידחו את המשבר המהותי לעוד שנים רבות קדימה, ואני משער שאז נהיה הרבה יותר חלשים. זה לא כדאי". אותם מוחים כבר לא מסתפקים בחזרה למציאות של 3 בינואר, טרם לידת הרפורמה המשפטית. הם מרגישים שבזכות עוצמת המחאה יש הזדמנות להשיג יותר וחוששים שאם היא תפוספס, המצב יורע כי בעתיד הקרוב אנו - החילונים הליברלים - נהפוך מיעוט נעדר כוח. ניסיון להביא עכשיו לפשרה, אפילו טובה - יוביל בעתיד את נשותינו ללבוש שמלות אדומות וכובעי "כנפיים" ואותנו להקדים לשלום את ברכת "ברך את הפרי".
במובן אחד הם צודקים. המשבר הנוכחי הוא לא באמת על דמות בית המשפט העליון או על סמכויות היועץ המשפטי. הוא גם לא המשך המאבק בין תומכי נתניהו למתנגדיו. ההמונים לא מציפים את הרחובות מטעמים אלו. הם יוצאים למאבק על אופי מדינתם רגע לפני שיהפכו למיעוט. לכן הם מתנגדים לכל מתווה שלא יקבע את כוחו הגובר של בית המשפט והייעוץ המשפטי "שלהם" על הכנסת שצפויה להיות יותר ויותר "נגדם". דרישותיהם הן לחזק את מעמד העליון ולשריין את הזכויות הליברליות הרבה יותר ממצב הדברים היום. ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו לא התבלבל כשדרש את "עליונות הרשות השופטת". הוא הרי יודע את ההבדל בינה לבין "עליונות המשפט" שהוא כהבדל בין בתי שופטים לבתי משפט. הוא פשוט דיבר את האמת שלו. שלהם.
הנשיא הרצוג קורא: לזנוח את החקיקה
(צילום: לע"מ)
אני לחלוטין מזדהה עם חרדתם לחיות בגרסה עברית דלת תקציב של רפובליקת גלעד, אבל סבור שהם לוקחים סיכונים עצומים. אלה שסבורים שנתניהו יבלום ראשון מבינים שזה עלול לא לקרות וכולנו ניפול לתהום. ואלו שסבורים שהחבלות מהנפילה לתהום יאפשרו להתחיל בתהליך ריפוי חברתי עתה כשיש לצד שלנו יתרון, חייבים לקחת בחשבון שהנפילה תהרוג אותנו. פשוטו כמשמעו.
אני מסרב לקחת את שני הסיכונים הללו ולכן מתעקש להמשיך לעבוד על המודלים שבמתווה מול הקואליציה והאופוזיציה, מול חלק מהמוחים, ולמען האמת מול כל מי שמוכן להסתכן ולחטוף אש קטלנית - כמיטב המסורת של קנאי עמנו - בשל עצם הנכונות לקדם פשרה מול מובילי הרפורמה. במסגרת זאת, כבר שופרו מאוד המנגנונים שבמתווה. כמו שלמדתי מחברי למתווה גיורא רוזן, מאבות ההייטק בישראל, המוצר משתפר מגרסה לגרסה. זה מה שקורה עכשיו.
למשל, בעניין מינוי השופטים. כזכור, ההצעה במתווה היא למינויים בשיטת "תיבת נוח" על ידי ועדה שבה יש ארבעה חברי קואליציה, ארבעה חברי אופוזיציה וארבעה שופטי עליון. בכל פעם מתמנים שניים, אחד בידי הקואליציה ואחד בידי האופוזיציה. כבר בשלב זה יש ויתור על רוב מוחלט לקואליציה, לטובת שוויון עם המיעוט. עלה חשש שהווטו הכפול של נשיאת העליון (שכולל גם סנקציה משמעותית בצידו) לא מהווה תמריץ מספיק להגעה להסכמה עם השופטים. לכן המנגנון כויל: אם אחד הצדדים בוחר לבד, מועמדו נכנס לעליון אך ורק למשך חמש שנים (בדומה למוסד השופט הזמני שקיים גם היום בעליון). אם יש הסכמה של אחד משופטי העליון ואחד מהצד השני, הוא ייכנס לשבע שנים. ואם יש הסכמה של שניים ושניים, הוא יתמנה עד שיגיע לגיל 70. זה תמריץ עצום נוסף להגיע להסכמה עם השופטים. ושוב, אפשר לשחק עם אבני הלגו כפי שרוצים.
פרופ' יובל אלבשןכנ"ל לגבי פסקת ההתגברות. אחד מהדיוקים שהוצעו למנגנון שהצגנו הוא אבחנה בין עותר יחיד שנפגע באופן אישי מהחוק הבלתי-חוקי לבין עותר ציבורי. לגבי הראשון - יידרש רוב גבוה הרבה יותר (של 80 ח"כים, אולי) וכך יובטחו זכויות האדם מבלי שבג"ץ ייאלץ להידרש לסוגיות של מדיניות. מאז הדלפת המתווה אנו מוצפים ברעיונות שמסייעים לדייק את המנגנונים שהוצעו. חלקם כבר אומץ. למשל, איסור בחוק להטיל משמעת קואליציונית בהצבעות חוקתיות (חוקי יסוד והתגברויות).
אנחנו ממשיכים לעבוד, ולשמחתי, רבים אחרים רוקמים במקביל - בבית הנשיא ומחוצה לו - עוד מתווי פשרה. כאמור, בעיניי כל מתווה שיעצור את הדהירה לתהום מבורך. האובדנים שחוויתי במהלך חיי לימדו אותי שלא מכל נפילה אפשר לקום ושיש מכות שלא ניתן להתרפא מהן, אפילו לא אחרי יותר מ-40 שנה. הלוואי שתאמינו לי בלי שנחווה זאת יחד.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים. ממנסחי הצעת הפשרה לרפורמה המשפטית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
